ביקורת ספרותית על כפרה - ספריה לעם #504 מאת איאן מקיואן
ספר בסדר

---

זה ספר שהתקשיתי בקריאתו. ניסיתי להבין למה? הכתיבה של מקיואן היא מצוינת הוא יודע לבנות דמויות עם פרופיל פסיכולוגי מתאים. הוא יודע לתאר יחסים בין דמויות בצורה נפלאה מצד אחד. מצד שני זה הספר השני שלו שאני קורא ומסיים אותו עם הלשון בחוץ.

אני חושב שהסיבה היא כי בסיפור הזה שאין בו דמות ראשית אחת, לכן לי היה קשה מאוד לצלוח את הספר הזה. אני מרגיש שהספר הזה הוא החמצה, מצד אחד יש בו מרכיבים מצוינים ומצד שני התבשיל הוא רק בסדר.

אז על מה הסיפור?

הסיפור הזה מחולק לשלושה חלקים.

החלק הראשון – מספר על ילדות בבית בורגני באחוזה באנגלייה, לסיפור שלוש דמויות חשובות.

בראיוני – אחות קטנה, מוכשרת, כוחנית ומניפולטיבית.

ססיליה – האחות הגדולה והאחראית שמתאהבת ברובי.

רובי – בנה של אחת מעוזרת הבית שמאוהב ססיליה.

אירוע מכונן גורם לכך שאהבה בין רובי ססיליה לא ממומשת.

החלק השני – מתאר את קורות חייו של רובי כחייל בזמן מלחמת העולם השנייה וכולל את התבגרותה של בראיוני כאחות בבית חולים בזמן המלחמה.

החלק השלישי – מתאר את סוף שנות ה 90 כאשר בראוני כבר אישה זקנה וחלונית המבצעת חשבון נפש.
אני לא אפרט יותר כי זה יפגע בהנאת הקריאה.

על מה הסיפור בעיני?

באחד מימי השואה שמעתי ניצולת שואה שסיפרה את מה שעברו היא ואחיה הקטן. אני לא זוכר טוב את כל הסיפור אני רק זוכר את המסר מהקטע האחרון. כשהיא ואחיה הגיעו ברכבת למחנות המוות היא נזפה בו על כך שהוא שלומיאל כי הוא איבד את הנעל שלו (אם אני לא טועה). היא לא ראתה אותו מאז שהיא נזפה בו, הוא נרצח ע"י הנאצים. בעקבות זאת עד היום היא מייסרת את עצמה שהפרידה שלה ממנו היא בנזיפה. כשהסתיימה המלחמה והיא ניצלה, היא נשבעה שבכל פעם שהיא תדבר לאהוביה, היא תעשה זאת כאילו זו הפעם האחרונה שהם יפגשו.

מה לסיפור הזה ולספר?

בניגוד לכותרת של הספר, הסיפור הוא לא על 'כפרה'. הסיפור הוא על חרטה עמוקה ללא יכולת כפרה. החרטות הכי כואבות הן החרטות שקשורות לאהובנו. אם יש לנו נושא שצריך לתקן או לפחות לא לשאת תחושת חרטה לנצח, רצוי לתקן כל עוד יש לנו זמן לעשות זאת. אחרת זה פצע פתוח שלא ניתן לאחות.

» ביקורות נוספות של אדמה
» ביקורות נוספות על כפרה - ספריה לעם #504