ביקורת ספרותית על חמצן מאת אנדרו מילר
ספר מעולה

---

אתה לא יכול לדעת על בן אדם מה יושב עליו. אפילו אנשים שכולם חושבים ששיחקו אותה ואפילו כאלה שנהיו מפורסמים לפעמים יושב עליהם משהו שבבפנים שלהם הם מרגישים שהם כישלון אפילו שכולם מבחוץ חושבים עליהם שהחיים שלהם דבש.

המילר הזה תפר שני סיפורים שאתה יכול לבזבז את הזמן שלך בלחשוב למה שם אותם ביחד אבל אני חושב שעשה את זה בשכל שאתה מבין שזה בכלל לא משנה איזה קשר יש בין זה לזה. מה שחשוב זה שכל האנשים שיש בסיפור יש אצלם ההרגשה של הכישלון בגלל דברים שהם עשו יעני יש אצל כל אחד איזה דפקט והוא צריך לחיות עם זה אפילו שלא בטוח שיכול לשנות את עצמו. גם זה לא אנשים שחיים בסרט יעני הם מבינים את הבעיות שלהם והיו רוצים לתקן את זה אבל כמו שאני כל יום אומר שאני ילך יעשה קצת ספורט שאני יודע שבשביל הבריאות שלי חייב לעשות את זה אבל לא הולך לי שכל יום אני מוצא סיבה - ככה גם אצלם לא כל דבר אתה יכול לשנות אותו אפילו שאתה יודע למה חייב.

בסיפור אחד מסופר על אמא שיש אצלה סרטן ועומדת למות ויש בן אחד שהמקצוע שלו מתרגם ושיושב אצלה לעזור לה והבן השני בא מאמריקה עם אשתו והילדה בשביל גם לעזור וכל האנשים האלה כולל הילדה קצת שרוטים אבל המילר הזה יודע לספר ממש יפה שאתה גם קולט את השריטות וגם העור החלק יעני אתה מצליח להסתכל בבפנוכו שלהם.

בסיפור השני זה על אחד מחזאי שגר בפריז אחרי שבא לשמה מהונגריה והוא מפורסם והבן של האשה ממקודם (יעני מהסיפור השני) מתרגם את ההצגה שלו. וגם הוא יש לו הבעיות שלו.

כל פרק זה מסיפור אחר ולא הפריע לי בגלל ששני הסיפורים אהבתי אותם וכל הזמן רציתי בשביל כל האנשים שמסופר עליהם שיצליחו יעני מחר אני אלך בגינה איפה שהמתקני ספורט יעשה קצת כושר. 

» ביקורות נוספות של סימנטוב
» ביקורות נוספות על חמצן