“ייתכנו ספויילרים, ראו הוזהרתם. שני צדדים למטבע האהבה- ""אני סובל מאוד, כי איבדתי את הדבר שהיה לי משוש חיי היחיד, את הכוח הקדוש ומפיח החיים שבו בראתי סביבי עולמות. אבד ואיננו! כשאני משקיף מחלוני אל הגבעה שבמרחק ורואה כיצד שמש הבוקר מפלחת את מעטה הערפל שמעליה ומאירה את האחו שלו, והנהר הענוג מתפתל לקראתי בין הערבות העומדות בשלכת - הו! בשעה שהטבע עומד לנגד עיני קפוא כמו תמונה מצובעת קטנה, וכל היפעה הזאת אין בכוחה לשאוב מלבי טיפה אחת של אושר ולהזרימה אל מוחי". ציטוט מתוך הספר. פוסעת אנוכי במדבר ומצמצמת עיניי כאשר אני מנסה להתבונן סביבי ולמצוא אחר מקור מים ראוי לשמו. גרוני ניחר וזעקתי נשמעת כלחישה חלושה ודואבת במדבר עצום בגודלו. מחשבות רבות מתרוצצות במוחי: כיצד הגעתי לסיטואציה מטורפת זו? אין קול ואין עונה. החום לוהט מעל לראשי וזיעתי מכסה את גופי מכף רגל ועד ראש, נדבקת לבגדיי וגורמת לי לחוסר נוחות נוסף לקושי בו אני נתונה. אני ממשיכה לצעוד אך בליבי אני מודעת לכך שכל צעד מקשה עלי. אני פוסקת מהליכתי וקורסת תחתיי, גופי נוגע קלות בחול הרך אך הבוער והוא צורב לכל איבריי הלאים. תחושת הזמן הממשי אובדת. ניכר שששעות ארוכות אני שוכבת כך, משלה עצמי שאט-אט אני מתרגלת למצב בו אני מצויה. אין זה נכון. הדמעות צורבות את לחיי וטעמן מלוח. טעמן המלוח מעצים את צמאוני. אני מתנשמת בכבדות. אגלי זיעה ניגרים ממצחי. אני מתבוננת בשמיים שכל כולם חמה אחת גדולה. שמש אחת השולחת את קרניה לעברי ואלה צורבות את עורי, מקלפות אותו לפיסות- פיסות ומטביעות בו חותם בל ימחה. לבסוף, בשארית כוחותיי אני מצליחה לקום על רגליי אך כושלת פעם נוספת וצונחת על ברכיי. אני מתבוננת קדימה, מחפשת אחר מפלט, אחר מקור חיים, אך לא מוצאת דבר. במקום זאת, חיזיון נגלה אל עיני, בחור ובחורה חבוקים זו עם זה. אני בוחנת את השניים בעיון וליבי נחמץ, הרי זה האיש שלי עם אחרת! הדמעות שבות לעלות על גדותיהן בשתי עיניי ומסמאות אותן כליל. האם זהו תעתוע או מציאות? האם זו הסיבה בגינה ברחתי לכאן, אל המדבר? אני מנענעת ראשי לאות לאו. מסרבת לקבל את המחזה שהופיע מולי. אני קורסת אל תוך החול הרך ומייחלת שיכרוך זרועותיו הצהבהבות סביבי וייבלעני בתוכו. עולמנו רווי ייסורים. ייסורים רבים ומגוונים: ייסורי נפש, ייסורי גוף, ייסורי נפש וגוף הפועלים יחדיו וגורמים למערכות גופו של האדם לקרוס. ייסורי וורתר הינם ייסורים נפשיים. ייסורי נפש אשר דוחקים אותו אל הקצה וגורמים לו להניח נפשו בכפו. כלומר, ליטול את חייו. וורתר הוא דוגמא קלאסית לביטוי "קורבן אהבה". הוא מאוהב. הוא התאהב מעל לראשו בבחורה נאה אשר אהבתה אליו היא הדדית אך מתוקף היות החיים אכזריים נבצר מהשניים להיות יחדיו שכן וורתר הצעיר התאהב בבחורה הלא נכונה ובעת הלא נכונה- הוא חושק בבחורה מאורסת. ייסוריו של וורתר מתוארים לכל אורך הספר ומצמררים את הגוף והנפש. הוא שופך את כאבי ליבו ואת הקשיים עימם הוא מתמודד וככל שאתה מתקדם בקריאה הנך חש כי דבר מה רע מאוד הולך להתרחש, דבר מה הרה אסון שאמור להיות הקתרזיס של הסיפור. נקודת השיא שתעורר בקורא את התגובה הרצויה כנגד מעשיו של וורתר ואכזריות הגורל. גיבורה הטראגי של נובלה קטנה זו הוא בחור צעיר, עדין נפש, אוהב ילדים וחובב טבע מושבע. הטבע משחק כאן תפקיד לא קטן. תיאורי הטבע המפוזרים לכל אורכה של הנובלה מהווים, לטעמי, אנטיתיזה חריפה למצבו הרעוע של הבחור המאוהב. תיאורי טבע קסומים ונפלאים המעלים בנחיריו של הקורא ניחוח אביבי קסום אל מול נפש רצוצה שהולכת ומתפוגגת. אהבתו של הצעיר מעוורת, מטריפה ומרעילה אותו. הוא מחביא בחדרו אקדח ואקדח זה מיועד למטרת הרג. הקורא אינו יודע מה גיבורנו יעשה עד לרגע המכריע ממש- האם ישלח ידו ויהרוג עצמו? האם יהרוג את אויבו? המקל בגלגלי כרכרתו? המכשול בדרך למימוש אהבתו עם לוטה הנאווה? טוב ליבו של וורתר אינו מאפשרו לנהוג כך והוא בוחר בדרך-לא דרך פשוט בכדי "לגמור" עם זה. הוא בוחר בדרך הפחות קובנציונלית לפתור דברים. הוא מפסיק את קיום ישותו ומשליך עצמו מהדרך העקלקלה, מדרכם של המאורסים הטריים. הוא בוחר להקריב עצמו על מזבחה של האהבה. לעניות דעתי, גתה בחר במכוון ליצור דמות שניתן להזדהות עימה, דמות של בחור צעיר בראשית חייו, ניצן פעוט שטרם החל את פריחתו אשר חייו נגדעים בעיצומם, לפני שהספיק לחוותם במלואם, בכדי לעורר בקוראים אמפתיה רבה יותר ולערער את הקרקע הבטוחה שעליה, כביכול, הם ניצבים. ובכך גתה הצליח הצלחה כבירה. הספר משך אותי אליו בחוטים בלתי נראים, לא יכולתי להניחו עד שהייתי בסיומו. והסיום, הו, הסיום הזה שעירער את נפשי וישותי כאחד. כל אדמתי רעדה וליבי רטט ודמעות גדולות שטפו את עיניי. דרך ורתר הגעתי למסקנה המתבקשת: אהבה יש בה מגוון צדדים- ימים רבים הנך מצוי בגן עדן ובאבחה אחת אתה טועם טעמו של גהנום. השעות נוקפות ואני מוצאת עצמי עדיין שכובה על החול הרך, מתבוססת בתשישותי וברחמים עצמיים. והחול הוא כמו ניגוד אירוני למצבי הכאוב. אני מחשבת את סיכויי ומוצאת שהם אינם רבים. ככל שהזמן עובר כך גם סופי קרב בצעדי ענקים. אני נמקה במדבר, במדבר אהבה צחיח ואין מי שיושיעני. -הביקורת מוקדשת לגריפין, אברהם, כרמליטה וברברה על עזרתם הרבה. אין עליכם!”

“Die Leiden des jungen Werthers- "ייסורי ורתר הצעיר" (1774), מספר על משולש האוהבים בין ורתר הצעיר והמאוהב בלוטה המאורסת לאלברט... ספר ראשון: היומן 'אהבה' המתחיל ב 4 במאי 1771 והחילוק תאריכים לכול חלק נפסק בחלק השלישי- 'דבר המוציא לאור אל הקורא'. ורתר עוזב את בית אימו- צעיר אידאליסט והיומן נראה כסיפור התבגרות משולב בפ"פ חיים של גתה, עד ה-16 ביוני: "אתה עומד להכיר בחורה יפה", אמרה בת לוויתי בשעה שחצינו את היער הכרות הרחב הידיים בדרכנו למעון הציד. "היזהר לבל תתאהב!" הוסיפה הדודנית. "מדוע"? אמרתי . "היא כבר מובטחת לאיש", השיבה זו, "לאיש הגון מאוד, שיצא לנסיעה להסדיר את ענייניו, כיוון שאביו מת, ולהציג את מועמדותו לקצבה נכבדה". התייחסתי לידיעה זו באדישות". (ע"מ 26). הדודנית שרלוטה ס' לוקחת את ורתר לפגוש את אהובת ליבו לוטה היפה והצעירה... בני-זוגם למסיבה לא רוצים לרקוד, כך ימצאו עצמם ורתר ולוטה רוקדים ואלס לאורך הערב. "מיהו אלברט?", אני שואל את לוטה. (..) "אלברט הוא אדם הגון, שאני כמעט מאורסת לו". (ע"מ 32). ורתר מתאהב בלוטה ומרבה לשלוח מכתבים עודות מצבו וייסוריו לוילהם חבר ילדותו. ללוטה יש שלושה ילדים וארוס בשם אלברט כעמור, אך היא מפתחת רומן אפלטוני עם וורטר. השתיים ממשיכים להתקרב בזמן שהם מללוים את גברת מ'- גבירה שגוססת והם מפתחים קשרי אהבה אפלטוניים. בחודש יולי לאחר מכן שוקד ורתר על דיוקן של בחירת ליבו לוטה. "להיות בן המשפחה החביבה, להיות אהוב על הזקן כמו בן, על הקטנים כמו אב. ועל לוטה!- ואלברט ההגון, שאינו משביט את אושרי בשום רשעות גחמנית. העוטף אותי בידידות נלהבת. שבשבילו, אחרי לוטה, אני האדם האהוב בתבל! (..) על לוטה: לא הומצא בעולם דבר מגוחך יותר מן היחסים האלה, ןאף על פי כן לעתים קרובות הם מלחלחים את עיני בדמעות" (ע"מ 53). "השאל לי את האקדחים", אמרתי, "לצורך מסעי ". (ספוילר) (..) "פוי!" אמר אלברט , מושך ומוריד את האקדח, "למה אתה עושה זאת?" "הוא לא טעון", אמרתי. "אפילו כך, למה אתה עושה זאת? השיב בקוצר רוח. "אינני מסוגל לתאר לעצמי איך אדם יכול להיות מטומטם כ"כ עד שיירה בעצמו". (ע"מ 54-53). אפיזודה נבואית לסוף הרומן וסוף ייסוריו של ורתר הצעיר... (סוף ספוילר) ספר שני: ורתר יוצא למסע ועוזב את העיירה שחלק עם לוטה,אלברט וילדיה של לוטה. הוא מקבל משרה ומפתח רומן עם גבירה אחרת: "ורתר, ליל אמש היה לי ליל שימורים, והבוקר ספגתי דברי תוכחה על יחסי אתך, והייתי אנוסה לשמוע כיצד משפילים אותך, מבזים אותך ולא יכולתי ולא הורשיתי להגן עליך ולא בחצי פה .(ע"מ 85). ורתר מתפטר מתפקידו בחצר מלוכה שסידרו לו, מתהלך כנווד- מדמויות המופת- בספרות הסער והפרץ- ומגיע לעיירת ילדותו. "לפעמים אינני תופס איך יכול, איך רשאי אחר לאהוב אותה, אף שאני לבדי כה אוהב אותה,, אהבת נפש, אהבה שלמה, ואינני מכיר, ואינני יודע, ואין לי דבר מלבדה". (3 בספטמבר 1772, ע"מ 91). סוף החלק השני בכך שלוטה מתנהלת בין קרובים שונים ומשאירה בצד את ורתר השוקד סביבה ללא מענה, מתייסר- חולם עליה בליילה ומתאכזב לקום בבוקר בחיים חסרי משמעות... "דבר המוציא לאור אל הקורא": אביה של לותה מת. טרגדיה רודפת טרגדיה- איכר נרצח!. ורתר המעונה מאהבתו הסנטימנטלית חסרת המענה ללוטה מחליט להגן על הרוצח ומזדהה עם מצבו ככלואה (במקום כלא פיזי, נפשי). "האם אינך מרגיש שאתה מרמה את עצמך, שאתה הורס את עצמך ביודעין! למה אותי, ורתר? דווקא אותי, שאני שייכת לאחר? אני חוששת, אני חוששת שרק אי היכולת לזכות בי היא שעושה את המשאלה הזאת מושכת כל-כך בעיניך". (ע"מ 120). ועד הסוף הטראגי ואהבה החד-צדדית שלא תבוא על מימושה... יוהן וולפגנג גתה נרשם להתמחות במשפטים ב-1772. עד מהרה חדל מעיסוק במשפטים, לנוכח שרק מאות תיקים מבין אלפים כול שנה נדונים ויש חדלון משפטי בבית-משפט לא מתפקד, הפועל למראית עין. "בקיץ 1772 נפגש גתה לראשונה עם שרלוטה בוף, עלמה בת 19, זהובת שיער וכחולת עיניים, המאורסת למשפטן כריסטיאן קסטנר ומטפלת באחד-עשרה אחיה ואחיותיה לאחר מותה של אם המשפחה. בעוד שמההכרות בין גתה לשרלוט לא קרה כלום- גתה- ביסס את "ייסורי ורתר הצעיר" על- וילהלם ירוזלם: בחודשי הקיץ של 1772 התאהב ירוזלם באשתו של חבר וחיזר אחריה חיזור נמרץ כל-כך עד שזו פקדה עליו, באמצעות בעלה, לחדול מניסיונות ההתקרבות שלו אליה". "בלילה שבין העשרים ותשעה לשלושים באוקטובר 1772 התאבד ירוזלם- והחברה בווצלר הוכתה בהלם". (אחרית דבר). "הניגוד שבין היחיד ותשוקתיו ובין המציאות האובייקטיבית בכלל והדרישות החברתיות בפרט"- המהפך בייסוריו של ורתר הצעיר- המגולם בדמות ורתר-שאין כול פיתרון!. (אחרית דבר). רומן על אהבה אובססיבית טראגית ללא מענה, כפי שיצאה בזרם "הסער והפרץ" בראשית ימיה של הספרות הרומנטית. "ייסורי ורתר הצעיר"- צפוי ולפרקים מאט קלישאתי. מומלץ לחובבי קלאסיקות וספרות רומנטית.”

“הספר המדהים הזה היה ברשימת הקריאה שלי מזה זמן רב מאוד. רק לפני חודשיים-שלושה החלטתי לחפשו בחנויות (אל תשאלו למה. אני באמת לא יודעת). חודשיים חיכיתי שיגיע בהזמנה דרך סטימצקי וכשהתקשרתי לצומת ספרים, נאמר לי "כן, יש לנו עותק כאן. לשמור לך?". כמובן שאחרי רבע שעה כבר התייצבתי בחנות וזה.. (; (איזו פרסומת סמויה, אני מתה). בכל אופן, מעולם לא נמשכתי לספרים רומנטיים וכאלו שעיקרם הוא הרגש ומערכות יחסים בין בני זוג. פשוט לא מדבר אליי. לכן היו לי חששות רבות בנוגע לקריאת הספר, אך אין זה אומר שלא היו לי ציפיות גבוהות ממנו. להפתעתי, הוא התעלה פי כמה וכמה על מה שחשבתי שיהיה. ספר זה הינו קלאסיקה אדירה. גתה הצליח לחדור לי לנשמה ולגרום לה לעשות סלטות וגלגלונים וכל דבר אחר שתרצו. אמנם איני נמצאת כרגע במערכת ייסורים כלשהיא בחיי (להפך), אך פתאום כל מילה וכל תיאור קרעו את ליבי וגרמו לי להתרגשות בלתי מובנת. רבים אומרים שלתאר "אהבה" זה דבר בלתי אפשרי. אני חושבת שגתה הוא האדם (יותר נכון היה האדם) הקרוב ביותר לכך. לפעמים מצאתי עצמי בוהה במילים, קוראת את אותן השורות שוב ושוב ובכל פעם מחדש נדהמת מיופיין. לצערי, לא ניחנתי בכושר תיאור והסבר של ממש, ועל כן אוכל רק לומר שעל מנת להבין למה אני מתכוונת, קראו הספר ותוקסמו כמוני. אולם, כמובן שאחרי הכל מדובר בטרגדיה כואבת מנשוא. כתוצאה מעצם העובדה שידעתי (כמו כל קורא) את סופו המר של ורתר, כאב לי לקרוא גם את העמודים בהם גולל ורתר את אהבתו הרבה ללוטה ואת אושרו כשהוא במחיצתה. למרות שמתואר בספר זה סיפור אהבה (נכזבת), יצא לי לא מעט לתהות האם מדובר באהבה או אהבה כבולה באובססיה. נכון, באהבה יש מעין אובססיה, אך כזאת שניתנת לשליטה (פחות או יותר). כאן, בספרו של גתה, מוצגת לנו אובססיה שבסופו של דבר הטריפה את דעתו של ורתר לאורך מערכת ייסורים ארוכה, אותה שוטח ורתר בפנינו בכאב עצום, שאותי, אישית, ליווה במהלך היום, גם כאשר לא קראתי הספר. הייאוש הטוטאלי של ורתר ורחמיו העצמיים, שהגיעו ממש לקראת סוף הספר, העלו לי לא מעט דמעות ומדי פעם כאב לי על כך שאיני יכולה לשלוף אותו מהספר ולחבקו ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר. קטע מסוים שהכאיב לי במיוחד: "אני סובל מאוד, כי איבדתי את הדבר שהיה לי משוש חיי היחיד, את הכוח הקדוש ומפיח החיים שבו בראתי סביבי עולמות. אבד ואיננו! כשאני משקיף מחלוני אל הגבעה שבמרחק ורואה כיצד שמש הבוקר מפלחת את מעטה הערפל שמעליה ומאירה את האחו שלו, והנהר הענוג מתפתל לקראתי בין הערבות העומדות בשלכת - הו! בשעה שהטבע עומד לנגד עיני קפוא כמו תמונה מצובעת קטנה, וכל היפעה הזאת אין בכוחה לשאוב מלבי טיפה אחת של אושר ולהזרימה אל מוחי". אני יכולה להמשיך ולשטוח בפניכם כאן את התרגשותי מהספר ולכתוב עליו בלי סוף, אבל זה באמת לא ייפסק. פשוט לכו וקראו בעצמכם. קלאסיקה אדירה של סופר מדהים.”

“הספר הוא בעצם אוסף של מכתבים ופתקים, שנכתבו על ידי ורתר, בחור צעיר, עדין ורגיש, תמים וקסום. מה שהקסים אותי בספר היה התמימות של ורתר וחוסר ההתפשרות שלו. מה שאני פחות חשה אצל אנשים מבוגרים, ביניהם גם אני. יש בזה משהו טהור, אולי רדיקלי מעט, אבל טהור. כמו כן, היה מדהים לקרוא מילים שנגעו ללבי כל כך, בספר שנכתב לפני יותר מ200 שנה! אחתום באחד המכתבים היפים יותר בספר, תיאור שהוא לא פחות רלוונטי היום לחוסר ביטחון: ...בשעה שאחרים מתרברבים לפני בשביעות רצון עצמית, אני מטיל ספק בכוחי, בכשרונותי? אלי הטוב שנתת לי את כל אלה, מדוע לא השארת ברשותך מחצית מהם ונתת לי בטחון בעצמי והסתפקות במועט? ... מזמן שאני משוטט בין הבריות ורואה את מעשיהם ואת אורחותיהם, אני מתייחס אל עצמי טוב הרבה יותר. ודאי, מאחר שאנו עשויים כך שאנו משווים את הכל לעצמנו, ואת עצמנו אל הכל, מונח האושר או הצער בדברים שאנו קשורים אליהם, ולכן אין דבר שהוא מסוכן יותר מן הבדידות. כוח הדמיון שלנו, השואף מעצם טבעו להמריא אל על, ניזון מן התמונות הפנטסטיות של אמנות השירה, יוצר לו שורה של ישויות, שאנו הנחותות שבהן, והכל מחוץ לנו נראה לנו מפואר יותר, וכל שהוא אחר מושלם יותר. וכל זה מתרחש באורח טבעי לגמרי. לעתים כה קרובות אנו חשים שאנו חסרים דבר מה, ותכופות אנו מדמים שסדיוק הדבר שאנו חסרים נמצא אצל אחר, ולו אנו מעניקים גם את כל אשר לנו, ובנוסף גם מידה של נועם אידיאלי. וכך נשלמת יצירתו של המאושר, יציר דמיוננו שלנו. לעומת זאת, כשאיננו אלא מתמידים בעבודתנו, עם כל חולשתנו ויגיעתנו, לעתים קרובות מאוד אנו מגלים שבהילוכנו האטי והעקלקל אנו מגיעים רחוק יותר משאחרים מגיעים עם מפרשיהם ומשוטיהם - והרי זאת תחושת ערכך האמיתי, כשהנך משתווה לאחרים או אף מקדים אותם.”

“ייתכנו ספויילרים, ראו הוזהרתם. שני צדדים למטבע האהבה- ""אני סובל מאוד, כי איבדתי את הדבר שהיה לי משוש חיי היחיד, את הכוח הקדוש ומפיח החיים שבו בראתי סביבי עולמות. אבד ואיננו! כשאני משקיף מחלוני אל הגבעה שבמרחק ורואה כיצד שמש הבוקר מפלחת את מעטה הערפל שמעליה ומאירה את האחו שלו, והנהר הענוג מתפתל לקראתי בין הערבות העומדות בשלכת - הו! בשעה שהטבע עומד לנגד עיני קפוא כמו תמונה מצובעת קטנה, וכל היפעה הזאת אין בכוחה לשאוב מלבי טיפה אחת של אושר ולהזרימה אל מוחי". ציטוט מתוך הספר. פוסעת אנוכי במדבר ומצמצמת עיניי כאשר אני מנסה להתבונן סביבי ולמצוא אחר מקור מים ראוי לשמו. גרוני ניחר וזעקתי נשמעת כלחישה חלושה ודואבת במדבר עצום בגודלו. מחשבות רבות מתרוצצות במוחי: כיצד הגעתי לסיטואציה מטורפת זו? אין קול ואין עונה. החום לוהט מעל לראשי וזיעתי מכסה את גופי מכף רגל ועד ראש, נדבקת לבגדיי וגורמת לי לחוסר נוחות נוסף לקושי בו אני נתונה. אני ממשיכה לצעוד אך בליבי אני מודעת לכך שכל צעד מקשה עלי. אני פוסקת מהליכתי וקורסת תחתיי, גופי נוגע קלות בחול הרך אך הבוער והוא צורב לכל איבריי הלאים. תחושת הזמן הממשי אובדת. ניכר שששעות ארוכות אני שוכבת כך, משלה עצמי שאט-אט אני מתרגלת למצב בו אני מצויה. אין זה נכון. הדמעות צורבות את לחיי וטעמן מלוח. טעמן המלוח מעצים את צמאוני. אני מתנשמת בכבדות. אגלי זיעה ניגרים ממצחי. אני מתבוננת בשמיים שכל כולם חמה אחת גדולה. שמש אחת השולחת את קרניה לעברי ואלה צורבות את עורי, מקלפות אותו לפיסות- פיסות ומטביעות בו חותם בל ימחה. לבסוף, בשארית כוחותיי אני מצליחה לקום על רגליי אך כושלת פעם נוספת וצונחת על ברכיי. אני מתבוננת קדימה, מחפשת אחר מפלט, אחר מקור חיים, אך לא מוצאת דבר. במקום זאת, חיזיון נגלה אל עיני, בחור ובחורה חבוקים זו עם זה. אני בוחנת את השניים בעיון וליבי נחמץ, הרי זה האיש שלי עם אחרת! הדמעות שבות לעלות על גדותיהן בשתי עיניי ומסמאות אותן כליל. האם זהו תעתוע או מציאות? האם זו הסיבה בגינה ברחתי לכאן, אל המדבר? אני מנענעת ראשי לאות לאו. מסרבת לקבל את המחזה שהופיע מולי. אני קורסת אל תוך החול הרך ומייחלת שיכרוך זרועותיו הצהבהבות סביבי וייבלעני בתוכו. עולמנו רווי ייסורים. ייסורים רבים ומגוונים: ייסורי נפש, ייסורי גוף, ייסורי נפש וגוף הפועלים יחדיו וגורמים למערכות גופו של האדם לקרוס. ייסורי וורתר הינם ייסורים נפשיים. ייסורי נפש אשר דוחקים אותו אל הקצה וגורמים לו להניח נפשו בכפו. כלומר, ליטול את חייו. וורתר הוא דוגמא קלאסית לביטוי "קורבן אהבה". הוא מאוהב. הוא התאהב מעל לראשו בבחורה נאה אשר אהבתה אליו היא הדדית אך מתוקף היות החיים אכזריים נבצר מהשניים להיות יחדיו שכן וורתר הצעיר התאהב בבחורה הלא נכונה ובעת הלא נכונה- הוא חושק בבחורה מאורסת. ייסוריו של וורתר מתוארים לכל אורך הספר ומצמררים את הגוף והנפש. הוא שופך את כאבי ליבו ואת הקשיים עימם הוא מתמודד וככל שאתה מתקדם בקריאה הנך חש כי דבר מה רע מאוד הולך להתרחש, דבר מה הרה אסון שאמור להיות הקתרזיס של הסיפור. נקודת השיא שתעורר בקורא את התגובה הרצויה כנגד מעשיו של וורתר ואכזריות הגורל. גיבורה הטראגי של נובלה קטנה זו הוא בחור צעיר, עדין נפש, אוהב ילדים וחובב טבע מושבע. הטבע משחק כאן תפקיד לא קטן. תיאורי הטבע המפוזרים לכל אורכה של הנובלה מהווים, לטעמי, אנטיתיזה חריפה למצבו הרעוע של הבחור המאוהב. תיאורי טבע קסומים ונפלאים המעלים בנחיריו של הקורא ניחוח אביבי קסום אל מול נפש רצוצה שהולכת ומתפוגגת. אהבתו של הצעיר מעוורת, מטריפה ומרעילה אותו. הוא מחביא בחדרו אקדח ואקדח זה מיועד למטרת הרג. הקורא אינו יודע מה גיבורנו יעשה עד לרגע המכריע ממש- האם ישלח ידו ויהרוג עצמו? האם יהרוג את אויבו? המקל בגלגלי כרכרתו? המכשול בדרך למימוש אהבתו עם לוטה הנאווה? טוב ליבו של וורתר אינו מאפשרו לנהוג כך והוא בוחר בדרך-לא דרך פשוט בכדי "לגמור" עם זה. הוא בוחר בדרך הפחות קובנציונלית לפתור דברים. הוא מפסיק את קיום ישותו ומשליך עצמו מהדרך העקלקלה, מדרכם של המאורסים הטריים. הוא בוחר להקריב עצמו על מזבחה של האהבה. לעניות דעתי, גתה בחר במכוון ליצור דמות שניתן להזדהות עימה, דמות של בחור צעיר בראשית חייו, ניצן פעוט שטרם החל את פריחתו אשר חייו נגדעים בעיצומם, לפני שהספיק לחוותם במלואם, בכדי לעורר בקוראים אמפתיה רבה יותר ולערער את הקרקע הבטוחה שעליה, כביכול, הם ניצבים. ובכך גתה הצליח הצלחה כבירה. הספר משך אותי אליו בחוטים בלתי נראים, לא יכולתי להניחו עד שהייתי בסיומו. והסיום, הו, הסיום הזה שעירער את נפשי וישותי כאחד. כל אדמתי רעדה וליבי רטט ודמעות גדולות שטפו את עיניי. דרך ורתר הגעתי למסקנה המתבקשת: אהבה יש בה מגוון צדדים- ימים רבים הנך מצוי בגן עדן ובאבחה אחת אתה טועם טעמו של גהנום. השעות נוקפות ואני מוצאת עצמי עדיין שכובה על החול הרך, מתבוססת בתשישותי וברחמים עצמיים. והחול הוא כמו ניגוד אירוני למצבי הכאוב. אני מחשבת את סיכויי ומוצאת שהם אינם רבים. ככל שהזמן עובר כך גם סופי קרב בצעדי ענקים. אני נמקה במדבר, במדבר אהבה צחיח ואין מי שיושיעני. -הביקורת מוקדשת לגריפין, אברהם, כרמליטה וברברה על עזרתם הרבה. אין עליכם!”

“Die Leiden des jungen Werthers- "ייסורי ורתר הצעיר" (1774), מספר על משולש האוהבים בין ורתר הצעיר והמאוהב בלוטה המאורסת לאלברט... ספר ראשון: היומן 'אהבה' המתחיל ב 4 במאי 1771 והחילוק תאריכים לכול חלק נפסק בחלק השלישי- 'דבר המוציא לאור אל הקורא'. ורתר עוזב את בית אימו- צעיר אידאליסט והיומן נראה כסיפור התבגרות משולב בפ"פ חיים של גתה, עד ה-16 ביוני: "אתה עומד להכיר בחורה יפה", אמרה בת לוויתי בשעה שחצינו את היער הכרות הרחב הידיים בדרכנו למעון הציד. "היזהר לבל תתאהב!" הוסיפה הדודנית. "מדוע"? אמרתי . "היא כבר מובטחת לאיש", השיבה זו, "לאיש הגון מאוד, שיצא לנסיעה להסדיר את ענייניו, כיוון שאביו מת, ולהציג את מועמדותו לקצבה נכבדה". התייחסתי לידיעה זו באדישות". (ע"מ 26). הדודנית שרלוטה ס' לוקחת את ורתר לפגוש את אהובת ליבו לוטה היפה והצעירה... בני-זוגם למסיבה לא רוצים לרקוד, כך ימצאו עצמם ורתר ולוטה רוקדים ואלס לאורך הערב. "מיהו אלברט?", אני שואל את לוטה. (..) "אלברט הוא אדם הגון, שאני כמעט מאורסת לו". (ע"מ 32). ורתר מתאהב בלוטה ומרבה לשלוח מכתבים עודות מצבו וייסוריו לוילהם חבר ילדותו. ללוטה יש שלושה ילדים וארוס בשם אלברט כעמור, אך היא מפתחת רומן אפלטוני עם וורטר. השתיים ממשיכים להתקרב בזמן שהם מללוים את גברת מ'- גבירה שגוססת והם מפתחים קשרי אהבה אפלטוניים. בחודש יולי לאחר מכן שוקד ורתר על דיוקן של בחירת ליבו לוטה. "להיות בן המשפחה החביבה, להיות אהוב על הזקן כמו בן, על הקטנים כמו אב. ועל לוטה!- ואלברט ההגון, שאינו משביט את אושרי בשום רשעות גחמנית. העוטף אותי בידידות נלהבת. שבשבילו, אחרי לוטה, אני האדם האהוב בתבל! (..) על לוטה: לא הומצא בעולם דבר מגוחך יותר מן היחסים האלה, ןאף על פי כן לעתים קרובות הם מלחלחים את עיני בדמעות" (ע"מ 53). "השאל לי את האקדחים", אמרתי, "לצורך מסעי ". (ספוילר) (..) "פוי!" אמר אלברט , מושך ומוריד את האקדח, "למה אתה עושה זאת?" "הוא לא טעון", אמרתי. "אפילו כך, למה אתה עושה זאת? השיב בקוצר רוח. "אינני מסוגל לתאר לעצמי איך אדם יכול להיות מטומטם כ"כ עד שיירה בעצמו". (ע"מ 54-53). אפיזודה נבואית לסוף הרומן וסוף ייסוריו של ורתר הצעיר... (סוף ספוילר) ספר שני: ורתר יוצא למסע ועוזב את העיירה שחלק עם לוטה,אלברט וילדיה של לוטה. הוא מקבל משרה ומפתח רומן עם גבירה אחרת: "ורתר, ליל אמש היה לי ליל שימורים, והבוקר ספגתי דברי תוכחה על יחסי אתך, והייתי אנוסה לשמוע כיצד משפילים אותך, מבזים אותך ולא יכולתי ולא הורשיתי להגן עליך ולא בחצי פה .(ע"מ 85). ורתר מתפטר מתפקידו בחצר מלוכה שסידרו לו, מתהלך כנווד- מדמויות המופת- בספרות הסער והפרץ- ומגיע לעיירת ילדותו. "לפעמים אינני תופס איך יכול, איך רשאי אחר לאהוב אותה, אף שאני לבדי כה אוהב אותה,, אהבת נפש, אהבה שלמה, ואינני מכיר, ואינני יודע, ואין לי דבר מלבדה". (3 בספטמבר 1772, ע"מ 91). סוף החלק השני בכך שלוטה מתנהלת בין קרובים שונים ומשאירה בצד את ורתר השוקד סביבה ללא מענה, מתייסר- חולם עליה בליילה ומתאכזב לקום בבוקר בחיים חסרי משמעות... "דבר המוציא לאור אל הקורא": אביה של לותה מת. טרגדיה רודפת טרגדיה- איכר נרצח!. ורתר המעונה מאהבתו הסנטימנטלית חסרת המענה ללוטה מחליט להגן על הרוצח ומזדהה עם מצבו ככלואה (במקום כלא פיזי, נפשי). "האם אינך מרגיש שאתה מרמה את עצמך, שאתה הורס את עצמך ביודעין! למה אותי, ורתר? דווקא אותי, שאני שייכת לאחר? אני חוששת, אני חוששת שרק אי היכולת לזכות בי היא שעושה את המשאלה הזאת מושכת כל-כך בעיניך". (ע"מ 120). ועד הסוף הטראגי ואהבה החד-צדדית שלא תבוא על מימושה... יוהן וולפגנג גתה נרשם להתמחות במשפטים ב-1772. עד מהרה חדל מעיסוק במשפטים, לנוכח שרק מאות תיקים מבין אלפים כול שנה נדונים ויש חדלון משפטי בבית-משפט לא מתפקד, הפועל למראית עין. "בקיץ 1772 נפגש גתה לראשונה עם שרלוטה בוף, עלמה בת 19, זהובת שיער וכחולת עיניים, המאורסת למשפטן כריסטיאן קסטנר ומטפלת באחד-עשרה אחיה ואחיותיה לאחר מותה של אם המשפחה. בעוד שמההכרות בין גתה לשרלוט לא קרה כלום- גתה- ביסס את "ייסורי ורתר הצעיר" על- וילהלם ירוזלם: בחודשי הקיץ של 1772 התאהב ירוזלם באשתו של חבר וחיזר אחריה חיזור נמרץ כל-כך עד שזו פקדה עליו, באמצעות בעלה, לחדול מניסיונות ההתקרבות שלו אליה". "בלילה שבין העשרים ותשעה לשלושים באוקטובר 1772 התאבד ירוזלם- והחברה בווצלר הוכתה בהלם". (אחרית דבר). "הניגוד שבין היחיד ותשוקתיו ובין המציאות האובייקטיבית בכלל והדרישות החברתיות בפרט"- המהפך בייסוריו של ורתר הצעיר- המגולם בדמות ורתר-שאין כול פיתרון!. (אחרית דבר). רומן על אהבה אובססיבית טראגית ללא מענה, כפי שיצאה בזרם "הסער והפרץ" בראשית ימיה של הספרות הרומנטית. "ייסורי ורתר הצעיר"- צפוי ולפרקים מאט קלישאתי. מומלץ לחובבי קלאסיקות וספרות רומנטית.”

“הספר המדהים הזה היה ברשימת הקריאה שלי מזה זמן רב מאוד. רק לפני חודשיים-שלושה החלטתי לחפשו בחנויות (אל תשאלו למה. אני באמת לא יודעת). חודשיים חיכיתי שיגיע בהזמנה דרך סטימצקי וכשהתקשרתי לצומת ספרים, נאמר לי "כן, יש לנו עותק כאן. לשמור לך?". כמובן שאחרי רבע שעה כבר התייצבתי בחנות וזה.. (; (איזו פרסומת סמויה, אני מתה). בכל אופן, מעולם לא נמשכתי לספרים רומנטיים וכאלו שעיקרם הוא הרגש ומערכות יחסים בין בני זוג. פשוט לא מדבר אליי. לכן היו לי חששות רבות בנוגע לקריאת הספר, אך אין זה אומר שלא היו לי ציפיות גבוהות ממנו. להפתעתי, הוא התעלה פי כמה וכמה על מה שחשבתי שיהיה. ספר זה הינו קלאסיקה אדירה. גתה הצליח לחדור לי לנשמה ולגרום לה לעשות סלטות וגלגלונים וכל דבר אחר שתרצו. אמנם איני נמצאת כרגע במערכת ייסורים כלשהיא בחיי (להפך), אך פתאום כל מילה וכל תיאור קרעו את ליבי וגרמו לי להתרגשות בלתי מובנת. רבים אומרים שלתאר "אהבה" זה דבר בלתי אפשרי. אני חושבת שגתה הוא האדם (יותר נכון היה האדם) הקרוב ביותר לכך. לפעמים מצאתי עצמי בוהה במילים, קוראת את אותן השורות שוב ושוב ובכל פעם מחדש נדהמת מיופיין. לצערי, לא ניחנתי בכושר תיאור והסבר של ממש, ועל כן אוכל רק לומר שעל מנת להבין למה אני מתכוונת, קראו הספר ותוקסמו כמוני. אולם, כמובן שאחרי הכל מדובר בטרגדיה כואבת מנשוא. כתוצאה מעצם העובדה שידעתי (כמו כל קורא) את סופו המר של ורתר, כאב לי לקרוא גם את העמודים בהם גולל ורתר את אהבתו הרבה ללוטה ואת אושרו כשהוא במחיצתה. למרות שמתואר בספר זה סיפור אהבה (נכזבת), יצא לי לא מעט לתהות האם מדובר באהבה או אהבה כבולה באובססיה. נכון, באהבה יש מעין אובססיה, אך כזאת שניתנת לשליטה (פחות או יותר). כאן, בספרו של גתה, מוצגת לנו אובססיה שבסופו של דבר הטריפה את דעתו של ורתר לאורך מערכת ייסורים ארוכה, אותה שוטח ורתר בפנינו בכאב עצום, שאותי, אישית, ליווה במהלך היום, גם כאשר לא קראתי הספר. הייאוש הטוטאלי של ורתר ורחמיו העצמיים, שהגיעו ממש לקראת סוף הספר, העלו לי לא מעט דמעות ומדי פעם כאב לי על כך שאיני יכולה לשלוף אותו מהספר ולחבקו ולהבטיח לו שהכל יהיה בסדר. קטע מסוים שהכאיב לי במיוחד: "אני סובל מאוד, כי איבדתי את הדבר שהיה לי משוש חיי היחיד, את הכוח הקדוש ומפיח החיים שבו בראתי סביבי עולמות. אבד ואיננו! כשאני משקיף מחלוני אל הגבעה שבמרחק ורואה כיצד שמש הבוקר מפלחת את מעטה הערפל שמעליה ומאירה את האחו שלו, והנהר הענוג מתפתל לקראתי בין הערבות העומדות בשלכת - הו! בשעה שהטבע עומד לנגד עיני קפוא כמו תמונה מצובעת קטנה, וכל היפעה הזאת אין בכוחה לשאוב מלבי טיפה אחת של אושר ולהזרימה אל מוחי". אני יכולה להמשיך ולשטוח בפניכם כאן את התרגשותי מהספר ולכתוב עליו בלי סוף, אבל זה באמת לא ייפסק. פשוט לכו וקראו בעצמכם. קלאסיקה אדירה של סופר מדהים.”

“הספר הוא בעצם אוסף של מכתבים ופתקים, שנכתבו על ידי ורתר, בחור צעיר, עדין ורגיש, תמים וקסום. מה שהקסים אותי בספר היה התמימות של ורתר וחוסר ההתפשרות שלו. מה שאני פחות חשה אצל אנשים מבוגרים, ביניהם גם אני. יש בזה משהו טהור, אולי רדיקלי מעט, אבל טהור. כמו כן, היה מדהים לקרוא מילים שנגעו ללבי כל כך, בספר שנכתב לפני יותר מ200 שנה! אחתום באחד המכתבים היפים יותר בספר, תיאור שהוא לא פחות רלוונטי היום לחוסר ביטחון: ...בשעה שאחרים מתרברבים לפני בשביעות רצון עצמית, אני מטיל ספק בכוחי, בכשרונותי? אלי הטוב שנתת לי את כל אלה, מדוע לא השארת ברשותך מחצית מהם ונתת לי בטחון בעצמי והסתפקות במועט? ... מזמן שאני משוטט בין הבריות ורואה את מעשיהם ואת אורחותיהם, אני מתייחס אל עצמי טוב הרבה יותר. ודאי, מאחר שאנו עשויים כך שאנו משווים את הכל לעצמנו, ואת עצמנו אל הכל, מונח האושר או הצער בדברים שאנו קשורים אליהם, ולכן אין דבר שהוא מסוכן יותר מן הבדידות. כוח הדמיון שלנו, השואף מעצם טבעו להמריא אל על, ניזון מן התמונות הפנטסטיות של אמנות השירה, יוצר לו שורה של ישויות, שאנו הנחותות שבהן, והכל מחוץ לנו נראה לנו מפואר יותר, וכל שהוא אחר מושלם יותר. וכל זה מתרחש באורח טבעי לגמרי. לעתים כה קרובות אנו חשים שאנו חסרים דבר מה, ותכופות אנו מדמים שסדיוק הדבר שאנו חסרים נמצא אצל אחר, ולו אנו מעניקים גם את כל אשר לנו, ובנוסף גם מידה של נועם אידיאלי. וכך נשלמת יצירתו של המאושר, יציר דמיוננו שלנו. לעומת זאת, כשאיננו אלא מתמידים בעבודתנו, עם כל חולשתנו ויגיעתנו, לעתים קרובות מאוד אנו מגלים שבהילוכנו האטי והעקלקל אנו מגיעים רחוק יותר משאחרים מגיעים עם מפרשיהם ומשוטיהם - והרי זאת תחושת ערכך האמיתי, כשהנך משתווה לאחרים או אף מקדים אותם.”