“כשהגעתי לעמוד 100 בערך, חשבתי לעצמי: אנחנו עכשיו בחג הפסח, חג שבו אנו מציינים יציאה מעבדות לחירות. למה אני טורח להיות עבד של הספר הזה, ולהמשיך לקרוא בו אף על פי שאני לא מבין מה הוא רוצה ממני בכלל, וזה יהיה בזבוז של זמן יקר להמשיך לקרוא בו? נכון, אחותי המליצה לי עליו, והוא מקבל ביקורות טובות, אבל זה לא זה, הוא אוברייטד ברמות, ספר פלצני שמנסה לומר דברים גדולים ועמוקים ולהיות מיוחד אבל בפועל כתוב בצורה לא נגישה, המון דמויות שלא מובן מי הן ומה הן רוצות, ובכללי ספר שלא מובן מה שהוא רוצה, פשוט בזבוז של דפים על קידוש הפלצנות. גם ספרה הקודם, מפגש עם חוליית הבריונים, היה בדיוק כמוהו, רק שאז פירשתי את חוסר החיבור וההבנה של הספר לגילי הצעיר, עכשיו אני כבר לא ילד אז המסקנה שלי הוא שהספר באמת גרוע. אחותי המליצה לי עליו, אחרת כנראה לא הייתי קורא, מצטער ניסיתי.

בסופו של דבר, אחרי שהמשכתי עוד בקריאה, זנחתי סופית, מתוך החלטה מודעת לסיים עם העבדות. אבל לא לפני שעשיתי עבודת פרך אחת קטנה ואחרונה בהחלט, לפני היציאה לחירות המוחלטת: כתיבת הביקורת שאתם קוראים כעת.

חג שמח!”

“לפי איך שעשו את העטיפה שלו אתם תחשבו שזה של ילדות בכלל לא תרימו אותו אז שתדעו שזה לא ככה.

הזכרון שלי לא מה שהיה פעם אז היה לי קשה הסיפור הזה אפילו שבסוף אהבתי את זה. הבעיה של הזכרון זה שכל פעם מספרים לך על בנאדם אחר ואתה מצפים ממך שתזכור כל דבר שהיה עד עכשיו בשביל שתבין איך זה שעכשיו מספרים עליו קשור בזה שסיפרו עליו לפני חמישים שישים עמוד. אני אחרי כמה זמן הרמתי ידיים אמרתי אני יקרא את זה כמו סיפורים ואני יעשה את הבעיה הזאת של לחבר את הסיפורים בתור בעיה של הסופרת ולא בתור בעיה שלי. נראה לי היא קלטה את זה שבסוף באמת התאמצה בשביל שאני יבין איך כל הדברים שקראתי זה בשביל שאני יחשוב על איך העולם של עכשיו שעוקבים אחרי כל דבר שאתה מקשיב או שמסתכל עליו וכל הדברים האלה מישהו שומר אותם במוח הכללי של העולם. בשביל שזה שמה אז אם היו מביאים לך להסתכל על כל מה ששמור שמה אז היה לך את כל הזכרון של כל הבניאדם ויש לך ככה כל ההיסטוריה שלך אפילו מתי שאתה כבר בתוך האלצהיימר שלך וגם אם אתה זכרת את הדבר לא איך שהיה אז יש לך הזכרון של עוד אהשים שראו את זה בשביל שתדע איך היה הנכון . הבעיה גם שמי ששומר על כל הזכרונות במחשבים שלו יכול לעשות עם זה דברים שעל פי רוב אתה לא תהיה עם זה מאה אחוז.

יש פה כמה דברים שזה כמו שהיה הסרט המטריקס וגם אצלה יש את אלה שמנסים לא להיות בתוך זה. אני חושב בגלל שהסרט קצת ישן אז בסיפור פה אתה יותר רואה את זה כמו שעכשיו וגם היא אכפת לה מאיך זוכרים אותך בתור בנאדם ואיך אתה אכפת לך על הזכרונות שלך וזה לא היה את זה במטריקס. גם יש הרבה מחשבות יפות שמעיפות לך את המוח מתי שאתה קורא שהיה אפשר לעשות על כל אחד ספר.



אני לא יודע אם עשתה את זה בכוונה אבל מצחיק שאחד שרושם ספר שיש בו מחשבה על נושא של הזכרון והוא רושם את זה ככה שבשביל מי שקורא קשה לו לזכור את האנשים של הספר.”

“ספר מבריק של ג'ניפר איגן, על מציאות חליפית שבה במקום רשת חברתית רגילה יש רשת שמאפשרת העלאת התודעה שלך ושיתוף במרחב הציבורי. מעין "מראה שחורה" פוגשת את ארצות-הברית של הזמן הזה. העלילה מפותלת ומתקדמת במישורי זמן שונים, כאשר אין "מספר כל-יודע" אחד שמארגן את העלילה. להיפך: איגן בחרה עלילה עם הרבה דמויות שמופיעות בזמנים שונים ומסופרת בקולות רבים ובטכניקות שונות (חילופי מיילים, טקסט רגיל, קובץ הנחיות תפעול לסוכנת חשאית), וצריך להיות מרוכז ובפוקוס להבין מי-זאת-מי ובקולו של מי מסופר הפרק הנוכחי. אבל זו הרפתקאת קריאה מעניינת ושונה מהרגיל. .”