ביקורת ספרותית על מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005) מאת ל.נ. טולסטוי
ספר לא משהו

---

חבר חשוב במועצת השופטים, שזקנו מאפיר, סובל מחולי וכאב, ומוצא את עצמו מבקש את הבלתי אפשרי: שמישהו ירחם עליו כעל ילד חולה. שילטפו אותו, ינשקו אותו, ירגיעו אותו, יבכו איתו. עינוי העיקרי הוא השקר המוסכם על כל הסובבים אותו, שמצבו לא נורא, שיעבור, הוא רק צריך למלא אחרי הוראות הרופאים. אבל איש מבין בני משפחתו וחבריו הקרובים לא קורא את משאלת ליבו הכמוסה: אל תשקרו לי, גלו אמפתיה כלפיי, תבכו עליי. במקום זאת, המחלה שלו מפילה מבוכה רבה על הסובבים אותו; הם מחכים בכיליון עיניים לרגע שבו ישחרר אותם מעול נוכחותו, והחיים יוכלו להמשיך מבלי רגשות אשם וחובה.
זה הסיפור היחיד שקראתי שמהרהר ברצינות בייסורי המוות, לא רק הפיזיים, אלא מתעמק בהכרה המפליאה כי אנו בני תמותה, ומה בכלל עשינו עם חיינו? האם חיינו אותם "נכון"? השאלה הזו, הטאבו הזה, הוא נושא אמיץ ומצמרר לכתיבה. ועם זאת, אני מוצאת שיש סיבה לכך שמדובר בטאבו, והיא בריאות נפשית. הבריאות הנפשית הזאת היא פריווילגיה שהגוסס מאבד בערוב ימיו.
הסיפור נכתב כנראה מדם ליבו של טולסטוי, שכן אני לא מדמיינת הנאה רבה בתהליך הכתיבה. מעט מאוד חיים אופפים אותו, ואפס שמחה. המבנה של העלילה אינו רגיל – אין טוב, לא בהתחלה ולא באמצע וודאי לא בסוף. אין רגעים של אושר והקלה, ולא התחברתי לגיבור כלל. כל שחשתי כלפיו הוא רחמים, אך לא ניתנה מספיק תקווה על מנת לחוש מעבר לזה. העלילה החלה בחיים סתמיים וחסרי אושר, המשיכה בגסיסה איטית איומה והסתיימה במוות ידוע מראש. בתהליך גסיסתו הסיפור חושף את צביעותם של מכרים, פחדו הנורא של הגוסס, וההשלמה הסופית עם מה שלא ניתן להשיב.
ערכו של הסיפור כנראה לא השפיע עליי במלואו, אבל ייתכן שהדבר ישתנה כשאלמד עליו. כספר קריאה לשם הנאה – לא ממליצה.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)