• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מאת ל.נ. טולסטוי

הביקורת של שירה36

תמונה של שירה36
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מאת ל.נ. טולסטוי

הביקורת של שירה36

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של שירה36
הוצאה לאור:דביר
שנת הוצאה:2005
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אאורה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 8 שנים

“חבר חשוב במועצת השופטים, שזקנו מאפיר, סובל מחולי וכאב, ומוצא את עצמו מבקש את הבלתי אפשרי: שמישהו ירח”

5/14
ביקורות על מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)
הבאה
תום
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

אח... מי שהיה חולה והבריא יודע איך העולם נראה "באמת". מי החברים שלך, מי אוהב אותך, מי דואג לך, מי מזויף ומי אמיתי. כשאתה חולה, אתה בעצמך הופך למכונת רנטגן שרואה שקוף והספר הזה מראה לך איך עובד הרנטגן.
אחד הספרים הגדולים ביותר שנכתבו בעולם, לאוהבי האמת בלבד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
ח
חובב ספרות
תמונה של בוקי
בוקי
תמונה של חלבי
חלבי
תמונה של שין שין
שין שין
א
אחיה
תמונה של נטעלי
נטעלי
תמונה של י. קליש
י. קליש
תמונה של אנקה
אנקה
12קוראים|גיל ממוצע54|50%נשים

על המבקרת

תמונה של שירה36

שירה36

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
103 ביקורות•2 נבחרות•511 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של שירה36
שירה36
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות103
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה511
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת54ספרות מקורית10מתח ריגול והרפתקאות7

דיון על הביקורת

1 תגובה
א
אלי•לפני 13 שנים

הסיפור חושף

היטב שמבעד לגינוני הנימוס מסתתרים מניעים אישיים
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של שירה36

חנה ארנדט

חנה ארנדט

עדית זרטל

מדובר באוסף מאמרים אקדמיים לחלוטין על מכלול הגותה של חנה ארנדט. לא כולם מסכימים, אחד כזכור לי ביקורתי למדי. אבל כולם מניחים בקיאות בהגות עצמה ומשם ממשיכים "לפתוח סוגריים" ולחדור פנימה. מאוד מעניין אבל צורת הכתיבה האקדמית פחות מוצאת חן בעיני, בעיקר כשמדובר במושגים על גבי מושגים בשפה שלא תמיד ברורה. אני מעדיפה כתיבה פשוטה עם דוגמאות. חנה ארדנט עצמה, כתבה הרבה יותר ברור מאלו שכתבו עליה. אבל בזכות מאמץ מרוכז וניסיון להכנס לשפה האקדמית שכבר די זרה לי, הבנתי את הרוב ונהניתי מאוד מניתוחים מאלפים ומפיצוח שפה 'חדשה'.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

השם של הספר "והיום איננו כלה" הפוך ממה שקראתי. הכל כלה והכל עובר וחוץ מכבודו העצמי של האדם, האנושיות שקיימת במיעוטם של האנשים, הנאמנות שרק מעטים מבינים מה היא, רק הם לא כלים וממשיכים לשמש נרות חלשים בעולם אפל ששולט בו קרוב לוודאי השטן ולא אלוהים. אהבתי כל מילה בספר הזה וכל סיפור בו התאים לחלוטין למסר שאני מאמינה בו בכל נימי נפשי: אין לנו הרבה תקווה. יש לנו נקודות אור שכשיאירו את יומינו נהיה מאושרים לרגע, ואז הכל יכלה. מתישהו שוב נפגוש את השטן מביט בנו וצוחק ושום תקווה לא תראה באופק והמוות יראה כשחרור וגאולה. זה העולם שלי שאני חיה בו בזכות אותן נקודות אור וזה גם העולם של 'צינג'יס אייטמטוב, שהשאיר לנו יצירת מופת אמיתית ואני מודה לו מכל הלב שהוא הצליח לכתוב בספר אחד מרתק בדיוק את ראיית העולם שלי, אחד לאחד. כל כך טוב לפגוש נפש תאומה ואישוש לכך שעוד מישהו יודע את מה שאני כבר מזמן יודעת. זה ספר שקראתי במשך הרבה מאוד זמן כי לא רציתי להפרד וככל שהוא התקרב לסיומו כך התחילו אצלי דפיקות לב וחרדה מהאבל הקרוב, שאני לא אקרא בו יותר, שהוא יכלה, כמו כל הדברים הטובים. נפרדנו היום אחרי שהחלטתי לקטוע את המסע הזה שלא רציתי שייגמר, בהבטחה לחזור אליו שוב ואפילו שוב ושוב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
חליפת מכתבים

חליפת מכתבים

חנה ארנדט

גרשם שלום (שמו הקודם גרהרד שולם) היה בן 27 כשהוא החליט לעבור מגרמניה לפלסטינה. הוא עשה זאת כצעד מתבקש לפילוסופיית החיים שלו. גרשם האמין שאין ליהודים קיום בגולה ועליהם ליצור לעצמם קיום עצמאי וזהות יהודית רוחנית שאינה קשורה לקיום המצוות בהכרח, אך יונקת מהמיסטיקה היהודית הקדומה. גרשם הקדיש את חייו להעלות מן האוב את אותה מיסטיקה קדומה (הקבלה, תנועות החסידות למיניהן ותוצרתן האינטלקטואלית, השבתאות והייאוש המוחלט שהיא יצרה בעם היהודי עם התפרקותה וכו'). הוא היה פרופסור באוניברסיטה העברית. נפטר בתחילת שנות השמונים, בשיבה טובה.
חנה ארנדט נולדה בעשור הראשון של המאה העשרים למשפחה יהודית משכילה. היא למדה פילוסופיה ונמלטה מגרמניה לצרפת, שם היא קיבלה ויזת הגירה לארצות הברית. היא חיה בניו יורק כל חייה.
גרהרד וחנה היו חברים טובים וניהלו חליפת מכתבים מסוף שנות השלושים או תחילת הארבעים ועד תחילת שנות הששים (לאחר משפט אייכמן), אז נותק ביניהם הקשר (אומרים שמצידו של גרשם אך לפי המכתבים נראה שחנה לא הזמינה אותו לפגישה כשהוא שהה בארצות הברית).
אני יכולה לחלק את ספר המכתבים עב הכרס הזה לשלושה חלקים. החלק הראשון: אחרי המלחמה. הסערה היתה גדולה וכך גם הקרבה בין השניים: "ליבי יוצא אלייך" ו"נתראה בחמש אחרי המלחמה" או כמו (אני לא מדייקת) "אנחנו ניצולים כמו נוח בתיבה. אולי זה לא סיבה לשמחה אך כן לחיים בוודאות". שאלות של מתי נתראה? ולמה אתה לא כותב? חזרו ונשנו בלי סוף. באותה התקופה היה לשניהם מאוד חשוב לדאוג לפרסומיו של ידידם וולטר בנימין שהתאבד בגבול צרפת והם עבדו על זה כל אחד מהקצה האחר של העולם ושתפו זה את זו בהתקדמותם.
החלק השני הוא החלק הקשור להצלת ספרים שהיו בבעלות יהודית, יודאיקה והבראיקה. גם חנה וגם שלום נסעו בעקבות הספרים האבודים, המוחבאים, המוחרמים וההרוסים בכל רחבי אירופה. גרשם שלום ביקר בחריפות את ארנדט על כתביה והידידות פינתה את מקומה לחברות עסקית, תלויה במטרה. חנה היתה מדווחת לו על איפה יש ספרים וכמה והם היו מדסקסים בענייניות כמעט רשמית על למי הספרים יועברו כששלום מייצג את האוניברסיטה העברית ואת האינטרסים של ישראל וארנדט נראה שייצגה אינטרסים אוניברסליים, למרות שהיא עבדה בארגונים אמריקאים-יהודים.
החלק השלישי (נראה שבא אחרי שכל ענייני העברות הספרים והיודאיקות סודרו בהצלחה), נראה שבא לאחר מחלה ארוכה של שלום והוא מן חזרה לחברות שמחה ואוהבת. שוב הנימה היתה אישית יותר והשאלה מתי ואיפה ניפגש חזרה. אבל אז הגיעה חנה לסקר את משפט אייכמן בירושלים וגרשם שלום כתב לה מכתב חריף מאוד על הספר.
גרשם טען כנגדה בקיצור שהנימה שבה היא כותבת מקוממת ושאין בה אהבת ישראל או הזדהות עם העם היהודי. עוד הוא כתב שכשרואים את האכזריות הנאצית, דרך אנשים שהוא בעצמו פגש, אין בכך שום דבר "בנאלי". הנימה של המכתב הזה היתה מאוד כעוסה וביקורתית והוא אף ביקש מארנדט לפרסם את המכתב ביקורת הזה בישראל. חנה הסכימה בתנאי שתפורסם גם תשובתה. תשובתה היתה שהיא אינה מסוגלת לאהבת עמים אלא לאהבה של ידידיה בלבד. שהיותה יהודיה זוהי עובדה כפי שהיא אישה, אך לא משהו שמחייב אותה כלפי מישהו או משהו. היא הגנה על התזה "הבנליות של הרוע" וענתה לשלום שלא המעשה הוא שבנאלי אלא האדם עצמו יכול להיות נורמטיבי לחלוטין, איש חביב ורגיל, שנגרר למעשי זוועה מפלצתיים. היא הביאה בנוסף שיחה שהיתה לה עם גולדה מאיר שאמרה לה (לא מדייקת)ף אני סוציאליסטית ולכן איני מאמינה באלוהים. אבל אני מאמינה בעם היהודי. ארנדט הזדעדעה. מה זה עם שאין לו שום משאב חיצוני והוא רק מאמין בעצמו? כל זה פורסם בישראל, ללא אזכור שמה של גולדה מאיר, שלא זכרה את השיחה.
ולמה בכל זאת נפרדו דרכם של שני החברים הטובים, האינטלקטואלים המבריקים שתרמו כל כך הרבה לעולם שלאחר המלחמה?
ניסיתי לחשוב על כך ולתת תשובה ואני חושבת שהתשובה טמונה באמונתה של ארנדט שהאדם הוא יותר ממעשיו, מאמונתו או ממשנתו. היא חזרה במכתבים על כך שהיא ושלום קודם כל חברים. אחכ הוגים שמסכימים או לא מסכימים אחד עם הגותו של השני. לעומת זאת, שלום כנראה היה יותר מדי אידיאליסט (לפחות יותר אידיאליסט מחבר) ואחרי הספר "אייכמן בירושלים-דו"ח על הבנליות של הרוע", שם את העם היהודי שנהיה מזוהה עם הציוניזם (ולא עם הגות או מיסטיקה כפי שרצה שלום) לפני החברות והאהבה.
אני חושבת וגם הרגשתי את זה לאורך הספר, שחנה ארנדט אהבה את גרשם שלום, כאדם, כחבר, הרבה יותר ממה שהוא אהב אותה, ודבר כזה מצדיק פרידה, כואבת ככל שתהיה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
נוסעים בזמן אינם מתים

נוסעים בזמן אינם מתים

ג'ק מקדוויט

הספר הזה קיבל שלושה כוכבים ולא אחד פשוט כי הוא הצחיק אותי לאורך כל הדרך. הרעיון יפה: מכונת זמן שתיקח אותנו לכל התקופות. שני חברים טובים, אמריקאים כמובן, מגלים שאבא של אחד מהם נעלם. מפה לשם הם מבינים שהוא המציא מכונת זמן ונעלם לאיזו תקופה. הם מתחילים לסוע בעצמןם לכל מיני תקופות: למלחמת האזרחים בארצות הברית, לתקופת המחאה נגד העבדות בארצות הברית בשנות הששים, לאלכסנדריה העתיקה, יושבים על הרוביקון מחכים ליוליוס קיסר, נפגשים עם גלילאו ולאונרדו דה וינצ'י, עוזרים לצ'רצ'יל בכסף כשהוא נפצע בתאונת דרכים בניו יורק ומתעשרים כי הם יודעים מה לקנות ומתי. אחד מהם אפילו מגיע לגבול העליון שזה שנת 30,000 ומשהו ורואה מטוסים רכים בשמיים ונעימת קונצרט.
ומה בכל זאת לא עובד? אין "קול" של תקופה או של אדם. כולם מדברים כמו אמריקאים, במאה השבע עשרה הם עוצרים בבית קפה באיטליה ומלצרית מגישה להם חציל מוקרם במוצרלה. הכל עובד טיפ טופ, כולם מבינים אותם ואת התרבות שלהם ואת השפה שהם מדברים. אין שום דבר בתקופה המצוינת שבאמת תביא את הקורא אל התקופה. אתה מדבר עם לאונרדו וכאילו דיברת עם אמריקאי בין ימנו. לאונרדו אומר איזה יופי שאתם נותנים לי דחיפה למכירות. תודו שזה ענק. בכל אופן בשבילי זו היתה חוויה שמתוכה למדתי יותר על האמריקאים היום מאשר על איזו שהיא תקופה אחרת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
שני חיילים

שני חיילים

אנדרס רוסלנד

ספר מעולה על עולם הפשע של כנופיות הנוער והילדים הצעירים, על הצורך העז להשתייך למשהו גדול ממך, על חוקים שמחוקקים ילדים ושומרים עליהם יותר ממה ש"מבוגר שומר חוק" שומר על החוקים "הטובים". על אהבה כמו שהיא מתפרשת בעיניהם של חברי הכנופיות (אהבה אבסולוטית, לחיים ולמוות אך זוהי אהבה מאוד מותנית), על החיים בכלא שמור ועל הטיפול הרשלני של המדינה ונציגי החוק שלה בשכונות הפשע הסגורות. הסיפור מספר על שני חברי כנופיה בכירים, אחד בכלא, השני בחוץ. הבחור שבכלא, לאון, הוא בן18 ועדיין מנהיג את הכנופייה על כל שלוחותיה. עונש חמור למלשינים, אהבה ונאמנות ל"אחים".
וכמה מילים על שבדיה, המדינה שאני חיה בה רוב השנה: רובי בסטוקהולם, רוזנגורד במלמו - כולם שכונות מצוקה שבדיות במקור שאליהם הכניסה הממשלה השבדית המוני פליטי מלחמה וניצולי עינויים שאין להם דבר מוכח עם פשע. הממשלה השבדית העניקה סכום חודשי לכל משפחה שבו היא יכולה לחיות בכבוד. אבל זה הכל. זה הצוהר היחיד שפתחה שבדיה לחברה השבדית המערבית עבור מאות אלפי הפליטים ומכאן תסתדרו לבד. מפתיע שבכל זאת רמת הפשע לא כל כך גבוהה ושאין מרידות המוניות. אבל אם לא תשתנה הגישה הזאת, זה עוד יקרה.
ספר שגרם לי להבין הרבה מאוד על פשיעה של ילדים ועל כמה יהיה להם קשה עד בלתי אפשרי לצאת מהכנופיה ברגע שנכנסו אליה, שלא לדבר על המסע הנפשי החוצה, אל הסתתרות וזהות בדויה ובדידות אינסופית.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
חותמם של הדברים כולם

חותמם של הדברים כולם

אליזבת גילברט

חשבתי אולי לתת ארבעה כוכבים אבל נראה לי שהסיפוק היה יותר שהספר נגמר כבר ולא כי הוא היה כזה מוצלח. איך לתאר נובלה של אחת הסופרות האהובות עלי? אתאר את היצירה בתור הבטחה שלא מומשה. את מאתיים העמודים הראשונים (מתוך 542) קוראים בשקיקה כי זה בדיוק הזמן לפתוח נושאים, רעיונות, כדי לסגור אותם אח"כ. אבל אליזבט גילברט פתחה ולא סגרה.
התחלות מסקרנות וסף מהיר מדי, לא שייך, מאכזב. נושאים בוערים, לא טופלו עד הסוף. השם המתיימר "חותמם של הדברים כולם" אשר אמור להיות שייך לבוטניקה שהיא משוואותיה המתמטיות של הבריאה האלוהית (נו, אלמה הגיבורה יכלה להגיד משהו כזה) לא הקיף שום דבר חוץ מאת הבוטניקה עצמה.
בניגוד להר הקסמים של תומאס מאן, הספר היה פשטני מדי, עמוס במונחים ביולוגיים, זואולוגיים או ווטס סו אבר, שלא מובילים לכלום, כשהר הקסמים התיימר לתת תיאור אנושי פילוסופי מרתק והצדיק את הדפים הרבים שעליהם הוא נכתב.
בנוסף, השפה לא היתה שפת המאה התשע עשרה, לפחות לא בעיני. מאה לאומנית שהתחילה בסוף המאה הקודמת בתסיסה שהובליה למהפכה הצרפתית, לאביב העמים- כלום מזה לא הוזכר, גם לא בסאב טקסט של הדיאלוגים או במחשבותיהם של הדמויות. מעמד האישה, אביב העמים, התרסקות האצולה ועליית הבורגנים, האתאיזם, יחסי מין לשם הנאה ולא רק לשם הולדה- כל הנושאים האלו שיכלו להוות חוט שני שיימשך לאורך כל הספר ולהפוך אותו לספר מוצלח, לא טופלו במידה הראויה להם. וכמו שכתבתי בהתחלה, דלתות שנפתחו- לא נסגרו היטב (למרות שהיו לה 542 עמודים).
לסיכום, מאליזבט גילברט זו אכזבה וחבל שהיא לקחה על עצמה משימה כל כך יומרנית. הייתי מעדיפה לקרוא על חיי הנישואים שלה עם בעלה הברזילאי שקשר למענה את צינורות הזרע כי היא לא מעוניינת בילדים ועל תלאותיה האישיים בעולם מאשר לקחת ליד עוד ספר מנופח ויומרני מהסוג הזה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
אני באה משם

אני באה משם

אמה רייס

אמה רייס היא אדם אמיתי. היא נוךדה ב1919 בקולומביה ונפטרה בשיבה טובה בגיל 84 בפריז. היא כותבת את הספר הזה כמכתבים לחרמן (אנגלסייאס?) שנמשכים מ1969 ועד ל1997. היא מספרת על חייה ובעיקר על ילדותה. אין לה הורים וכל מי שאימץ אותה, בין אם אישה אנוכית בשם מריה או שנים קשות במנזר היו אנשים מבוגרים שפשעו כנגד הילדים הקטנים שהיו תחת חסותם, ביניהם אמה. אמה רייס מתארת עולם קר של ניצול, עולם מעמדי וכנסיה מעוותת שהיא כמו מיקרוקוסמוס של העולם המעמדי המעוות שבחוץ (עשירים זוכים לפריבילגיות ועניים וחסרי "בית" יכולים להיות רק משרתים או עבדים), בעולם של אמה יש רק עבודה, עונשים, שטן, פחד, בדידות ולפעמים, כמו בעולמם של רוב הילדים, ישנה אהבה גדולה או חלום או צחוק.
נהניתי מאוד וגם מההוצאה הירוקה הזאת, הדפים היפים, ההגהה המעולה והאיורים של אמה רייס (שגדלה להיות אומנית מפורסמת, נשואה באושר וחיה בצרפת רוב חייה).

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
לא אשנא

לא אשנא

עזאלדין אבו-אלעיש

כל מה שכתבתי נמחק ולכן אולי לא היה אמור להכתב. אסכם ואקצר.
הספר מעניין, קולח, מטלטל ולכן חמישה כוכבים.
מלבד איכות הכתיבה מדובר ב"ריאליטי", זוהי המציאות שלנו. כל מי שחי בהווה או בעבר באיזור הזה חייב דין וחשבון לא רק לד"ר אבו אלעיש, אלא לכל משפחה פלסטינית בשטחים הכבושים ובמחנות הפליטים או בכל מקום אחר בגולה.
לד"ר אבו אלעיש עצמו, אנחנו לא חולקים את אותה אמונה בבני אדם לצערי. תכונתם היסודית של בני אדם היא לא טוב ולא רע, היא עדריות. השפה מפותחת מספיק כדי לעוות מבני חשיבה רציונליים והומניים לנצח נצחים.
אל תחזור. זכותך להקריב את עצמך, לא את ילדייך. יש להם זכות לחיים. עבדת קשה כדי להגיע למקום שאתה בו עכשיו. המשך לפעול, לסייע, לדבר ולזעוק. אבל לא כאן.
אינך פוליטיקאי. הבט מסביב וראה שכל פעולותיה של ישראל נתמכות ומועשרות על ידי מעצמת על אחת. היא מלכת המזרח התיכון. לא יהודים ולא ערבים. היהודים גם הם קורבנות כי חיי אהבה ושלום הם חיי האושר. ילדייך טובים מדי למקום הזה. אל תצלוב אותם בשם האהבה האבסטרקטית לאנושות. אל תעשה את זה לבנך הצעיר.
"חברים ישראלים" אמיתיים היו מוחאים איתך, מגיעים לעזה ומסרבים לעזוב או עוזבים את עבודתם וארצם. אלו חברים. נוכחתי בזה כשקראתי את בקשתו של שלמה מור יוסף שתחזור אל התופת. מזמן לא שמעתי בקשה חצופה כזאת.
הלוואי ונשארתם בקנדה..

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
ימי האופניים

ימי האופניים

ג'ון ברנהאם שוורץ

אנשים מהגרים מסיבות שונות. אבל מהי בעצם הגירה? גם אני לא ידעתי את זה עד שארזתי את חפציי לפני כמעט שנתיים ועברתי עם שבדית בסיסית והרבה חלומות לארץ שמאוד רציתי להפוך לבית.
ידעתי לא מעט על תהרבות, סרטים, תוכניות טלוויזיה, מאכלים. הכרתי כמעט רק שבדים שקיבלו אותנו יפה והכירו לנו עוד אנשים.אחרי מספר חודשים מועטים כבר דיברתי שבדית טובה והשאלתי ספרים בספריה המקומית, התאהבתי באוכל ומרחתי קווייאר בנדיבות על קנקברוד עם חמאה והקפדתי על מלא פיקות ולא מעט קפה. היו לנו בית שלנו ופורד אדומה ישנה וטובה. בילינו את הקיץ האחרון אצל חברה שבדית נדיבת לב שפינתה את הבית עבורנו וזו היתה חופשת קיץ מרתקת בה התחלתי אפילו בעיסוק חדש ומרתק.
אבל שבדיה מעולם לא הפכה לי לבית.מעטים יודעים כמה דמעות הזלתי בסתר וכמה כעס והתחבטויות ליוו את אותה הגירה קשה. התרבות השבדית היתה זרה לי וחיקיתי התנהגויות בלי להבין ובלי לקבל. נהייתי "שבדית" כלפי חוץ ובערתי בפנים.
רק ביולי האחרון כשהגעתי לביקור תמים בארץ אירופאית אחרת ונשאבתי לשלושה חודשים חמימים וטובים הרגשתי מה זה להרגיש בבית גם כשאתה חתיכת מהגר בלי שפה. הידיעה הזאת הממה אותי ועד היום אני שוקלת את האפשרות להגירה חדשה.
אלק מנסה להרגיש בבית ביפן.הוא אמריקאי שנמשך אל התרבות היפנית. כמוני הוא הגיע עם שפה מספקת וידיעת התרבות מה שפתח לו פתח להטמעות. והוא די נטמע. למרות המראה השונה, הוא חי עם יפנים, משייך לעצמו פרטים קטנים ומתאהבת בבחורה יפנית שתרבותה לא זרה לו. הוא מדבר כמוהם לא רק מבחינת השפה אלא יודע מה להגיד מתי ואיך.
גם אני יודעת מה להגיד מתי ואיך בשבדיה. גם לי מחמיאים תמיד על המבטא ועל השבדית הטובה. אבל מתי אתה באמת שייך?
התיאורים של אלק על יפן וחוויותיו מדהימים ומתאימים לבחור אינטיליגנטי ורגיש בן 23. יכולתי לראות את יפן ותרבותה דרך הדיאלוגים של אלק עם היפנים. זכרתי בזכותו את החודשים הראשונים בשבדיה כשהוא אמר לאחיו 'אתה לא מבין? זו הארץ שלי. אני חי כאן. אני לא בשום מקום אחר. אני רק כאן'. ובכל זאת, לא תמיד הניסיונות שלנו צולחים ולפעמים לעולם לא נרגיש בבית, לא משנה כמה נתאמץ ונשקיע. הגירה היא ניתוק מלא בעצב, היא הליכה על חבל דק וצבירה הדרגתית ואיטית של דברים שאותם אתה מנסה, במאמצים כבירים, לשייך לעצמך.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36

ביקורות נוספות על "מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)"

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

ל.נ. טולסטוי

רבותיי, מת איוון איליץ'! ממה? אין זה משנה, הכל הבל הבלים, הכל שקר וכזב.

מה הטעם בחיים? כיצד יש לחיותם? מדוע הם מסתיימים בייסורים ומדוע החלו מלכתחילה?

אלו מקצת השאלות ששואל עצמו לב טולסטוי באמצעות בן דמותו איוון איליץ', אשר פורש לפנינו את הלך רוחו של אדם גוסס.

האמת ניצבה לפני איליץ' אך הוא התנכר לה. בערוב ימיו נחשף לשקרים שהסכים לקבל –
שקר הבריות – אין אמפתיה בעולם, הכל אינטרסים, אשתו רוצה בהחלמתו, רק בשל משכורתו, בתו טוענת שמחלתו היא בגדר התעמרות ועמיתיו כבר צמאים לדעת כיצד לכתו תשפיעה על עתידם. היחיד שנבדל בהתנהגותו ומכיר בגוויעתו, הוא המשרת גראסים. אדם פשוט אשר בחיקו, יכול איליץ' לחוות את אחת המותרות הבודדות של אדם קשיש או גוסס - שיבה לילדות, להתמסרות לאוזלת היד ולעליונותו המחבקת של האחר.
שקר הגאווה – כליה פגומה או מעי עיוור? הרופאים לא יודעים ומסרבים להודות בכך. האם המטופל ישרוד? אין זה מעניינם, העיקר לשמור על חשיבותו הרמה של המקצוע.
השקר הגדול, השקר העצמי – איליץ' כילה את ימיו במרוץ העכברים, מבלי לעצור לרגע ולחשוב מה עושה אותו מאושר? כיצד ראוי אולי לחיות את החיים? אל התהיות האלה הוא מגיע רק בסוף ימיו, מה הטעם? גם הוא תוהה לעצמו.

המוות גדול ומבעית רק עד בואו, בקץ החיים תם גם המוות, ומתחיל שלב (או לא כלום) שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין.

באמצעות איליץ', מנסה טולסטוי לעמת את הקורא עם בוא המוות ועם שאלת משמעות החיים, נושא שהעסיק אותו רבות עד שהכריעו. להלן ציטוט מהאוטוביוגרפיה שלו ("הוידויים") אליו יכול אני להתחבר –
No matter how often I may be told, "You cannot understand the meaning of life so do not think about it, but live," I can no longer do it: I have already done it too long. I cannot now help seeing day and night going round and bringing me to death. That is all I see, for that alone is true. All else is false

המקבץ מכיל שני סיפורים נוספים – "האב סרגיי" ו"השטן".

"האב סרגיי" מגולל את סיפורו של יורש עצר מבריק שגזר על עצמו חיי פרישות (הפך לנזיר). הסיפור מתאר את קשייו של אדם המתמסר לאל, אך עדין תר אחר אמונתו. מוסר ההשכל היה לטעמי קלישאתי למדי.

ביצירתו "השטן", ממחיש טולסטוי כיצד הרצון החופשי מתמוסס נוכח תאוות המין. מדובר בנובלה שטולסטוי מיאן לפרסם, עקב חיבורו האישי. אהבתי שליצירה היו שתי סיומות, והתחברתי יותר לראשונה. חשבתי שבשנייה, ייכנע הגיבור שוב לתאוות המין, ובכך יוכיח שאין ממנה מנוס.

במקבץ, לא חוסך טולסטוי את ביקורתו על החברה הרוסית, הנצלנית, רודפת הבצע והכבוד, שמשרה ציבורית נחשבת בה לפסגת השאיפות, כיוון שניתן להשיגה דרך קשרים ולהשתכר ממנה תוך התבטלות.

הספרות הרוסית ידועה לשמצה כטרחנית, ארכאית ומתייסרת. מערימה קשיים על הקורא בדמות שמות ארוכים ותוכחה צדקנית. נוכחתי שוב לדעת, כי לא כך הדבר עם טולסטוי. הוא קריא ביותר, למעוניינים להיחשף אליו.

חסרה אחידות ברמת הסיפורים, ולכן היעדר הדירוג.

ממליץ בעיקר על הסיפור הראשון – "מותו של איווץ איליץ'"

לפני 5 שנים•אור שהם
מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

ל.נ. טולסטוי

חבר חשוב במועצת השופטים, שזקנו מאפיר, סובל מחולי וכאב, ומוצא את עצמו מבקש את הבלתי אפשרי: שמישהו ירחם עליו כעל ילד חולה. שילטפו אותו, ינשקו אותו, ירגיעו אותו, יבכו איתו. עינוי העיקרי הוא השקר המוסכם על כל הסובבים אותו, שמצבו לא נורא, שיעבור, הוא רק צריך למלא אחרי הוראות הרופאים. אבל איש מבין בני משפחתו וחבריו הקרובים לא קורא את משאלת ליבו הכמוסה: אל תשקרו לי, גלו אמפתיה כלפיי, תבכו עליי. במקום זאת, המחלה שלו מפילה מבוכה רבה על הסובבים אותו; הם מחכים בכיליון עיניים לרגע שבו ישחרר אותם מעול נוכחותו, והחיים יוכלו להמשיך מבלי רגשות אשם וחובה.
זה הסיפור היחיד שקראתי שמהרהר ברצינות בייסורי המוות, לא רק הפיזיים, אלא מתעמק בהכרה המפליאה כי אנו בני תמותה, ומה בכלל עשינו עם חיינו? האם חיינו אותם "נכון"? השאלה הזו, הטאבו הזה, הוא נושא אמיץ ומצמרר לכתיבה. ועם זאת, אני מוצאת שיש סיבה לכך שמדובר בטאבו, והיא בריאות נפשית. הבריאות הנפשית הזאת היא פריווילגיה שהגוסס מאבד בערוב ימיו.
הסיפור נכתב כנראה מדם ליבו של טולסטוי, שכן אני לא מדמיינת הנאה רבה בתהליך הכתיבה. מעט מאוד חיים אופפים אותו, ואפס שמחה. המבנה של העלילה אינו רגיל – אין טוב, לא בהתחלה ולא באמצע וודאי לא בסוף. אין רגעים של אושר והקלה, ולא התחברתי לגיבור כלל. כל שחשתי כלפיו הוא רחמים, אך לא ניתנה מספיק תקווה על מנת לחוש מעבר לזה. העלילה החלה בחיים סתמיים וחסרי אושר, המשיכה בגסיסה איטית איומה והסתיימה במוות ידוע מראש. בתהליך גסיסתו הסיפור חושף את צביעותם של מכרים, פחדו הנורא של הגוסס, וההשלמה הסופית עם מה שלא ניתן להשיב.
ערכו של הסיפור כנראה לא השפיע עליי במלואו, אבל ייתכן שהדבר ישתנה כשאלמד עליו. כספר קריאה לשם הנאה – לא ממליצה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

ל.נ. טולסטוי

טולסטוי הגדול בשלושה סיפורים מרתקים, בעלי מאפיינים דומים, ומאוד שונים זה מזה. בשלושתם הגיבור הוא גבר המצטיין בתכונות מעולות רבות, אך משבר כלשהו בחייו מחולל בהם שינוי גדול, והמחבר הגאוני פורש בפני הקוראים את ההתמודדויות הנפשיות וההתנהגותיות של גיבור זה עם המציאות החדשה.


הסיפור הראשון, עליו נקרא הספר כולו, הוא מותו של איוואן איליץ׳. מדובר בנובלה פסיכולוגית מאלפת, הפותחת בידיעה על מותו של אדם בשם איוואן איליץ׳, אליה מתוודעים הקולגות שלו בבית המשפט.
מכאן ואילך, במסע אחורה בזמן, נתוודע אל קורותיו של אותו איוואן איליץ׳, שהיה אדם מכובד בן המעמד הבינוני-גבוה ופיתח קריירה משפטית ראויה ומכובדת. איוואן איליץ׳ נישא לאישה והוליד עמה שני ילדים. הוא אמנם סבל מאי אלו תקופות מאתגרות ומקשיים בחיי הנישואין, אך הצטיין תמיד במשרתו, התקדם, ובאופן כללי חי חיים בורגניים טובים ונוחים מאוד. כיצד זה, אם כך, שחלה ומת?
טולסטוי משרטט בוירטואוזיות את מהלך נפשו של אדם, הנהיה חולה ומתחיל לחרוד מפני מותו ולתהות איך זה קרה דווקא לו.

הסיפור השני, האב סרגיי, הוא סיפור מצוין לא פחות, גם הוא עוסק בגבר מוצלח במיוחד, נסיך, איש צבא בעל קריירה מבטיחה מאוד. הסיפור מקבל תפנית חדה כשהנסיך מתאהב באישה יפהפיה, שמשתפת אותו בסודה ושוברת את לבו, והוא עוזב את אורח חייו ועושה שינוי של 180 מעלות לכיוון הדת. הוא מקבל את השם האב סרגיי וחי חיים של נזיר ואח״כ של פרוש.
זהו סיפור מורכב, מרתק, גם כאן מוביל המחבר הגאוני את קוראיו אל תוך נפתולי נפשו של גיבור במצוקה.

הסיפור השלישי, השטן, מביא את קורותיו של גבר נוסף, הפעם משפטן מוצלח ובעל אופי מצוין, שנאלץ לזנוח את הקריירה שלו כדי להשקיע באחוזה שהוריש אביו יחד עם החובות והקשיים הכלכליים, ולהשיבה לפעילות משגשגת. הוא עובר לחיות בכפר עם אמו, ותוך כדי כך משיג לעצמו מאהבת, איכרה נשואה. עם הזמן הוא מתאהב באחרת ונישא לה, אך לא ברור אם יעלה בידו לשים מאחוריו את הרומן מימי רווקותו.
גם הפעם מדובר בנובלה נפלאה, קולחת, העוסקת בהתחבטויותיו של אדם עם עצמו נוכח הפיתוי החיצוני שאט אט הופך לפנימי, ממש כמו השתלטות שטנית על נפשך.

מאוד נהניתי מהקריאה, מהתרגום המאתגר, המופתי, לעברית שנמצאת בקו האיזון בין ארכאיות למודרניות. ספר משובח בכל קנה מידה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•MishaEla
מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

ל.נ. טולסטוי

אני יודע איך זה. שאבא שלי היה חולה והרופאים נתנו לו שנה חשבתי על זה הרבה. הייתי שואל אותו איך הוא מרגיש מתי שהוא יודע שבא הזמן שלו ומסביב אנשים גם אם עצובים בשבילו יודעים שיש להם חיים יעני יכולים לשמוח בגלל דברים שקשורים לעתיד והוא יודע שאין לו מקום שם. פעם הלכתי אצלו עם חבר והיו אצלם בבית ילדים של אחותי. ילדים קטנים וכל הזמן רצו לשחק והוא שולח אותם לאמא שלי. תמיד אהב לשחק עם ילדים. החבר שאל אותו למה הוא לא משחק איתם ואבא שלי הסתכל ואמר שהוא לא רוצה שירגישו מתי שילך. הם קטנים ועוד לא מכירים אותו אז בשביל מה לעשות להם בעיה. מתי שאמר את זה אני היו לי דמעות בעיניים. גם כל פעם שאשתו של אחי היתה באה אצל ההורים היה מסתכל על הבטן שלה והיא היתה שמחה בשביל הילד שהולכת להביא ואני הייתי רואה כמה שעצוב לו שהוא בכלל לא ידע אם פעם יראה את הילד הזה.
אני חושב שהרבה אנשים מתי שהולכים אצל מישהו שיודע שבא הזמן שלו לא מדברים על זה. כאילו לא נעים. מדברים על כל מיני שטויות ואם אומרים משהו על הבריאות זה כאילו עם תקוה יעני יהיה בסדר ובעזרת השם תבריא ולא נורא ודברים כאלה. אולי יש אנשים חולים שזה טוב בשבילם אבל בשביל אחד כמו אבא שלי לא עבד. שהוא ידע. הוא ריחם על עצמו ואני חושב רצה שירחמו עליו ויגידו את זה אבל מסביב חשבו שלרחם זה לא יפה. הוא רצה לדבר על זה שבשבילו זה היה הדבר הכי חשוב שקרה. בגלל זה הייתי שואל. בגלל שידעתי שיש דברים שאין לו עם מי לדבר.
איואן איליץ' הולך למות ביסורים. וזה סיפור חזק על החיים ועל המוות.

בספר יש עוד שני סיפורים גם הם מאד טובים.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•סימנטוב
מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

ל.נ. טולסטוי

ראשית, אני חייבת לתאר את הנסיבות שהביאו אותי לקרא את הספר, שכן בדרך כלל קלאסיקות רוסיות אינן בדיוק ברשימת הקריאה שלי. ואם היו, אז לפות הייתי קוראת את "מלחמה ושלום" קודם.
בכל אופן, במסגרת לימודי הרפואה יש קורס שנקרא בשורה מרה, מסגרת בה לומדים הסטודנטים לבשר בשורה מרה בצורה אמפטית. לשאלתכם, כן, מדובר במיומנות שאפשר ללמוד.
למרפי היו תכניות אחרות עבורי ביום שבו הקורס נערך, והייתי פחות או יותר מרותקת למיטה. כעקרון מי שמפסיד נדרש להשלים את הקורס בשנה שאחר כך, אבל בפרץ מדהים של הבנה ראש החוג החליטה לצ'פר אותי בעבודת השלמה במקום. וכך התגלגל לעיני הספר הזה.
מותו של איוואן איליץ' עוסק בחודשיו האחרונים של הדמות הראשית, איוואן, בשלהי המאה ה-19 בברית המועצות. יום אחד איוואן מתחיל לחוש ברע, ובעצת אשתו פונה לרופא. מן הרגע הראשון יכולתי להבין מדוע נבחר הספר הזה דווקא למטלה בקורס המדובר. הסופר עושה מלאכה מצוינת בלתאר את הרופא המשוקץ והמרגיז ביותר שיצא לי לשמוע מזה הרבה זמן, והוא מפר בשיטתיות את כל ה"אל תעשה" של רופא. אינו אמפטי, אינו סבלני, מזלזל במטופלים. בתור סטודנט לרפואה שמזכירים לו שוב ושוב כמה הקשר עם המטופלים חשובים היה בספר חומר רב למחשבה.
וזו בדיוק הבעיה, שברגע שניסיתי לחבוש את כובע הקורא המצוי, במקום את כובע הרפואן, קסמו של הספר נעלם. הדמויות מצטיירות לי כקיצוניות, כל אחד בתכונתו השלילית. כולן נשארות שטוחות במהלך העלילה ואינן מתפתחות לשום מקום.
גם לא ברורה לי הפואנטה. הרי ברור שטולסטוי לא חשב על סטודנטים לרפואה או בשורות מרות או כמה קקות רופאים כשהוא כתב את זה, ואז נעלמת מעיני מטרת הסיפור. מה הייתי אמורה להבין? מה מוסר ההשכל פה?מה המסר? למה זה מרגיש כמו ספר לבגרות בספרות, שבטח יש בו המון מוטיבים (על חלקם עליתי) ומטאפורות, שאני צריכה את המורה שלי לספרות מכיתה י' שתסביר לי??
בעצם עדיף י"א, המורה לספרות מכיתה י' נתנה לי פעם 56 על ניתוח לשיר של רחל, ואח"כ קיבלתי ממנה עוד מינוס על אי הכנת שיעורי בית...

לפני 12 שנים•
★★★★★
•blackhole sun
מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

ל.נ. טולסטוי

הרבה זמן לא נהניתי כך מספר.
שלושה סיפורים:מות איוואן אליץ',האב סרגיי והשטן-השלישי במספר.
איוואן אליץ'כבר התקבע כקלאסיקה על זמנית..ואולי אפילו קצת שיפר אצלי את הרושם על טולסטוי שהתערער קמעה לאחר קריאת אנה קארנינה.סיפור על אדם שיודע כי ימות בקרוב...התגבשותה האבסורדית של המוות והניכור.מודה שאני חובבת את החשיבה הקיומית הזאת ובכל זאת, תמיד מדהים אותי לראות איך סופרים/פילוסופים מצליחים להיכנס לעמדה המצמררטת של הקירבה הנוראה למוות.
הסיפור השני, 'האב סרגיי', גם הוא לא פחות ממעולה. בשלב הקונקרטי האב סרגיי הוא ביקורת קשה כלפי 'הנזירות' והקיצוניות שבה,כלומר כלפי הקצנה של דתיות ככלל(וברמה הנזירית יש הקצנה מטורפת שאפילו בעולם היהודי לא קיימת כמו התנזרות מעצם נוכחות של אישה ומנהגי סגפנות קיצוניים).
למרות הנגיעה דווקא בדת,אני מאמינה כי הסיפור הזה נוגע לכל החלטה בחיינו המושפעת שלא רק מעצמנו בלבד..ממש יפה!
השטן,הסיפור השלישי והאחרון פחות טוב מקודמיו.מסופר על התמודדות הנפש עם ייסוריה.
המשפט האחרון בספר,שהוא חלק מ'השטן' כבש אותי יותר מהכול:
"ואכן,עם יבגני אירטניב חולה נפש היה,הרי כל הבריות אף הם חולי נפש כאלה, ואילו חולי הנפש האמיתיים הם ללא ספק אלה שרואים בזולתם סימני טירוף שאינם רואים בנפשם הם."

טוב מאוד.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•תום
מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

ל.נ. טולסטוי

מותו של איוואן איליץ' הוא ספר, שבהכרח, כתוב לעילא, מפני שנכתב על ידי הסופר הווירטואוז- לב טולסטוי ותורגם ע"י פטר קריקסונוב שגם הוא ניחן במנת כישרון גדושה בהחלט.
הסיור המטלטל בנפשו של איוואן שניצב לפני מותו ובכך בוחן את חייו בדיעבר ואת האנשים המקיפים אותו החיים תחת השמש באופן שגרתי בלא הזדהות ממשית, לדעתו, במצבו שלו, תסעיר את נפשו של הקורא הרגיש בעל חיבת היתר להתעמקות במסע רגשי כאוב הפוקד גוף ונפש של אדם אחר ויטיב פחות עם קורא החותר לתפניות בעלילה או לסיום מפתיע.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•סתיו :)
מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

ל.נ. טולסטוי

"פרשת חייו של איוואן אליץ` הייתה הפשוטה והשכיחה ביותר, אך גם הנוראה ביותר"

כך נפתח הפרק השני בספר הכי טוב שקראתי בחיי.

"מותו של איוואן איליץ`" מאת לב ניקולייביץ` טולסטוי.
הכותרת עצמה, כמו רוב הכותרות של ספרי המופת היא מעבר לכל מרתיעה. האסוציאציה הראשונה היא של דמויות שמנהלות שיחות ברומו של עולם בעברית ארכאית (מתורגמת) במסדרונות מעופשים.

אז לפעמים זה נכון, והספרים מנופחים ביומרנות. כמו "האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי - שאמנם יש בו כמה רגעים מאוד יפים. אבל מעבר לכל הוא בעיקר מתיימר. הרבה על טבע האדם לא למדתי ממנו.

הספר עליו אני כותב לעומת זאת, ממש לא מתיימר. סיפור של כ-70 עמודים עמוס בפרטים, שאין בו אף רגע מיותר. כוחו כל כך חזק שרק עלעול בו גורם לי לקבל צמרמורת. ועל אף שהוא נכתב לפני כ-120 שנים, הוא רלוונטי להחריד לימים אלו ולחיים של כמעט כל אחד מאיתנו, ואופתע אם הוא יאבד רלוונטיות אי פעם.

הסיפור מספר בקצרה על חייו ומותו של אדם, איוואן איליץ` הוא שופט מכובד - ממש התגלמות "החלום האמריקני" (למרות שזה היה מושג שלא היה קיים כשהספר נכתב), יש לו משפחה תומכת - הוא מנהל את חייו "בצורה הנעימה ביותר" ומתקדם בצעדים מבטיחים בקריירה שלו.

עד שיום אחד, הוא מגלה שהוא גוסס. ושאלה אחת נותרת ללא תשובה. מה בעצם עשיתי עם חיי?

עד פה, זה כנראה התיאור הכי בנאלי והכי סתמי של ספר שיכול להיות. ולכן אני לא מאמין בתיאורים. כי תיאורים לא יכולים לכסות את הדרך שבה טולסטוי מתאר את כל האנשים בהלוויה של איוואן איליץ` שחושבים כיצד הם יקודמו עקב מותו, והמחשבה התמידית של בני אדם שתמיד אלו הם אחרים שמתים ולא הם עצמם, אשליית האלמוות שמלווה כמעט כל אחד מאיתנו, ולו רק כדי להישאר שפויים.

התיאור לא יכול להראות איך טולסטוי מראה את ההתכחשות הפאתטית של בני משפחתו של איליץ` לעובדה שהוא הולך למות. שהוא מתאר כ"שקר" שרודף אותו. את העובדה הבלתי נמנעת שגסיסתו היא בעצם מטרד לבני המשפחה שמעדיפים להמשיך להחזיק בשקר, שהנה הוא הולך להחלים - ומכריחים את איליץ` עצמו להשתתף בו בשם הנימוס והמידות הטובות שהוא עצמו אימץ בעבודתו.

שום תיאור, לא יכול להעביר את האמפתיה שהקורא מרגיש לאיוואן איליץ` שבעצם מייצג כמעט כל אחד מאיתנו או אפילו מטובי חברינו, האמפתיה לסבלו הפיזי, אבל גם לנפשי.

התיאורים לא יכולים להראות את הריקנות שבחיי הבורגנות ו"ובחלום האמריקני" כפי שהספר חושף אותם. ולכן נותר לי רק להמליץ לכם קראו את הספר, כדי שכאשר תגיעו לערש דווי, תוכלו לפחות לנסות לענות על השאלה "מה עשיתי עם חיי?". כי בסופו של דבר גם אם אנחנו מעדיפים להתכחש לכך, כולנו נמות.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שלייז
מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)

ל.נ. טולסטוי

מותו של איוואן איליץ' הוא הסיפור הראשון מהשלושה בספר הזה.

ב-70 עמודים, המחולקים על-פני 12 פרקים ובכתיבה תמציתית ובהירה, טולסטוי מתמודד עם חיים ומוות ועם (חוסר) משמעותם.

|ספוילר| ובשפע.

איוואן איליץ' מת בגיל 45 ממחלה הנעה מכליה נודדת ועד לבעיה במעי העיוור. זה מה שידעו לאבחן אז בדיוק לפני 120 שנה, עת כתיבת הספר הושלמה. כנראה שעל מוסר כליות טרם שמעו וגם לא על שברון לב. בכל מקרה, אי שם בשנות השלושים לחייו אל איוואן איליץ' ועם שיפור משמעותי שחל בחייו עקב קבלת משרה חדשה בשכר הולם, איוואן איליץ' קונה בית חדש, מרהט אותו בטוב טעם ותוך כדי העבודה על הבית הוא נופל מסולם ונחבל קלות. לא משהו רציני. זו נקודת המפנה. מפנה למה?

איוואן איליץ' חי בסה"כ חיים נעימים מקטנות. את לימודי המשפטים סיים על הצד הטוב ביותר, עבודה טובה לא חסרה לו וגם לא חברים מהמעמד העליון, מעמד אליו שאף להשתייך. חייו עברו עליו ממשחק קלפים מענג לחיי אהבה לנערה יפה וכל זאת בחברה מענגת ומרחיבת דעת. אמנם על הנעימות מעיבה ההכנסה הלא מספיקה, כדי לקיים חיים שהם מעבר ליכולת הכספית, וקבלת משרה הולמת שלפתע נמנעה ממנו. בכל מקרה, הצל הלך והתרחב עד שלפתע נקרתה על דרכו של איוואן איליץ' ההזדמנות לה ציפה ושוב עלה על דרך המלך במשרה נוחה ובשכר הולם.

אבל זה לא נמשך זמן רב והנה אותה חבלה הפכה לאי נעימות קלה שהפכה לכאב של ממש עד שהליכה ושיבה מרופאים הפכה לשגרה עד שאלה נאלצו לבוא אליו כשהייסורים גברו.

איוואן איליץ' לא הבין על שום מה ולמה ייסורים אלה הם מנת חלקו. הן את חלקו בחיים מילא על הצד הטוב ביותר: תמיד היה אדם נוח לבריות, חבר טוב ונעים להתרועע. בעבודתו מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, אנשים העריכוהו וחברים רבים סבבוהו. אלה שברגע של מחלה כל זה לא היה שווה אלא כקליפת השום ואיוואן איליץ' החל לתהות מה אמת ומה שקר, מה הקליפה ומה האמת המסתתרת מתחתיה. תשובה לא נמצאה.

דתי מעולם לא היה וגם טקס האשכבה שניהל הכומר בשעתו האחרונה היה על-פי בקשת אשתו. לרגע הבליחה אל בין ייסוריו נחת קטנה, אבל רגע קטן זה של כאילו משמעות לא תרם ולו שמץ לחידת המשמעות החומקת ולייסורים הבלתי נסבלים והבלתי מובנים.

בסופו של דבר נפח איוואן איליץ' את נשמתו ומבחינתו חייו ומותו היו באמת כלא היו. תמציתי, מכאיב, חידתי.

הסיפור השני בספר הוא האב סרגֶי

סטפאן קאסאטסקי הוא בנו של איש צבא, שמת צעיר. במצוות האב נשלח הבן לפנימיה צבאית בניגוד לדעת האם. הבן עולה ופורח ונעשה קצין.

כבר בצעירותו סטפאן קאסאטסקי עושה כל שלאל ידו להיות להיות הטוב ביותר בכל תחום, בין אם זה נימוסים, ידיעת השפה הצרפתית, מתמטיקה וכך הלאה. כל זאת במסגרת של פרפקציוניזם מחמיר. אלא שסטפאן קאסאטסקי אינו מהמעמד הגבוה וכדי להשתייך אליו גם לא די להיות בחברת בני המעמד הזה. בסופו של דבר מצליח סטפאן קאסאטסקי להתארס לבת המעמד הגבוה, בת חסותה של אחת מהגבירות החשובות. אלא שאותה נערה, מתברר עד מהרה, היתה פילגשו של המלך הנערץ על סטפאן קאסאטסקי וזה בוחר באחת להפסיק את קשריו עם אותה נערה, לעזוב את הצבא וללכת למנזר ולהפוך לכומר.

חוט השני העובר בכל מעשיו של סטפאן קאסאטסקי הוא התנהגות חסרת פשרות, הגורמת לו לפעול בקיצונות. במשך עשרות שנים עובר סטפאן קאסאטסקי ממנזר למנזר עד שהוא הופך לאב סרגי וחי חיי פרישות. באותם חיי פרישות הוא מתנסה מדי פעם בפיתויים שאינם נוחים לו והוא מתלבט ארוכות אם אותם פיתויים נועדו לבחון אותו או שהם נעימים לו. לרוב הבחינה והנועם מתערבבים לכדי חוסר נוחות.

לאחר שנים של פרישות מתדפקת על דלתו אישה המבקשת להיכנס ולהתחמם בצל קורתו. כניסתה היא בבחינת פיתוי אכזר. האב סרגי בוחר להטיל מום בגופו ובלבד שלא להיכנע לפיתוי להיות בחברת אישה. זו בוחרת לעזוב את חייב הנועם והזוהר ולעבור למנזר לחיות חיי פרישות משל עצמה לאחר פגישה עם הכומר הפורש המפורסם.

אלא ששוב ושוב אנו עדים למחול ההתלבטות האכזר החוגג בליבו של האב סרגי. שוב ושוב הוא משתכנע שאין טעם לתפילותיו ואלוהים לא באמת נגלה לו או אף קיים.

בסופו של דבר האב סרגי עוזב את המנזר ומתרחק ממנו מרחק רב לכפר בו הוא פוגש מכרה שלו. גם אותה הוא עוזב, הופך לנווד ונשלח לבסוף לסיביר.

כעיקרון הסיפור הזה לא ממש משכנע וגם לא ממש מעניין.

הסיפור השלישי הוא השטן

יבגני הוא הבן האמצעי, היורש את אחוזת אביו ועסקיו לאחר מותו. יבגני הוא בחור צעיר בעל יצר מיני תוסס המחפש סיפוק. רוב הזמן יבגני עסוק בהצלת האחוזה ועסקי אביו המתמוטטים ובשאר הזמן הוא עוסק בחיפוש אחר סיפוק יצרו "למען הבריאות".

מאחר ויבגני חי ביישוב קטן שהכל יודעים על הכל, הוא מתקשה יותר ויותר בסיפוק יצרו ולבסוף הוא נעזר בשומר היער המפגיש אותו עם כפריה נשואה. יבגני לא חש בנוח עם קשר זה ומבטיח לעצמו שזה יבוא אל קיצו לאחר פעמים ספורות. אלא שזה לא קורה כל כך מהר. הקשר ניתק לאחר שיבגני מתחתן.

גם לאחר החתונה, מעשה שטן, מוסיף יבגני לפגוש את הכפריה, כשהפעם היא עובדת במשק ביתו. המשך הסיפור הוא למעשה חטא ועונשו. המחשבות על אותה כפריה לא עוזבים אותו ולמרות שיבגני אוהב את אשתו, המחשבות על הכפריה מביאים אותו לעשות מעשה נמהר ולמעשה שניים. לסיפור שני סופים שונים, עליהם לא היה סגור טולסטוי עד הסוף. טולסטוי אף סירב לפרסם את הסיפור בחייו בשל מוטיבים אוטוביוגרפיים המופיעים בו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מורי
דירוג
5.0
לפני 16 שנים

“הרבה זמן לא נהניתי כך מספר. שלושה סיפורים:מות איוואן אליץ',האב סרגיי והשטן-השלישי במספר. איוואן אל”