ביקורת ספרותית על מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005) מאת ל.נ. טולסטוי
ספר מעולה

---

אני יודע איך זה. שאבא שלי היה חולה והרופאים נתנו לו שנה חשבתי על זה הרבה. הייתי שואל אותו איך הוא מרגיש מתי שהוא יודע שבא הזמן שלו ומסביב אנשים גם אם עצובים בשבילו יודעים שיש להם חיים יעני יכולים לשמוח בגלל דברים שקשורים לעתיד והוא יודע שאין לו מקום שם. פעם הלכתי אצלו עם חבר והיו אצלם בבית ילדים של אחותי. ילדים קטנים וכל הזמן רצו לשחק והוא שולח אותם לאמא שלי. תמיד אהב לשחק עם ילדים. החבר שאל אותו למה הוא לא משחק איתם ואבא שלי הסתכל ואמר שהוא לא רוצה שירגישו מתי שילך. הם קטנים ועוד לא מכירים אותו אז בשביל מה לעשות להם בעיה. מתי שאמר את זה אני היו לי דמעות בעיניים. גם כל פעם שאשתו של אחי היתה באה אצל ההורים היה מסתכל על הבטן שלה והיא היתה שמחה בשביל הילד שהולכת להביא ואני הייתי רואה כמה שעצוב לו שהוא בכלל לא ידע אם פעם יראה את הילד הזה.
אני חושב שהרבה אנשים מתי שהולכים אצל מישהו שיודע שבא הזמן שלו לא מדברים על זה. כאילו לא נעים. מדברים על כל מיני שטויות ואם אומרים משהו על הבריאות זה כאילו עם תקוה יעני יהיה בסדר ובעזרת השם תבריא ולא נורא ודברים כאלה. אולי יש אנשים חולים שזה טוב בשבילם אבל בשביל אחד כמו אבא שלי לא עבד. שהוא ידע. הוא ריחם על עצמו ואני חושב רצה שירחמו עליו ויגידו את זה אבל מסביב חשבו שלרחם זה לא יפה. הוא רצה לדבר על זה שבשבילו זה היה הדבר הכי חשוב שקרה. בגלל זה הייתי שואל. בגלל שידעתי שיש דברים שאין לו עם מי לדבר.
איואן איליץ' הולך למות ביסורים. וזה סיפור חזק על החיים ועל המוות.

בספר יש עוד שני סיפורים גם הם מאד טובים.

» ביקורות נוספות של סימנטוב
» ביקורות נוספות על מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)