הוצאה לאור›כרמל

עצמו עיניים.
תדמיינו לכם שאתם חיים בברית המועצות בשנת 1930 לערך.
תדמיינו לכם שאתם איכרים חרוצים ועמלים עם משקים משלכם ורכוש.
תדמיינו לכם שיום אחד הצבא הרוסי מחרים לכם את הרכוש.
תדמיינו לכם שהצבא הרוסי מוציא אתכם מהבתים.
תדמיינו לכם שאתם עוברים מסע ארוך ומטלטל על פני קילומטרים רבים ברכבת, דחוקים עם עוד אנשים רבים כמוכם, עם הגבלות של אוכל ושתייה, חיים בתנאי מחיה בלתי נורמליים.
תדמיינו לכם שאתם

בעמדכם בדיוטה הגבוהה ביותר שבמגדל הנישא מכל מגדלי העיר, אפשר שהתמונה שתישקף לעיניכם תהא שונה תכלית השינוי מזו הנשקפת מרחובותיה. אפילו הם מזוהמים, מעלים אדי רעל, הומי אדם ושורצים חתולי-אשפתות, חזקה עליכם שדבר מכל הרעה הזו לא יגיע אליכם.

כך גם גד, שומר יערות הכרמל שהתאלמן מאשתו לפני שש-עשרה שנים משמצאה את מותה בתאונת דרכים, משקיף על העולם שברא יוספן ממגדל אשכול שבאוניברסיטת חיפה.

מנוכר מהבריו

#
נערה בת 20 מגיעה מעיירה בדרום צרפת לפאריס עם שני אחיה הצעירים, נער כבן 16 וילד בן 5. ההורים מתו בזו אחר זה, היא זקוקה לעבודה כדי לפרנס את עצמה ואת אחֵיה הצעירים. הדוד שלה, בעל חנות בדים בפאריס, הציע לה פעם שתגיע אליו אם תזדקק. הצעתו מתקבלת, להוותו. ובכן היא מגיעה לפאריס, והופכת גיבורת הסיפור של זולא. באמצעותה הוא מציג את הערכים, המנטליות ואת התפתחות המסחר מקמעונאות קטנה לבתי כלבו ענקים הצדים את

אתם שומעים רובינזון קרוזו ומה עומד לנגד עיניכם? הקלאסיקה הזו בטח מהדהדת בכל סיפור של אדם שניצל איכשהו מספינה טרופה והעביר זמן מה באי בודד. וזה באמת המינימום שבמינימום.

זהו עוד סיפור על ניצחון רוח האדם במצבים לכאורה בלתי אפשריים לשרוד בהם.

רובינזון היה צעיר כשאביו ניסה לשכנעו בגיל 18 להמשיך את עסקיו, יהיו אשר יהיו. רובינזון הצעיר החליט שהוא קודם צריך דווקא להתרחק מאביו ועסקיו ולתור בעולם. כמה

ההערה הביבליוגרפית של המחברת בסוף הרומן ההסטורי המרתק הזה מסתיימת בדבריה של המחברת: "...ההסטוריה היא מאמץ רצוף של הבנת מה שקרה ומה שיכול היה לקרות". זו מצביעה, לכאורה, על כוונתה של המחברת להשתמש בסוגה הספרותית הקרויה הסטוריה חלופית (COUNTER FACTUAL HISTORY). המחברת גם מבהירה שהסתייעה בדמיון.

בעוד שהתקשיתי למצוא סימנים להסטוריה חלופית (למעט הטקטיקה של גיבור הסיפור להתנער ממהלכים כושלים באמצעות

"יום בהיר אחד האנשים הרימו את ראשיהם מן האדמה אחרי מאות שנים וגילו בבת אחת את האומללות שחיו בה, ואת האפשרות לשפר את תנאי חייהם במקום אחר. איש מהם לא חזר מעולם, ולו כדי לקחת אחדים מהחפצים שהשאיר מאחוריו. וכך לאט לאט בדומה לאחדים מכפרי הסביבה, גם אינייליה התרוקן ונשאר בודד וריק לנצח." (עמ' 69-70).


הגשם הצהוב הוא ספרון קטן בן 134 עמודים העוסק בנושאים של זיכרון, התמודדות עם אובדן, בדידות והרבה מא

יש ספרים שכשמסיימים לקרוא אותם ההזדהות אתם כל כך גמורה, עד שאי אפשר לכתוב עליהם בלי לפרט כמעט את כל תולדות החיים שלנו. זה קורה לי והיו כאן ביקורות (על כל מיני ספרים) שהבנתי שזה קורה גם לאחרים. הזדהות כזאת אני מרגישה כרגע עם הספר הזה, למרות שסיימתי לקרוא אותו כבר לפני שבוע. אבל כפועל יוצא מזה - אני גם בבעיה. למה? כי, למשל, בדומה לספר הזה, הזדהתי, לפני הרבה מאוד שנים עם הספר 'כמעיין המתגבר' שכתבה אי

"אתה צעיר כל-כך, כל-כך לפני כל התחלה. והייתי רוצה לבקשך כמיטב יכולתי, אדון חביב, שתנהג אורך-רוח בדברים הלא-פתורים בתוך לבך ותנסה לאהוב את השאלות עצמן, כדרך שאוהבים חדרים נעולים או ספרים הכתובים בשפה זרה מאוד. אל תתור עכשיו אחר התשובות שאין לתתן בידך מפני שאין ביכולתך לחיותן. ומה שעומד על הפרק הוא לחיות את הכל. חֲיֵה עכשיו את השאלות".
(ריינר מריה רילקה, זמנית בווֹרפּסוֵדֶה ליד בּרֵמֶן, 16.7.1903).

ספר מעולה. התודעתי למחבר לאחר שקראתי השנה את ספרו "ימי הקונסולים" המעולה גם כן. כתיבה יוצאת דופן באיכותה. פרס נובל שקיבל על ספר זה ועל "ימי הקונסולים" מוצדק ביותר. אחד משיעורי ההיסטוריה היותר מאלפים שנכתב בפרוזה מרשימה. סיפורו של הגשר מהקמתו ובנייתו באמצע המאה ה-16 וקורות העיירה וישגראד הנקראת בפי תושביה הקָסַבַּה על תושביה המוסלמים חובשי התרבושים וחסידי האימפריה התורכית ומנגד תושביה הבוסנים חלקם