ביקורת ספרותית על מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005) מאת ל.נ. טולסטוי
ספר מעולה

---

"פרשת חייו של איוואן אליץ` הייתה הפשוטה והשכיחה ביותר, אך גם הנוראה ביותר"

כך נפתח הפרק השני בספר הכי טוב שקראתי בחיי.

"מותו של איוואן איליץ`" מאת לב ניקולייביץ` טולסטוי.
הכותרת עצמה, כמו רוב הכותרות של ספרי המופת היא מעבר לכל מרתיעה. האסוציאציה הראשונה היא של דמויות שמנהלות שיחות ברומו של עולם בעברית ארכאית (מתורגמת) במסדרונות מעופשים.

אז לפעמים זה נכון, והספרים מנופחים ביומרנות. כמו "האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי - שאמנם יש בו כמה רגעים מאוד יפים. אבל מעבר לכל הוא בעיקר מתיימר. הרבה על טבע האדם לא למדתי ממנו.

הספר עליו אני כותב לעומת זאת, ממש לא מתיימר. סיפור של כ-70 עמודים עמוס בפרטים, שאין בו אף רגע מיותר. כוחו כל כך חזק שרק עלעול בו גורם לי לקבל צמרמורת. ועל אף שהוא נכתב לפני כ-120 שנים, הוא רלוונטי להחריד לימים אלו ולחיים של כמעט כל אחד מאיתנו, ואופתע אם הוא יאבד רלוונטיות אי פעם.

הסיפור מספר בקצרה על חייו ומותו של אדם, איוואן איליץ` הוא שופט מכובד - ממש התגלמות "החלום האמריקני" (למרות שזה היה מושג שלא היה קיים כשהספר נכתב), יש לו משפחה תומכת - הוא מנהל את חייו "בצורה הנעימה ביותר" ומתקדם בצעדים מבטיחים בקריירה שלו.

עד שיום אחד, הוא מגלה שהוא גוסס. ושאלה אחת נותרת ללא תשובה. מה בעצם עשיתי עם חיי?

עד פה, זה כנראה התיאור הכי בנאלי והכי סתמי של ספר שיכול להיות. ולכן אני לא מאמין בתיאורים. כי תיאורים לא יכולים לכסות את הדרך שבה טולסטוי מתאר את כל האנשים בהלוויה של איוואן איליץ` שחושבים כיצד הם יקודמו עקב מותו, והמחשבה התמידית של בני אדם שתמיד אלו הם אחרים שמתים ולא הם עצמם, אשליית האלמוות שמלווה כמעט כל אחד מאיתנו, ולו רק כדי להישאר שפויים.

התיאור לא יכול להראות איך טולסטוי מראה את ההתכחשות הפאתטית של בני משפחתו של איליץ` לעובדה שהוא הולך למות. שהוא מתאר כ"שקר" שרודף אותו. את העובדה הבלתי נמנעת שגסיסתו היא בעצם מטרד לבני המשפחה שמעדיפים להמשיך להחזיק בשקר, שהנה הוא הולך להחלים - ומכריחים את איליץ` עצמו להשתתף בו בשם הנימוס והמידות הטובות שהוא עצמו אימץ בעבודתו.

שום תיאור, לא יכול להעביר את האמפתיה שהקורא מרגיש לאיוואן איליץ` שבעצם מייצג כמעט כל אחד מאיתנו או אפילו מטובי חברינו, האמפתיה לסבלו הפיזי, אבל גם לנפשי.

התיאורים לא יכולים להראות את הריקנות שבחיי הבורגנות ו"ובחלום האמריקני" כפי שהספר חושף אותם. ולכן נותר לי רק להמליץ לכם קראו את הספר, כדי שכאשר תגיעו לערש דווי, תוכלו לפחות לנסות לענות על השאלה "מה עשיתי עם חיי?". כי בסופו של דבר גם אם אנחנו מעדיפים להתכחש לכך, כולנו נמות.

» ביקורות נוספות של שלייז
» ביקורות נוספות על מותו של איוואן איליץ' (מהדורת 2005)