ביקורת ספרותית על יסוריי ורתר הצעיר (2000) מאת יוהן וולפגנג גתה
ספר מעולה

---

ייתכנו ספויילרים, ראו הוזהרתם.

שני צדדים למטבע האהבה-

""אני סובל מאוד, כי איבדתי את הדבר שהיה לי משוש חיי היחיד, את הכוח הקדוש ומפיח החיים שבו בראתי סביבי עולמות. אבד ואיננו! כשאני משקיף מחלוני אל הגבעה שבמרחק ורואה כיצד שמש הבוקר מפלחת את מעטה הערפל שמעליה ומאירה את האחו שלו, והנהר הענוג מתפתל לקראתי בין הערבות העומדות בשלכת - הו! בשעה שהטבע עומד לנגד עיני קפוא כמו תמונה מצובעת קטנה, וכל היפעה הזאת אין בכוחה לשאוב מלבי טיפה אחת של אושר ולהזרימה אל מוחי". ציטוט מתוך הספר.

פוסעת אנוכי במדבר ומצמצמת עיניי כאשר אני מנסה להתבונן סביבי ולמצוא אחר מקור מים ראוי לשמו. גרוני ניחר וזעקתי נשמעת כלחישה חלושה ודואבת במדבר עצום בגודלו. מחשבות רבות מתרוצצות במוחי: כיצד הגעתי לסיטואציה מטורפת זו?
אין קול ואין עונה.
החום לוהט מעל לראשי וזיעתי מכסה את גופי מכף רגל ועד ראש, נדבקת לבגדיי וגורמת לי לחוסר נוחות נוסף לקושי בו אני נתונה. אני ממשיכה לצעוד אך בליבי אני מודעת לכך שכל צעד מקשה עלי. אני פוסקת מהליכתי וקורסת תחתיי, גופי נוגע קלות בחול הרך אך הבוער והוא צורב לכל איבריי הלאים. תחושת הזמן הממשי אובדת. ניכר שששעות ארוכות אני שוכבת כך, משלה עצמי שאט-אט אני מתרגלת למצב בו אני מצויה. אין זה נכון. הדמעות צורבות את לחיי וטעמן מלוח. טעמן המלוח מעצים את צמאוני.
אני מתנשמת בכבדות. אגלי זיעה ניגרים ממצחי. אני מתבוננת בשמיים שכל כולם חמה אחת גדולה. שמש אחת השולחת את קרניה לעברי ואלה צורבות את עורי, מקלפות אותו לפיסות- פיסות ומטביעות בו חותם בל ימחה.
לבסוף, בשארית כוחותיי אני מצליחה לקום על רגליי אך כושלת פעם נוספת וצונחת על ברכיי. אני מתבוננת קדימה, מחפשת אחר מפלט, אחר מקור חיים, אך לא מוצאת דבר. במקום זאת, חיזיון נגלה אל עיני, בחור ובחורה חבוקים זו עם זה. אני בוחנת את השניים בעיון וליבי נחמץ, הרי זה האיש שלי עם אחרת! הדמעות שבות לעלות על גדותיהן בשתי עיניי ומסמאות אותן כליל. האם זהו תעתוע או מציאות? האם זו הסיבה בגינה ברחתי לכאן, אל המדבר? אני מנענעת ראשי לאות לאו. מסרבת לקבל את המחזה שהופיע מולי. אני קורסת אל תוך החול הרך ומייחלת שיכרוך זרועותיו הצהבהבות סביבי וייבלעני בתוכו.

עולמנו רווי ייסורים. ייסורים רבים ומגוונים: ייסורי נפש, ייסורי גוף, ייסורי נפש וגוף הפועלים יחדיו וגורמים למערכות גופו של האדם לקרוס.
ייסורי וורתר הינם ייסורים נפשיים. ייסורי נפש אשר דוחקים אותו אל הקצה וגורמים לו להניח נפשו בכפו. כלומר, ליטול את חייו.

וורתר הוא דוגמא קלאסית לביטוי "קורבן אהבה". הוא מאוהב. הוא התאהב מעל לראשו בבחורה נאה אשר אהבתה אליו היא הדדית אך מתוקף היות החיים אכזריים נבצר מהשניים להיות יחדיו שכן וורתר הצעיר התאהב בבחורה הלא נכונה ובעת הלא נכונה- הוא חושק בבחורה מאורסת.
ייסוריו של וורתר מתוארים לכל אורך הספר ומצמררים את הגוף והנפש. הוא שופך את כאבי ליבו ואת הקשיים עימם הוא מתמודד וככל שאתה מתקדם בקריאה הנך חש כי דבר מה רע מאוד הולך להתרחש, דבר מה הרה אסון שאמור להיות הקתרזיס של הסיפור. נקודת השיא שתעורר בקורא את התגובה הרצויה כנגד מעשיו של וורתר ואכזריות הגורל.

גיבורה הטראגי של נובלה קטנה זו הוא בחור צעיר, עדין נפש, אוהב ילדים וחובב טבע מושבע. הטבע משחק כאן תפקיד לא קטן. תיאורי הטבע המפוזרים לכל אורכה של הנובלה מהווים, לטעמי, אנטיתיזה חריפה למצבו הרעוע של הבחור המאוהב. תיאורי טבע קסומים ונפלאים המעלים בנחיריו של הקורא ניחוח אביבי קסום אל מול נפש רצוצה שהולכת ומתפוגגת. אהבתו של הצעיר מעוורת, מטריפה ומרעילה אותו. הוא מחביא בחדרו אקדח ואקדח זה מיועד למטרת הרג. הקורא אינו יודע מה גיבורנו יעשה עד לרגע המכריע ממש- האם ישלח ידו ויהרוג עצמו? האם יהרוג את אויבו? המקל בגלגלי כרכרתו? המכשול בדרך למימוש אהבתו עם לוטה הנאווה?
טוב ליבו של וורתר אינו מאפשרו לנהוג כך והוא בוחר בדרך-לא דרך פשוט בכדי "לגמור" עם זה. הוא בוחר בדרך הפחות קובנציונלית לפתור דברים. הוא מפסיק את קיום ישותו ומשליך עצמו מהדרך העקלקלה, מדרכם של המאורסים הטריים. הוא בוחר להקריב עצמו על מזבחה של האהבה.

לעניות דעתי, גתה בחר במכוון ליצור דמות שניתן להזדהות עימה, דמות של בחור צעיר בראשית חייו, ניצן פעוט שטרם החל את פריחתו אשר חייו נגדעים בעיצומם, לפני שהספיק לחוותם במלואם, בכדי לעורר בקוראים אמפתיה רבה יותר ולערער את הקרקע הבטוחה שעליה, כביכול, הם ניצבים. ובכך גתה הצליח הצלחה כבירה. הספר משך אותי אליו בחוטים בלתי נראים, לא יכולתי להניחו עד שהייתי בסיומו. והסיום, הו, הסיום הזה שעירער את נפשי וישותי כאחד. כל אדמתי רעדה וליבי רטט ודמעות גדולות שטפו את עיניי. דרך ורתר הגעתי למסקנה המתבקשת: אהבה יש בה מגוון צדדים- ימים רבים הנך מצוי בגן עדן ובאבחה אחת אתה טועם טעמו של גהנום.

השעות נוקפות ואני מוצאת עצמי עדיין שכובה על החול הרך, מתבוססת בתשישותי וברחמים עצמיים. והחול הוא כמו ניגוד אירוני למצבי הכאוב. אני מחשבת את סיכויי ומוצאת שהם אינם רבים. ככל שהזמן עובר כך גם סופי קרב בצעדי ענקים. אני נמקה במדבר, במדבר אהבה צחיח ואין מי שיושיעני.

-הביקורת מוקדשת לגריפין, אברהם, כרמליטה וברברה על עזרתם הרבה. אין עליכם!

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על יסוריי ורתר הצעיר (2000)