זה מה שאומרים עליו ספר קטן יעני אם מישהו שואל שתגיד לו על מה הספר אתה גומר את זה בשתי דקות. אתה אומר לו שזה שני אחים - האח שמשהו לא הכי בסדר בראש שלו יעני הוא יש לו איך שאומרים היום פיגור שכלי - ואחות שלו שגרה איתו וכל היום במסרגות שלה בשביל שימכרו את המה שהיא סורגת שעל זה הפרנסה שלהם.

בכל הספר לא קורה הרבה דברים אבל מתי שקורה משהו זה יש לו הרבה השפעה שבגלל שהרגילו אותך על משהו אז מתי שזז קצת אתה ישר מרגיש את זה.

היפה בספר זה שהוא עושה שאתה תבין את ההרגשות של הבניאדם ואתה קולט לא משנה כמה שכל יש לבנאדם. הכי חשוב זה ההרגשה שלו ואם מצליח להוציא את זה ככה שהשאר יבינו אותו. ומתי שלא מבינים אותך לא חשוב כמה שכל יש לך אתה בלבד שלך שאתה בתור בנאדם צריך את הדעה של אנשים אחרים עליך אפילו אם אתה אחד שחושב שמסתדר בלי זה.

אני היה לי הרבה מחשבות על אנשים שיש אצלם בעיות כאלה שהם קשה להם להגיד מה שחושבים בשביל שיבינו וגם אנשים שלא מבינים מתי שאתה לא אומר להם במילים שיש אנשים שהם לא מבינים מתי שאתה אומר את הדברים שלך רק בהתנהגות.

אני לא ממליץ על זה למי שאוהב שכל הזמן יקרו דברים אבל אחד שאכפת לו על הפנוכו של הבניאדם ועל איך שמתקשרים אחד עם השני כדאי לו שיקרא את זה.

אפילו שזה יעני סיפור אחד בתכלס זה שלוש סיפורים אבל איך שהדביק אותם זה כמו אחד שנתלש אצלו הטמבון מתי שעשה תאונה ובמקום שילך למוסך יסדר את זה הוא לוקח איזולירבנד מדביק את זה ככה שיחזיק. לא אומר שלא מחזיק. מחזיק. יפה זה לא.

כל אחד מהשלש סיפורים אני אהבתי אותו. בכולם יש מישהו שהאבא שלו או הלך או הוא לא יודע מי זה והבנאדם לבד בעולם והדברים שקורים איתו זה כמו אלף לילה ולילה סיפורים באמת יפים שאתה רואה גם שהסופר יש לו הרבה דימיון והרבה המצאות שאני אהבתי אותם. אני יביא לכם דוגמא: יש שמה אחד שקיבל ירושה הרבה ספרים והבן אדם אין לו בבית שלו רהיטים וגם אין לו כסף שיקנה אז הוא מחבר את הקרטונים של הספרים ועושה מזה כל מה שצריך בבית יעני מיטה ושולחן וכל הדברים וגם הוא קורא את הספרים וכל פעם שצריך כסף הוא מוריד קרטון שכבר קרא מה שיש בפנים ומוכר אותו וככה לאט לאט הולכים הרהיטים ורק נשאר לו בראש הספרים שקרא. נכון יפה?

אם היה חותך את זה לסיפורים ולא משתדל על שיראו איך הוא סופר גדול שעושה משמעויות גדולות מהסיפורים שלו אז הייתי מחבב את זה יותר אבל גם ככה זה העביר לי הזמן בכיף.

לפי איך שעשו את העטיפה שלו אתם תחשבו שזה של ילדות בכלל לא תרימו אותו אז שתדעו שזה לא ככה.

הזכרון שלי לא מה שהיה פעם אז היה לי קשה הסיפור הזה אפילו שבסוף אהבתי את זה. הבעיה של הזכרון זה שכל פעם מספרים לך על בנאדם אחר ואתה מצפים ממך שתזכור כל דבר שהיה עד עכשיו בשביל שתבין איך זה שעכשיו מספרים עליו קשור בזה שסיפרו עליו לפני חמישים שישים עמוד. אני אחרי כמה זמן הרמתי ידיים אמרתי אני יקרא את זה כמו סיפורים ואני יעשה את הבעיה הזאת של לחבר את הסיפורים בתור בעיה של הסופרת ולא בתור בעיה שלי. נראה לי היא קלטה את זה שבסוף באמת התאמצה בשביל שאני יבין איך כל הדברים שקראתי זה בשביל שאני יחשוב על איך העולם של עכשיו שעוקבים אחרי כל דבר שאתה מקשיב או שמסתכל עליו וכל הדברים האלה מישהו שומר אותם במוח הכללי של העולם. בשביל שזה שמה אז אם היו מביאים לך להסתכל על כל מה ששמור שמה אז היה לך את כל הזכרון של כל הבניאדם ויש לך ככה כל ההיסטוריה שלך אפילו מתי שאתה כבר בתוך האלצהיימר שלך וגם אם אתה זכרת את הדבר לא איך שהיה אז יש לך הזכרון של עוד אהשים שראו את זה בשביל שתדע איך היה הנכון . הבעיה גם שמי ששומר על כל הזכרונות במחשבים שלו יכול לעשות עם זה דברים שעל פי רוב אתה לא תהיה עם זה מאה אחוז.

יש פה כמה דברים שזה כמו שהיה הסרט המטריקס וגם אצלה יש את אלה שמנסים לא להיות בתוך זה. אני חושב בגלל שהסרט קצת ישן אז בסיפור פה אתה יותר רואה את זה כמו שעכשיו וגם היא אכפת לה מאיך זוכרים אותך בתור בנאדם ואיך אתה אכפת לך על הזכרונות שלך וזה לא היה את זה במטריקס. גם יש הרבה מחשבות יפות שמעיפות לך את המוח מתי שאתה קורא שהיה אפשר לעשות על כל אחד ספר.



אני לא יודע אם עשתה את זה בכוונה אבל מצחיק שאחד שרושם ספר שיש בו מחשבה על נושא של הזכרון והוא רושם את זה ככה שבשביל מי שקורא קשה לו לזכור את האנשים של הספר.

אפילו שכל אחד היה רוצה לחשוב את עצמו בתור אחד חשוב יעני אחד שאם היה הולך הרבה אנשים היו שמים על זה לב ורוצים לדעת למה הלך ומה היה איתו אפילו שככה אני חושב רוב האנשים אם ילכו לא הרבה ירגישו בזה. היה בסדרה פרינדס פעם פרק שצ'נדלר שם הודעה שרוס הלך ואף אחד לא שם תגובה להודעה הזאת אז הם עשו פגישה של יעהי ממוריאל לרוס ורק בחורה אחת באה שהיתה עצובה מזה ורצתה להגיד שהיא מצטערת.

כל הספר הזה זה על אחד שמנסה לדעת מה קרה לאחת שהשם שלה היה איזבל והיא נעלמה בזמנים של הפשיסטים בפורטוגל שאלה זמנים שהיו עוד אנשים שקמת בבוקר ולא ידעת מה קרה איתם. גם לא היה אף בנאדם שהיה מעניין אותו מספיק מה שהלך איתה בשביל שידאג וישאל עליה בכל מקום. כל פרק הוא פוגש בנאדם אחד שהכיר אותה באיזה זמן והבנאדם הזה נותן לו את הרמז בשביל ללכת לבנאדם הבא וככה זה הולך עד הסוף. הבעיה רק מתי שיש לך ככה הכל בשרשרת זה שאם נאבד לך חלק אחד אז אין לך איך שתמשיך.

לפי דעתי זה גם הבעיה בסיפור שכל ההתחלה זה נראה הכי אמיתי וגם זה ממש מעניין ומותח שהוא מספר לך גם על הזמנים האלה בפורטוגל. ממתי שנאבד לו הבנאדם הבא בשרשרת הוא מתחיל עם כל מיני דברים לא אמיתיים כמו שאפשר לדבר עם המתים וכאלה ואפילו שקראתי את זה עד הסוף שלא אני לא כל כך אהבתי ממתי שזה נהיה לא אמיתי. בגלל שזה טאבוקי שאני ממש אוהב את הבנאדם אז המשכתי אבל זה לא הספר הכי מעולה שקראתי ממנו.

הסיפור הזה זה אמיתי על אחד שהיה לו הרבה שמות והיה סופר והיה תופס לו כל פעם איזה דמות שהיה משתמש איתה בחיים האמיתיים שלו והיו לזה כל מיני סיבות.
הבנאדם הזה היו לו חיים של אלף לילה ולילה ויותר מפעם אחד היתה סכנה על החיים שלו אבל כמו שאומרים השם אהב אותו יעני שמע תפילה ועשה מה שביקשו ממנו.

מתי שרושמים על מישהו את הביוגרפיה שלו זה על פי רוב שהיה מפורסם. לפעמים גם היה בנאדם שהיה מעניין ואז יקראו את זה גם אנשים שאין להם החובה בגלל שלומדים את זה או עובדים בהיסטוריה שלו אבל האיש שפה מסופר עליו הוא לפי דעתי לא היה מי יודע מה מפורסם אבל היה מעניין והחיים שלו גם מעניינים יותר אפילו מהספרים שכתב אותם (אפילו שלא יצא לי לקרוא) ובשביל זה אני קראתי וגם היה לי מעניין.

הבנאדם הזה גדל בבאקו בזמנים שמלפני שהיו שמה הרוסים ואבא שלו היה יהודי מהעשירים בגלל שהיה לו נפט ומתי שהתחילו לבוא הקומוניסטים לאזרבייג'ן הם ברחו לכל מיני מקומות כולל טורקיה ואפגניסטן והלכו בכל מיני דרכים שאפילו לא שמעתי מלפני את השם שלהם ואחר כך הלכו לאירופה לצרפת ולגרמניה ובסוף לאיטליה וזה היה בזמנים של המלחמות הגדולות יעני הוא עבר בחיים שלו דרך כל הבלגנים של הקומוניסטים והנאצים והפשיסטים והסתובב רוב הזמן בתור מוסלמי אפילו שמהלידה שלו היה יהודי.

זה כמו ספר היסטוריה שחצי ממנה לא שמעתי עליה בכלל בגלל שכל האיזור של הקוקז בכלל לא מדברים עליו פה אפילו שנגיד היום כל הצבא של אזרבייג'ן עושים אותו היום מחדש כל החברות כמו רפאל ואלביט ותעש וכל אלה. אני חושב אולי בגלל זה הביאו לנו דוז פאה באירוויזיון.

גם מתי שמספרים על אירופה ואיך שעלו הנאצים מספרים את זה מההסתכלות של מה שקשור לבנאדם הזה יעני מכל החבורות של אלה שברחו מרוסיה והיו יושבים עם החברים שלהם שעל פי רוב היו כל מיני סופרים וכאלה והם היה להם כמו מדינות בתוך מדינות והיו צריכים להבין מתי נהיה מסוכן בשבילם בשביל שילכו למקום אחר.

ויש בזה הרבה דברים קטנים כמו למשל שמתי שגר בבאקו היה איזה ערס אחד שהשתלט על הבית שלהם בשביל לעשות שמה כמו מפקדה והשם שלו היה סטלין והוא לא היה אז מפורסם ברמה בינלאומית כמו בסוף יעני היה כמו בנגביר שעשה את המשרד שלו בשיח ג'ראח. 

לפי דעתי הסופר היה לו עבודה ממש קשה עד שמצא את כל הדברים שהוא מספר ואני לא יודע אם בגלל שזה הוא או שהיה לו יועץ אלף אלף אבל הוא לא הגזים עם יותר מידי דברים שבטח ידע אותם אבל אולי לא כל כך מעניינים ושם בספר מספיק בשביל שתבין בלי שיגמור עליך.

האלמנות של ימי חמישי זה ספר על ארגנטינה אבל היו יכולים לספר את זה גם על כמה מקומות שיש פה. מסופר בספר על שכונה של עשירים שהם לא יודעים איך חיים האנשים הרגילים. הם החיים שלהם דבש ובכלל הם לא רואים אף אחד חוץ מעצמם. גם שהם עושים תרומות זה בלי בכלל שהם מבינים את המצב של האנשים שהם כאילו עוזרים להם.

הסיפור רשום מהפה של אחת שהיא נהייתה מתווכת דירות בשכונה הזאת. היא גרה שם אבל אין לה כל כך הרבה כסף אבל היא גם פחות מחזיקה מעצמה מהשאר שגרים שמה. והסיפור זה כמו סיפור מתח אבל זה גם בא להראות איך נראית מדינה שככה יש בתוכה הבדלים כאלה ומה זה עושה לבני אדם וגם אני חושב שהסופרת הזאת רוצה שיראו שבסוף גם אצל העשירים יש כל הבעיות שיש אצל כולם ואין להם מה להחזיק מעצמם שהם יותר טובים.

האמת בחיים לא הסתכלתי על קומיקס חוץ מבבזוקה. אם יש תמונות זה לא מפריע לי אבל אני לא צריך את זה. אני הדמיון שלי עובד לפי מילים. גם מתי שאני קורא אני לא מעמיד מול העיניים שלי את הבני אדם שאני קורא עליהם. אני לא יודע אם יש אנשים שעושים ככה אבל על עצמי אני יודע שככה הראש עובד אצלי.

התחלתי לקרוא את זה בגלל שזה של השייבון הזה שאני עד היום הייתי מבסוט מכל מה שקראתי אצלו. גם מתי שקראתי על השוטרים לא התעניינתי במשטרה אז גם פה חשבתי שלא משנה שאני לא מתעניין בקומיקס הזה בשביל שאני יהנה מהספר. וככה היה יעני אהבתי את הסיפור הזה בלי שאני יזכור עכשיו להגיד לכם את התולדות של הקומיקס אפילו שזה מסופר פה. עוד יותר מזה אני יכול להגיד לכם שבגלל שלא עניין אותי כל כך ההיסטוריה של זה אז כל פעם ששלחו אותי לסוף של הספר בשביל לקרוא מי היה איזה בנאדם ספציפי שתוך ארבע שניות אני שוכח אותו אז לא הלכתי יעני המשכתי לקרוא ואני יכול להגיד לכם שלא הרגשתי חסר.

אני חושב שהשיבון הזה הוא אלוף בלהראות לך איך מרגיש יהודי שגר בניו יורק ובאזור שלה. יש עוד כמה סופרים שעושים את זה אבל לפי דעתי מהדור של עכשיו הוא בשבילי הכי מצליח להעביר לי את ההרגשה של זה. פה הוא מספר לך על היהודים באמריקה בזמן של השואה וגם קצת אחרי כי הסיפור פה זה על שני בני דודים שנהיו גם חברים טובים מהתקופה הזאת . אחד מהבני דודים האלה בא לניו יורק אחרי שהמשפחה שלו שלחה אותו לשם מפראג בשביל להציל מישהו ממהם. שני הבני דודרים האלה כל אחד יש לו הדפקטים שלו אבל גם הדברים שהוא גאון בהם וביחד הם נותנים כוח אחד לשני וגודלים ביחד להיות מבוגרים בתוך האיפה שהם חיים.

זה ספר שמדבר על המון דברים יעני גם הקומיקס וגם אם זה אומנות או שזה ברארה (ואז אתה יכול לשאול את זה גם על מוזיקות ודברים אחרים) וגם על היהודים מה שאמרתי וגם לפי דעתי מי שגבר זה יכול לעניין אותו יותר בגלל שהוא יש לו דעות על מה זה גבר ואיך גבר מראה שהוא גבר ודברים כאלה.

לפי דעתי חוץ מזה שיש בסיפור הזה הרבה אהבה ובאמת זה עם הרבה הרפתקאות ואתה יכול לחשוב שזה סיפור קליל יעני יש לו גם הרבה הומור אבל כל הזמן אתה מרגיש שזה יושב על סיפורים עם טרגדיה וממש טראומות שאנשים סוחבים על עצמם ושהמתחת הזה לא בורח מתי שמספרים על מה שמלמעלה יעני זה כל הזמן יושב לך באחורה של המוח.

על פי רוב אני אין לי תלונות על השפה בגלל שאני יודע שגם אני לא רושם פה הכי הכי אבל אני חושב השפה עשו אותה בשביל שאנשים יבינו אחד על השני אז אם בספר כל משפט אתה צריך לקרוא אותו יותר מפעם אחת בשביל שתבין ולפעמים גם זה לא עוזר ואתה הולך הלאה ומתפלל שאחר כך תבין מה היה הכוונה אז זה אומר שיש פה בעיה. לפי דעתי הבן אדם תרגם לעצמו פעם ראשונה בשביל שיהיה לו את הכיוון הכללי ואני לא יודע מה הלך שמה (יכול להיות שהוא היה לו חופשה מוזמנת או חס וחלילה תפס אותו מיקרוב) אבל לקחו את זה איך שזה בלי שמישהו ניסה לקרוא ובטח בלי בכלל לבדוק וככה שמו את זה בספר. ראיתי שיצא הספר הזה עם עוד כריכה אז אולי בבפנים שלה שמו עם תיקונים אבל אני חושב אם אחד ממכם מסוגל לקרוא את זה באנגלית אז עדיף לו שיעשה ככה.

הסיפור אחלה סיפור. זה על המרגלים של אנגליה שחושבים שיש אצלם אחד שבוגד וכל הספר זה בשביל לנסות למצוא אותו. זה בזמנים שיש המלחמה הקרה וכל הבלאגנים של רוסיה ושל אמריקה וזה מעניין שמראים לך את כל הדילים שיש מאחורה שאף אחד בכלל לא שומע מזה.

אני חושב יותר מעניין מזה זה שהוא מראה לך כל מיני הסוגים של הבני אדם יעני יש אלה שיכולים בשביל האגו שלהם לרצוח גם את האמא שלהם ויש אלה שהפוך יעני מחשיבים את עצמם פחות ממה שצריך ואתה רואה איך יש כאלה שהם לבד יעני בודדים ומחזיקים כל דבר בפנים ויש האלה שחייבים שיהיה להם חברה בשביל השופוני וכל הדברים האלה זה לא באמת חשוב איפה זה יעני אם אני מסתכל אצלנו בתחנה אז כל אחד שיש בביון הזה אני יכול למצוא מישהו מהטיפוס שלו אצלנו ובסוף אתה שם לב שזה על היחסים של הבני אדם.

בשביל הסיום סיומת אני ישים לכם קטע קצר שיש בספר וזה ממש הצחיק אותי אז בשביל שאולי תצחקו אני מביא לכם את זה לפה:

יוחסה לו, על אף נטייתו לסובלנות, הבנה עמוקה של הנפש הפלילית. היו כמה דוגמאות לכך, אבל המובהקת ביותר אירעה כמה ימים לפני גמר הסמסטר, כאשר גילה ספייקלי בסל הניירות של ג'ים העתק של המבחן שהיה צריך להתקיים למחרת היום, והשכיר אותו למועמדים תמורת חמישה פנים חדשים לאחד. כמה נערים שילמו את השילינג שלהם ובילו לילה של יסורים בשינון תשובות לאור פנס בחדרי השינה שלהם. אולם בהגיע שעת הבחינה הציג ג'ים סדרת שאלות אחרת לגמרי.
"אתם יכולים להסתכל בגליון הזה חינם" שאג כאשר ישבו במקומותיהם.

כמה שעות לפני הליל סדר הבן הגדול אמר שהוא מביא לליל סדר חברה שלו. החברה הזאתי היתה לפני זה החבר הכי טוב שלו והיא היתה כמו משפחה בשבילנו ובגלל זה גם אחים שלי ואחים של אשתי מכירים אותה. הילד מהר עשה טלפונים לכל הדודים שלו להגיד להם שהם צריכים להתייחס אליה כמו בת וחס וחלילה שלא יעשו בדיחות על זה. היא רק כמה ימים לפני הליל סדר אמרה להורים שלה שהיא בת ואבא שלה ממש לא מקבל את זה. בגלל זה החליטה לבוא אצלנו שלא רצתה שיתחיל אצלה סמטוכה עם כל המשפחה של אבא שלה שהם הרבה מהם יש להם בעיה עם דברים כאלה וגם היא לא רצתה שהאבא שלה יהיה חייב לדבר על זה עם כל המשפחה שלו לפני שהוא מתרגל על זה. לפי דעתי יש לה שכל לילדה.

אני חשבתי על זה מתי שקראתי את הספר בגלל שנראה לפי הספר שהאיש שמסופר עליו הוא הומו. בזמנים של עכשיו אני חושב שזה יותר מקובל אבל זה היה בזמנים של לפני יותר ממאה שנה ואני חושב אולי אז להיות הומו זה כמו היום להיות טרנס יעני יש עוד הרבה אנשים שלא יכולים לקבל את זה. אפילו בספר לא אומרים לך את זה רק נותנים לך ככה להבין את זה מדברים קטנים. וזה משפיע על חיים של בנאדם מתי שהוא לא יכול להיות איך שהוא באמת מתי שהוא בחברה.

האיש הזה הוא היה סופר מפורסם שקראו לו הנרי ג'יימס והוא נולד באמריקה אבל חי רוב החיים שלו באנגליה והסיפור זה רק על כמה שנים מהחיים האלה וזה סיפור נורא מעניין. קודם כל רואים שזה שכתב את הספר יש לו הרבה אהבה לבנאדם אבל הוא גם רואה אותו בתור בנאדם יעני זה לא אחד שמעריץ אותו ובגלל זה רואה רק ורוד. אני חושב הוא ניסה להבין אותו ובגלל שההנרי ג'יימס הזה כל הסיפורים שלו זה דברים מהחיים שלו שהוא השתמש בהם בשביל הסיפורים אז זה יוצא ספר שמראה לך את הדבר הזה יעני איך לוקחים את הדברים הפשוטים שיש מסביב של כל אחד ועושים מזה ספרים. אתה גם קולט שאם מישהו עושה את זה עד הסוף אז גם יש לזה מחיר שהוא משלם בחיים שלו וגם האנשים מסביב משלמים את זה אפילו שאולי הם בכלל לא רצו את זה. אני חושב בשביל מי שאוהב לקרוא זה ספר ממש מעניין ואני גם בגלל שקראתי מה שרשם פה יוסי אני עוד מלפני שגמרתי את הספר קראתי גם סיפור של הנרי ג'יימס וזה היה רעיון טוב.