“****




את "...קוואליר וקליי" קניתי לפני כמה שנים, ולאחר שסיימתי לקרוא אותו (למרות האיור המזעזע של יוסי אבולעפיה בכריכה שעושה עוול איום למהות הבסיסית של הספר), הוא זכה להיות ממתי מעט הספרים שחוזרים אל המדף לקריאה אפשרית חוזרת, ולא עושים את דרכם האחרונה לערימת המשומשים שתימכר בחזרה לבית החרושת לדבק סוסים הזה, "דני ספרים". יש לי איזה שלושים או ארבעים ספרים בכוננית שעדיין לא קראתי, וכל פעם נדחק לראש הערימה איזה נסבו חדש או משהו שהמליצו עליו בטירוף ויותר בא לי לקרוא מאשר איזה א.ב. יהושע מלפני עשר שנים. בכל מעבר ליד חנות ספרים אני מחזיק את עצמי בכח לא להיכנס ולקנות עוד איזה שניים, שלושה או ארבעה כאלה חדשים, ריחניים, טריים. איך אפשר לעמוד בזה? ואם שרדנו את חנות הספרים כי גם בשלושה במאה צריך להוציא מאה שקל, אז מגיעים לספרייה, ושם כל השפע המטמטם הזה, מאות, מאות, חלקם מדהימים, ראויים, נפלאים, ואת כולם אני רוצה לקרוא, עוד ועוד ועוד, כמו ג'אנקי מטונף של דפוס. אבל החיים קצרים מדי. אין זמן להתעכב, אין מה לעצור. כדאי לקרוא כמה שיותר, ולהמשיך הלאה. הלאה, לספר הבא, למחשבה הבאה, לתכנית הבאה. אין טעם להקליט. אי אפשר להספיק הכול. יש ילדים, עבודה, להתפרנס. קדימה, אדוני, אתה מעכב את כולם! יש מדיח כלים לרוקן, כביסה לתלות, כסף לצבור, מיסים לשלם! ובתוך כל הבלאגן הזה, איך אפשר בכלל לשקול לחזור ולקרוא שוב ספר שכבר קראת? מילא, אם זה היה ספר של מאה-מאתיים עמודים, חטיף כזה שנגמר בשתי נסיעות באוטובוס לתל אביב. אבל "קוואליר וקליי" מתפרש על שבע מאות. ושבע מאות לא פשוטים, בפונט קטן.
מצד שני, זכרתי שהוא טוב. זכרתי את הרושם שהוא עשה עליי אז, של ספר אינטיליגנטי, לא שגרתי. אפשר לומר אפילו "חשוב". לא סתם השארתי אותו על המדף.
דחקתי הצידה את אפלפלד, אנדי מקנאב וקסטל-בלום והתחלתי לקרוא.

יא אללה.

איזה ספר.

ג'ונתן ספרן פוייר, פיליפ רות, פול אוסטר, דייוויד מאמט, ג'וזף הלר, ניקול קראוס (והרלן קובן, נגיד) ויש וודאי נוספים, כולם סופרים יהודים אמריקאים חשובים ומצויינים. מייקל שייבון, כך נדמה לי, עולה על כולם. הם כולם כותבים, לפחות בחלק מהזמן, גם על יהודים, אבל המרכיב היהודי ביצירותיו של שייבון דומיננטי ביותר, ובה בעת נעדרים ממנו גם הגלותיות הארכאית המופיעה ביצירותיהם של סופרים אחרים בסוגה הזאת, וגם ההתחבטויות הפוסט מודרניסטיות המפשיטות את ההיסטוריה מן היהדות וגורמות לה להיראות כמו אוסף קלישאות פולקלוריסטיות ונוירוטיות, קלות כנוצה וחסרות ערך.
לא הרבה ספרים מרוקנים לי כך את האוויר מהריאות ומותירים אותי נפעם מהאמת והיופי שמתגלים דרכם. שייבון מלהטט בידענות בין ההיסטוריה של הקומיקס, המעשייה המופלאה של הגולם מפראג שמהדהדת גם אחר כך דרך אחד מגיבורי הספר סם קליי(מן) (Clay=חימר, החומר שממנו יצר הרב יהודה ליווא את הגולם ע"פ הסיפור), מלחמת העולם השנייה כפי שנראתה בעיני הפליטים ממנה ותושבי ארצות הברית באותה תקופה על כל הייאוש, חוסר האמון וחוסר האונים שחשו לעומת הזוועות שהתרחשו באירופה, קסם ההימלטות משלשלאות אמיתיות ומטאפוריות לאורך ההיסטוריה מימי הארי הודיני הגדול (והיהודי) וצפונה, וכל זאת בעזרת שלל דמויות עגולות, נהדרות ואמיתיות לחלוטין - חזרתי ובדקתי פעם אחר פעם בגוגל אם הדמויות האלה חיו במציאות, אם יש איזה מצב ששייבון פשוט התחקה אחרי כמה חבר'ה יהודים שציירו קומיקס ושיחזר איכשהו את קורותיהם בכישרונו הפנומנלי.
אבל הם לא. הם לא חיו במציאות. שייבון המציא הכול, ורק תפר את הסיפור הבלתי ייאמן הזה לתוך המציאות הייחודית שהתקיימה אז. מהימלטות מפראג הכבושה בארון המתים המוברח של הגולם המיתי מפראג, דרך תיאור תור הזהב של ראשית ימי הקומיקס בתחילת שנות הארבעים בניו יורק, ועד להתרסקות הירואית של מטוס העשוי ברובו עורות כלבי-ים וכלבי מזחלת על בסיס צבאי נאצי של אדם אחד באנטארקטיקה הקפואה.
הדימויים הם, וואי, בלתי נתפסים בקסם שלהם. כמו זה: "ג'ו השתעל, קצת כדי להסתיר את מבוכתו וקצת כדי להסוות את מענה הלשון המתוחכם שסיפק לו כרגע הלחשן הכפוף מתחת לאורות הבמה של תשוקתו". או: "הם בקושי נתנו את דעתם על הסובב אותם. החדר הישן, המרובב וההפוך היה רק קרחת יער שבה נטו את אוהל דמיונותיהם". או "היתה בעיניה מין אטימות נחרצת, שאצל טורפים היא משמשת מסווה לשיקולים עוינים, ואצל הטרף היא חלק ממאמץ עילאי למחוק את עצמו", או "הוא הרגיש בשינה הנאספת סביבו, נכרכת כמו עשן או צמר גפן על גפיו, ונלחם בה כמה דקות כמו ילד בבריכה שמנסה לצוף בעמידה על כדורגל". ככה זה בכל עמוד, אולי.

אבל זה, זה, זה מסכם הכול: "מהו קסם? הקוסם כביכול מבטיח שמשהו שנקרע לגזרים יתוקן בלי להשאיר עקבות, שמשהו שנעלם יחזור ויופיע, שחופן יונים שנפוצו לכל עבר או אבק שפוזר יאוחדו בכוח המילה, שוורד של נייר שאוכל באש יחזור ויפרח מתוך גל אפר. אבל הכול יודעים שאין זו אלא אשלייה. הקסם האמיתי של עולמנו השבור טמון ביכולתם של הדברים שהיו בו לגוז וללכת לאיבוד באופן מוחלט כל כך, כאילו לא היו הדברים מעולם.".



****”

“יש כמה דברים שהאמריקאים המציאו, ואנחנו לא רואים את עצמנו חיים בלעדיהם. ג'ינס, ג'אז, כדורסל, המבורגר וגם "פוליצר", כמובן. האמריקאים לא המציאו את הקומיקס, הראשון היה כנראה צייר יפני, אבל בתקופה עליה נכתב הספר הם צרכו אותו בכמויות גדולות, צעירים - וגם מבוגרים - רבו על הדף בעיתון עם רצועת הקומיקס היומית, וחוברות קומיקס יצאו לאור - רובן עם "עלילה" בערך ורמה נמוכה של ציור הדמויות, חוברות שגרמו להתמכרות קשה ומסחר ער בהן של קוראיהן הלא מתוחכמים.

שייבון מספר סיפור על שני בני דודים יהודים - האחד אמריקאי מלידה בעל רגשי נחיתות ונכות פוליו ברגליו והאחר פליט מפראג שהגיע בדקה התשעים בדרך-לא-דרך לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כשמשפחתו נשארה שם. הם ממציאים גיבורי קומיקס, הופכים לאירגון יצרני ומרוויחים כסף. תוך הסיפור נפרשות עלילות נוספות המתארות את התקופה - זו שלפני כניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה ואחריה וגם סיפורי קסמים במלוא מובן המילה.

אין לי מושג למה התקשיתי להתחבר לסיפור הארוך (711 עמודים בפונט צפוף) בעיקר לשליש הראשון שלו, אבל גם אחריו לא הרגשתי את הקסם. מה שהקשה עלי עוד יותר היה שההוצאה בחרה להוסיף את הערות השוליים וההבהרה בנספח בסוף הספר, תרומה משמעותית לקריאה המקרטעת.
לשייבון כישרון כתיבה, הוא ממש משוחח עם קוראיו תוך סיפור הסיפור, הנושא מעניין, התקופה מסקרנת. אבל אני צלחתי אותו ללא התלהבות. וקינאתי באלה שכתבו עליו לפני כמו אלון - בעקבות הביקורת שלו השגתי את הספר (תודה!) - ומירב שההתלהבות ממנו ניכרת בביקורת שלה. קינאתי כי לי זה לא קרה, וכותבי הביקורות בסימניה תמימי דעים עם ועדת פרס פוליצר לגבי הספר. ורק אני, כך נראה, לא הבנתי משהו שכולם הבינו.”

“האמת בחיים לא הסתכלתי על קומיקס חוץ מבבזוקה. אם יש תמונות זה לא מפריע לי אבל אני לא צריך את זה. אני הדמיון שלי עובד לפי מילים. גם מתי שאני קורא אני לא מעמיד מול העיניים שלי את הבני אדם שאני קורא עליהם. אני לא יודע אם יש אנשים שעושים ככה אבל על עצמי אני יודע שככה הראש עובד אצלי.

התחלתי לקרוא את זה בגלל שזה של השייבון הזה שאני עד היום הייתי מבסוט מכל מה שקראתי אצלו. גם מתי שקראתי על השוטרים לא התעניינתי במשטרה אז גם פה חשבתי שלא משנה שאני לא מתעניין בקומיקס הזה בשביל שאני יהנה מהספר. וככה היה יעני אהבתי את הסיפור הזה בלי שאני יזכור עכשיו להגיד לכם את התולדות של הקומיקס אפילו שזה מסופר פה. עוד יותר מזה אני יכול להגיד לכם שבגלל שלא עניין אותי כל כך ההיסטוריה של זה אז כל פעם ששלחו אותי לסוף של הספר בשביל לקרוא מי היה איזה בנאדם ספציפי שתוך ארבע שניות אני שוכח אותו אז לא הלכתי יעני המשכתי לקרוא ואני יכול להגיד לכם שלא הרגשתי חסר.

אני חושב שהשיבון הזה הוא אלוף בלהראות לך איך מרגיש יהודי שגר בניו יורק ובאזור שלה. יש עוד כמה סופרים שעושים את זה אבל לפי דעתי מהדור של עכשיו הוא בשבילי הכי מצליח להעביר לי את ההרגשה של זה. פה הוא מספר לך על היהודים באמריקה בזמן של השואה וגם קצת אחרי כי הסיפור פה זה על שני בני דודים שנהיו גם חברים טובים מהתקופה הזאת . אחד מהבני דודים האלה בא לניו יורק אחרי שהמשפחה שלו שלחה אותו לשם מפראג בשביל להציל מישהו ממהם. שני הבני דודרים האלה כל אחד יש לו הדפקטים שלו אבל גם הדברים שהוא גאון בהם וביחד הם נותנים כוח אחד לשני וגודלים ביחד להיות מבוגרים בתוך האיפה שהם חיים.

זה ספר שמדבר על המון דברים יעני גם הקומיקס וגם אם זה אומנות או שזה ברארה (ואז אתה יכול לשאול את זה גם על מוזיקות ודברים אחרים) וגם על היהודים מה שאמרתי וגם לפי דעתי מי שגבר זה יכול לעניין אותו יותר בגלל שהוא יש לו דעות על מה זה גבר ואיך גבר מראה שהוא גבר ודברים כאלה.

לפי דעתי חוץ מזה שיש בסיפור הזה הרבה אהבה ובאמת זה עם הרבה הרפתקאות ואתה יכול לחשוב שזה סיפור קליל יעני יש לו גם הרבה הומור אבל כל הזמן אתה מרגיש שזה יושב על סיפורים עם טרגדיה וממש טראומות שאנשים סוחבים על עצמם ושהמתחת הזה לא בורח מתי שמספרים על מה שמלמעלה יעני זה כל הזמן יושב לך באחורה של המוח.”

“ספר מעולה וגאוני! סיפור שמועבר בתלת מימד, ממחיש את הניכור ועושר האנושיות אבל לא חוטא לקלישאות הכינו עצמכם להרפתקאה”