היי אבי, אני מסכימה איתך... אין בי חיפוש אחר סיום משמח או מפתיע, ולמעשה אני מעדיפה את הסיפורת שלי פרוזאית ומציאותית כמה שיותר. האמת שאני כן מאחלת לעצמי לבקר במחלקות שיקומיות (מהצד המרפא). יש לי כמה שאלות אליך, אשאל אותן בפורום מצומצם.

ספר מצויין טולסטוי הוא ללא ספק אחד הסופרים הגדולים והספור הזה לדעתי מהטובים שבספוריו. אני לא הייתי מכנה את זה בשם ספור זו תמונה אותנטית מהחיים שלנו.
סתיו כותבת הביקורת את כנראה צעירה ולכן הריחוק והחיפוש אחרי- הHAPPY END מסכים אתך שאין כאן סוף מפתיע, כי ככה זה!!!! אני לא מאחל לך לבקר בהוספיס או במחלקות שיקומיות בבתי החלים אם כי אין אפשרות להמלט מכך. -שום דבר לא השתנה מאז ימי טולסטוי המספר הענק הזה.
הפרק האחרון בחיי האדם בר המזל שנפטר ממחלה ולא כתוצאה מארוע אלים מתואר במדויק. אין בספר מילה אחת מיותרת.
זהו ככה זה.
לדאבוני יצא לי לא מעט לבקר במקומות האלו, את האנשים שאין עוד תקווה שיחלימו והם הולכים ודועכים כמו נר. ההתיחסות אליהם מייסרת כי מה תאמר לאדם כזה? בעיקר כשהוא קרוב לליבך.
לצערי אני פוגש בהם בגילים שונים ורואה כיצד המחלה עושה בהם שמות. כל עוד הם בהכרה ומודעים למצבם הקושי להיות לצידם רק גובר.
יש בינם שמקבלים זאת ומניחים למוות לאסוף אותם ואחרים נאבקים כשברור לאלו שלצידם שהמלחמה אבודה.
דווקא משום שהסיום אינו מפתיע הוא משאיר אותנו החיים בינתיים
בתחושה של צורך לנצל את הרגע לחיות כל עוד אפשר לחוות את אשר נותר לנו.
לא לבזבז את זמננו על מריבות מטופשות, אגו נפוח, כסף, רכוש, מעמד, כי כל רגע שעובר מקרב אותנו לסיום הלא מפתיע כלל.