“רבותיי, מת איוון איליץ'! ממה? אין זה משנה, הכל הבל הבלים, הכל שקר וכזב.

מה הטעם בחיים? כיצד יש לחיותם? מדוע הם מסתיימים בייסורים ומדוע החלו מלכתחילה?

אלו מקצת השאלות ששואל עצמו לב טולסטוי באמצעות בן דמותו איוון איליץ', אשר פורש לפנינו את הלך רוחו של אדם גוסס.

האמת ניצבה לפני איליץ' אך הוא התנכר לה. בערוב ימיו נחשף לשקרים שהסכים לקבל –
שקר הבריות – אין אמפתיה בעולם, הכל אינטרסים, אשתו רוצה בהחלמתו, רק בשל משכורתו, בתו טוענת שמחלתו היא בגדר התעמרות ועמיתיו כבר צמאים לדעת כיצד לכתו תשפיעה על עתידם. היחיד שנבדל בהתנהגותו ומכיר בגוויעתו, הוא המשרת גראסים. אדם פשוט אשר בחיקו, יכול איליץ' לחוות את אחת המותרות הבודדות של אדם קשיש או גוסס - שיבה לילדות, להתמסרות לאוזלת היד ולעליונותו המחבקת של האחר.
שקר הגאווה – כליה פגומה או מעי עיוור? הרופאים לא יודעים ומסרבים להודות בכך. האם המטופל ישרוד? אין זה מעניינם, העיקר לשמור על חשיבותו הרמה של המקצוע.
השקר הגדול, השקר העצמי – איליץ' כילה את ימיו במרוץ העכברים, מבלי לעצור לרגע ולחשוב מה עושה אותו מאושר? כיצד ראוי אולי לחיות את החיים? אל התהיות האלה הוא מגיע רק בסוף ימיו, מה הטעם? גם הוא תוהה לעצמו.

המוות גדול ומבעית רק עד בואו, בקץ החיים תם גם המוות, ומתחיל שלב (או לא כלום) שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין.

באמצעות איליץ', מנסה טולסטוי לעמת את הקורא עם בוא המוות ועם שאלת משמעות החיים, נושא שהעסיק אותו רבות עד שהכריעו. להלן ציטוט מהאוטוביוגרפיה שלו ("הוידויים") אליו יכול אני להתחבר –
No matter how often I may be told, "You cannot understand the meaning of life so do not think about it, but live," I can no longer do it: I have already done it too long. I cannot now help seeing day and night going round and bringing me to death. That is all I see, for that alone is true. All else is false

המקבץ מכיל שני סיפורים נוספים – "האב סרגיי" ו"השטן".

"האב סרגיי" מגולל את סיפורו של יורש עצר מבריק שגזר על עצמו חיי פרישות (הפך לנזיר). הסיפור מתאר את קשייו של אדם המתמסר לאל, אך עדין תר אחר אמונתו. מוסר ההשכל היה לטעמי קלישאתי למדי.

ביצירתו "השטן", ממחיש טולסטוי כיצד הרצון החופשי מתמוסס נוכח תאוות המין. מדובר בנובלה שטולסטוי מיאן לפרסם, עקב חיבורו האישי. אהבתי שליצירה היו שתי סיומות, והתחברתי יותר לראשונה. חשבתי שבשנייה, ייכנע הגיבור שוב לתאוות המין, ובכך יוכיח שאין ממנה מנוס.

במקבץ, לא חוסך טולסטוי את ביקורתו על החברה הרוסית, הנצלנית, רודפת הבצע והכבוד, שמשרה ציבורית נחשבת בה לפסגת השאיפות, כיוון שניתן להשיגה דרך קשרים ולהשתכר ממנה תוך התבטלות.

הספרות הרוסית ידועה לשמצה כטרחנית, ארכאית ומתייסרת. מערימה קשיים על הקורא בדמות שמות ארוכים ותוכחה צדקנית. נוכחתי שוב לדעת, כי לא כך הדבר עם טולסטוי. הוא קריא ביותר, למעוניינים להיחשף אליו.

חסרה אחידות ברמת הסיפורים, ולכן היעדר הדירוג.

ממליץ בעיקר על הסיפור הראשון – "מותו של איווץ איליץ'"”

“חבר חשוב במועצת השופטים, שזקנו מאפיר, סובל מחולי וכאב, ומוצא את עצמו מבקש את הבלתי אפשרי: שמישהו ירחם עליו כעל ילד חולה. שילטפו אותו, ינשקו אותו, ירגיעו אותו, יבכו איתו. עינוי העיקרי הוא השקר המוסכם על כל הסובבים אותו, שמצבו לא נורא, שיעבור, הוא רק צריך למלא אחרי הוראות הרופאים. אבל איש מבין בני משפחתו וחבריו הקרובים לא קורא את משאלת ליבו הכמוסה: אל תשקרו לי, גלו אמפתיה כלפיי, תבכו עליי. במקום זאת, המחלה שלו מפילה מבוכה רבה על הסובבים אותו; הם מחכים בכיליון עיניים לרגע שבו ישחרר אותם מעול נוכחותו, והחיים יוכלו להמשיך מבלי רגשות אשם וחובה.
זה הסיפור היחיד שקראתי שמהרהר ברצינות בייסורי המוות, לא רק הפיזיים, אלא מתעמק בהכרה המפליאה כי אנו בני תמותה, ומה בכלל עשינו עם חיינו? האם חיינו אותם "נכון"? השאלה הזו, הטאבו הזה, הוא נושא אמיץ ומצמרר לכתיבה. ועם זאת, אני מוצאת שיש סיבה לכך שמדובר בטאבו, והיא בריאות נפשית. הבריאות הנפשית הזאת היא פריווילגיה שהגוסס מאבד בערוב ימיו.
הסיפור נכתב כנראה מדם ליבו של טולסטוי, שכן אני לא מדמיינת הנאה רבה בתהליך הכתיבה. מעט מאוד חיים אופפים אותו, ואפס שמחה. המבנה של העלילה אינו רגיל – אין טוב, לא בהתחלה ולא באמצע וודאי לא בסוף. אין רגעים של אושר והקלה, ולא התחברתי לגיבור כלל. כל שחשתי כלפיו הוא רחמים, אך לא ניתנה מספיק תקווה על מנת לחוש מעבר לזה. העלילה החלה בחיים סתמיים וחסרי אושר, המשיכה בגסיסה איטית איומה והסתיימה במוות ידוע מראש. בתהליך גסיסתו הסיפור חושף את צביעותם של מכרים, פחדו הנורא של הגוסס, וההשלמה הסופית עם מה שלא ניתן להשיב.
ערכו של הסיפור כנראה לא השפיע עליי במלואו, אבל ייתכן שהדבר ישתנה כשאלמד עליו. כספר קריאה לשם הנאה – לא ממליצה.”

“טולסטוי הגדול בשלושה סיפורים מרתקים, בעלי מאפיינים דומים, ומאוד שונים זה מזה. בשלושתם הגיבור הוא גבר המצטיין בתכונות מעולות רבות, אך משבר כלשהו בחייו מחולל בהם שינוי גדול, והמחבר הגאוני פורש בפני הקוראים את ההתמודדויות הנפשיות וההתנהגותיות של גיבור זה עם המציאות החדשה.


הסיפור הראשון, עליו נקרא הספר כולו, הוא מותו של איוואן איליץ׳. מדובר בנובלה פסיכולוגית מאלפת, הפותחת בידיעה על מותו של אדם בשם איוואן איליץ׳, אליה מתוודעים הקולגות שלו בבית המשפט.
מכאן ואילך, במסע אחורה בזמן, נתוודע אל קורותיו של אותו איוואן איליץ׳, שהיה אדם מכובד בן המעמד הבינוני-גבוה ופיתח קריירה משפטית ראויה ומכובדת. איוואן איליץ׳ נישא לאישה והוליד עמה שני ילדים. הוא אמנם סבל מאי אלו תקופות מאתגרות ומקשיים בחיי הנישואין, אך הצטיין תמיד במשרתו, התקדם, ובאופן כללי חי חיים בורגניים טובים ונוחים מאוד. כיצד זה, אם כך, שחלה ומת?
טולסטוי משרטט בוירטואוזיות את מהלך נפשו של אדם, הנהיה חולה ומתחיל לחרוד מפני מותו ולתהות איך זה קרה דווקא לו.

הסיפור השני, האב סרגיי, הוא סיפור מצוין לא פחות, גם הוא עוסק בגבר מוצלח במיוחד, נסיך, איש צבא בעל קריירה מבטיחה מאוד. הסיפור מקבל תפנית חדה כשהנסיך מתאהב באישה יפהפיה, שמשתפת אותו בסודה ושוברת את לבו, והוא עוזב את אורח חייו ועושה שינוי של 180 מעלות לכיוון הדת. הוא מקבל את השם האב סרגיי וחי חיים של נזיר ואח״כ של פרוש.
זהו סיפור מורכב, מרתק, גם כאן מוביל המחבר הגאוני את קוראיו אל תוך נפתולי נפשו של גיבור במצוקה.

הסיפור השלישי, השטן, מביא את קורותיו של גבר נוסף, הפעם משפטן מוצלח ובעל אופי מצוין, שנאלץ לזנוח את הקריירה שלו כדי להשקיע באחוזה שהוריש אביו יחד עם החובות והקשיים הכלכליים, ולהשיבה לפעילות משגשגת. הוא עובר לחיות בכפר עם אמו, ותוך כדי כך משיג לעצמו מאהבת, איכרה נשואה. עם הזמן הוא מתאהב באחרת ונישא לה, אך לא ברור אם יעלה בידו לשים מאחוריו את הרומן מימי רווקותו.
גם הפעם מדובר בנובלה נפלאה, קולחת, העוסקת בהתחבטויותיו של אדם עם עצמו נוכח הפיתוי החיצוני שאט אט הופך לפנימי, ממש כמו השתלטות שטנית על נפשך.

מאוד נהניתי מהקריאה, מהתרגום המאתגר, המופתי, לעברית שנמצאת בקו האיזון בין ארכאיות למודרניות. ספר משובח בכל קנה מידה.”

“אני יודע איך זה. שאבא שלי היה חולה והרופאים נתנו לו שנה חשבתי על זה הרבה. הייתי שואל אותו איך הוא מרגיש מתי שהוא יודע שבא הזמן שלו ומסביב אנשים גם אם עצובים בשבילו יודעים שיש להם חיים יעני יכולים לשמוח בגלל דברים שקשורים לעתיד והוא יודע שאין לו מקום שם. פעם הלכתי אצלו עם חבר והיו אצלם בבית ילדים של אחותי. ילדים קטנים וכל הזמן רצו לשחק והוא שולח אותם לאמא שלי. תמיד אהב לשחק עם ילדים. החבר שאל אותו למה הוא לא משחק איתם ואבא שלי הסתכל ואמר שהוא לא רוצה שירגישו מתי שילך. הם קטנים ועוד לא מכירים אותו אז בשביל מה לעשות להם בעיה. מתי שאמר את זה אני היו לי דמעות בעיניים. גם כל פעם שאשתו של אחי היתה באה אצל ההורים היה מסתכל על הבטן שלה והיא היתה שמחה בשביל הילד שהולכת להביא ואני הייתי רואה כמה שעצוב לו שהוא בכלל לא ידע אם פעם יראה את הילד הזה.
אני חושב שהרבה אנשים מתי שהולכים אצל מישהו שיודע שבא הזמן שלו לא מדברים על זה. כאילו לא נעים. מדברים על כל מיני שטויות ואם אומרים משהו על הבריאות זה כאילו עם תקוה יעני יהיה בסדר ובעזרת השם תבריא ולא נורא ודברים כאלה. אולי יש אנשים חולים שזה טוב בשבילם אבל בשביל אחד כמו אבא שלי לא עבד. שהוא ידע. הוא ריחם על עצמו ואני חושב רצה שירחמו עליו ויגידו את זה אבל מסביב חשבו שלרחם זה לא יפה. הוא רצה לדבר על זה שבשבילו זה היה הדבר הכי חשוב שקרה. בגלל זה הייתי שואל. בגלל שידעתי שיש דברים שאין לו עם מי לדבר.
איואן איליץ' הולך למות ביסורים. וזה סיפור חזק על החיים ועל המוות.

בספר יש עוד שני סיפורים גם הם מאד טובים.”