חבר חשוב במועצת השופטים, שזקנו מאפיר, סובל מחולי וכאב, ומוצא את עצמו מבקש את הבלתי אפשרי: שמישהו ירחם עליו כעל ילד חולה. שילטפו אותו, ינשקו אותו, ירגיעו אותו, יבכו איתו. עינוי העיקרי הוא השקר המוסכם על כל הסובבים אותו, שמצבו לא נורא, שיעבור, הוא רק צריך למלא אחרי הוראות הרופאים. אבל איש מבין בני משפחתו וחבריו הקרובים לא קורא את משאלת ליבו הכמוסה: אל תשקרו לי, גלו אמפתיה כלפיי, תבכו עליי. במקום זאת, המחלה שלו מפילה מבוכה רבה על הסובבים אותו; הם מחכים בכיליון עיניים לרגע שבו ישחרר אותם מעול נוכחותו, והחיים יוכלו להמשיך מבלי רגשות אשם וחובה.
זה הסיפור היחיד שקראתי שמהרהר ברצינות בייסורי המוות, לא רק הפיזיים, אלא מתעמק בהכרה המפליאה כי אנו בני תמותה, ומה בכלל עשינו עם חיינו? האם חיינו אותם "נכון"? השאלה הזו, הטאבו הזה, הוא נושא אמיץ ומצמרר לכתיבה. ועם זאת, אני מוצאת שיש סיבה לכך שמדובר בטאבו, והיא בריאות נפשית. הבריאות הנפשית הזאת היא פריווילגיה שהגוסס מאבד בערוב ימיו.
הסיפור נכתב כנראה מדם ליבו של טולסטוי, שכן אני לא מדמיינת הנאה רבה בתהליך הכתיבה. מעט מאוד חיים אופפים אותו, ואפס שמחה. המבנה של העלילה אינו רגיל – אין טוב, לא בהתחלה ולא באמצע וודאי לא בסוף. אין רגעים של אושר והקלה, ולא התחברתי לגיבור כלל. כל שחשתי כלפיו הוא רחמים, אך לא ניתנה מספיק תקווה על מנת לחוש מעבר לזה. העלילה החלה בחיים סתמיים וחסרי אושר, המשיכה בגסיסה איטית איומה והסתיימה במוות ידוע מראש. בתהליך גסיסתו הסיפור חושף את צביעותם של מכרים, פחדו הנורא של הגוסס, וההשלמה הסופית עם מה שלא ניתן להשיב.
ערכו של הסיפור כנראה לא השפיע עליי במלואו, אבל ייתכן שהדבר ישתנה כשאלמד עליו. כספר קריאה לשם הנאה – לא ממליצה.

טולסטוי הגדול בשלושה סיפורים מרתקים, בעלי מאפיינים דומים, ומאוד שונים זה מזה. בשלושתם הגיבור הוא גבר המצטיין בתכונות מעולות רבות, אך משבר כלשהו בחייו מחולל בהם שינוי גדול, והמחבר הגאוני פורש בפני הקוראים את ההתמודדויות הנפשיות וההתנהגותיות של גיבור זה עם המציאות החדשה.


הסיפור הראשון, עליו נקרא הספר כולו, הוא מותו של איוואן איליץ׳. מדובר בנובלה פסיכולוגית מאלפת, הפותחת בידיעה על מותו של אדם בשם איוואן איליץ׳, אליה מתוודעים הקולגות שלו בבית המשפט.
מכאן ואילך, במסע אחורה בזמן, נתוודע אל קורותיו של אותו איוואן איליץ׳, שהיה אדם מכובד בן המעמד הבינוני-גבוה ופיתח קריירה משפטית ראויה ומכובדת. איוואן איליץ׳ נישא לאישה והוליד עמה שני ילדים. הוא אמנם סבל מאי אלו תקופות מאתגרות ומקשיים בחיי הנישואין, אך הצטיין תמיד במשרתו, התקדם, ובאופן כללי חי חיים בורגניים טובים ונוחים מאוד. כיצד זה, אם כך, שחלה ומת?
טולסטוי משרטט בוירטואוזיות את מהלך נפשו של אדם, הנהיה חולה ומתחיל לחרוד מפני מותו ולתהות איך זה קרה דווקא לו.

הסיפור השני, האב סרגיי, הוא סיפור מצוין לא פחות, גם הוא עוסק בגבר מוצלח במיוחד, נסיך, איש צבא בעל קריירה מבטיחה מאוד. הסיפור מקבל תפנית חדה כשהנסיך מתאהב באישה יפהפיה, שמשתפת אותו בסודה ושוברת את לבו, והוא עוזב את אורח חייו ועושה שינוי של 180 מעלות לכיוון הדת. הוא מקבל את השם האב סרגיי וחי חיים של נזיר ואח״כ של פרוש.
זהו סיפור מורכב, מרתק, גם כאן מוביל המחבר הגאוני את קוראיו אל תוך נפתולי נפשו של גיבור במצוקה.

הסיפור השלישי, השטן, מביא את קורותיו של גבר נוסף, הפעם משפטן מוצלח ובעל אופי מצוין, שנאלץ לזנוח את הקריירה שלו כדי להשקיע באחוזה שהוריש אביו יחד עם החובות והקשיים הכלכליים, ולהשיבה לפעילות משגשגת. הוא עובר לחיות בכפר עם אמו, ותוך כדי כך משיג לעצמו מאהבת, איכרה נשואה. עם הזמן הוא מתאהב באחרת ונישא לה, אך לא ברור אם יעלה בידו לשים מאחוריו את הרומן מימי רווקותו.
גם הפעם מדובר בנובלה נפלאה, קולחת, העוסקת בהתחבטויותיו של אדם עם עצמו נוכח הפיתוי החיצוני שאט אט הופך לפנימי, ממש כמו השתלטות שטנית על נפשך.

מאוד נהניתי מהקריאה, מהתרגום המאתגר, המופתי, לעברית שנמצאת בקו האיזון בין ארכאיות למודרניות. ספר משובח בכל קנה מידה.

אני יודע איך זה. שאבא שלי היה חולה והרופאים נתנו לו שנה חשבתי על זה הרבה. הייתי שואל אותו איך הוא מרגיש מתי שהוא יודע שבא הזמן שלו ומסביב אנשים גם אם עצובים בשבילו יודעים שיש להם חיים יעני יכולים לשמוח בגלל דברים שקשורים לעתיד והוא יודע שאין לו מקום שם. פעם הלכתי אצלו עם חבר והיו אצלם בבית ילדים של אחותי. ילדים קטנים וכל הזמן רצו לשחק והוא שולח אותם לאמא שלי. תמיד אהב לשחק עם ילדים. החבר שאל אותו למה הוא לא משחק איתם ואבא שלי הסתכל ואמר שהוא לא רוצה שירגישו מתי שילך. הם קטנים ועוד לא מכירים אותו אז בשביל מה לעשות להם בעיה. מתי שאמר את זה אני היו לי דמעות בעיניים. גם כל פעם שאשתו של אחי היתה באה אצל ההורים היה מסתכל על הבטן שלה והיא היתה שמחה בשביל הילד שהולכת להביא ואני הייתי רואה כמה שעצוב לו שהוא בכלל לא ידע אם פעם יראה את הילד הזה.
אני חושב שהרבה אנשים מתי שהולכים אצל מישהו שיודע שבא הזמן שלו לא מדברים על זה. כאילו לא נעים. מדברים על כל מיני שטויות ואם אומרים משהו על הבריאות זה כאילו עם תקוה יעני יהיה בסדר ובעזרת השם תבריא ולא נורא ודברים כאלה. אולי יש אנשים חולים שזה טוב בשבילם אבל בשביל אחד כמו אבא שלי לא עבד. שהוא ידע. הוא ריחם על עצמו ואני חושב רצה שירחמו עליו ויגידו את זה אבל מסביב חשבו שלרחם זה לא יפה. הוא רצה לדבר על זה שבשבילו זה היה הדבר הכי חשוב שקרה. בגלל זה הייתי שואל. בגלל שידעתי שיש דברים שאין לו עם מי לדבר.
איואן איליץ' הולך למות ביסורים. וזה סיפור חזק על החיים ועל המוות.

בספר יש עוד שני סיפורים גם הם מאד טובים.

אח... מי שהיה חולה והבריא יודע איך העולם נראה "באמת". מי החברים שלך, מי אוהב אותך, מי דואג לך, מי מזויף ומי אמיתי. כשאתה חולה, אתה בעצמך הופך למכונת רנטגן שרואה שקוף והספר הזה מראה לך איך עובד הרנטגן.
אחד הספרים הגדולים ביותר שנכתבו בעולם, לאוהבי האמת בלבד.

ראשית, אני חייבת לתאר את הנסיבות שהביאו אותי לקרא את הספר, שכן בדרך כלל קלאסיקות רוסיות אינן בדיוק ברשימת הקריאה שלי. ואם היו, אז לפות הייתי קוראת את "מלחמה ושלום" קודם.
בכל אופן, במסגרת לימודי הרפואה יש קורס שנקרא בשורה מרה, מסגרת בה לומדים הסטודנטים לבשר בשורה מרה בצורה אמפטית. לשאלתכם, כן, מדובר במיומנות שאפשר ללמוד.
למרפי היו תכניות אחרות עבורי ביום שבו הקורס נערך, והייתי פחות או יותר מרותקת למיטה. כעקרון מי שמפסיד נדרש להשלים את הקורס בשנה שאחר כך, אבל בפרץ מדהים של הבנה ראש החוג החליטה לצ'פר אותי בעבודת השלמה במקום. וכך התגלגל לעיני הספר הזה.
מותו של איוואן איליץ' עוסק בחודשיו האחרונים של הדמות הראשית, איוואן, בשלהי המאה ה-19 בברית המועצות. יום אחד איוואן מתחיל לחוש ברע, ובעצת אשתו פונה לרופא. מן הרגע הראשון יכולתי להבין מדוע נבחר הספר הזה דווקא למטלה בקורס המדובר. הסופר עושה מלאכה מצוינת בלתאר את הרופא המשוקץ והמרגיז ביותר שיצא לי לשמוע מזה הרבה זמן, והוא מפר בשיטתיות את כל ה"אל תעשה" של רופא. אינו אמפטי, אינו סבלני, מזלזל במטופלים. בתור סטודנט לרפואה שמזכירים לו שוב ושוב כמה הקשר עם המטופלים חשובים היה בספר חומר רב למחשבה.
וזו בדיוק הבעיה, שברגע שניסיתי לחבוש את כובע הקורא המצוי, במקום את כובע הרפואן, קסמו של הספר נעלם. הדמויות מצטיירות לי כקיצוניות, כל אחד בתכונתו השלילית. כולן נשארות שטוחות במהלך העלילה ואינן מתפתחות לשום מקום.
גם לא ברורה לי הפואנטה. הרי ברור שטולסטוי לא חשב על סטודנטים לרפואה או בשורות מרות או כמה קקות רופאים כשהוא כתב את זה, ואז נעלמת מעיני מטרת הסיפור. מה הייתי אמורה להבין? מה מוסר ההשכל פה?מה המסר? למה זה מרגיש כמו ספר לבגרות בספרות, שבטח יש בו המון מוטיבים (על חלקם עליתי) ומטאפורות, שאני צריכה את המורה שלי לספרות מכיתה י' שתסביר לי??
בעצם עדיף י"א, המורה לספרות מכיתה י' נתנה לי פעם 56 על ניתוח לשיר של רחל, ואח"כ קיבלתי ממנה עוד מינוס על אי הכנת שיעורי בית...

הרבה זמן לא נהניתי כך מספר.
שלושה סיפורים:מות איוואן אליץ',האב סרגיי והשטן-השלישי במספר.
איוואן אליץ'כבר התקבע כקלאסיקה על זמנית..ואולי אפילו קצת שיפר אצלי את הרושם על טולסטוי שהתערער קמעה לאחר קריאת אנה קארנינה.סיפור על אדם שיודע כי ימות בקרוב...התגבשותה האבסורדית של המוות והניכור.מודה שאני חובבת את החשיבה הקיומית הזאת ובכל זאת, תמיד מדהים אותי לראות איך סופרים/פילוסופים מצליחים להיכנס לעמדה המצמררטת של הקירבה הנוראה למוות.
הסיפור השני, 'האב סרגיי', גם הוא לא פחות ממעולה. בשלב הקונקרטי האב סרגיי הוא ביקורת קשה כלפי 'הנזירות' והקיצוניות שבה,כלומר כלפי הקצנה של דתיות ככלל(וברמה הנזירית יש הקצנה מטורפת שאפילו בעולם היהודי לא קיימת כמו התנזרות מעצם נוכחות של אישה ומנהגי סגפנות קיצוניים).
למרות הנגיעה דווקא בדת,אני מאמינה כי הסיפור הזה נוגע לכל החלטה בחיינו המושפעת שלא רק מעצמנו בלבד..ממש יפה!
השטן,הסיפור השלישי והאחרון פחות טוב מקודמיו.מסופר על התמודדות הנפש עם ייסוריה.
המשפט האחרון בספר,שהוא חלק מ'השטן' כבש אותי יותר מהכול:
"ואכן,עם יבגני אירטניב חולה נפש היה,הרי כל הבריות אף הם חולי נפש כאלה, ואילו חולי הנפש האמיתיים הם ללא ספק אלה שרואים בזולתם סימני טירוף שאינם רואים בנפשם הם."

טוב מאוד.

מותו של איוואן איליץ' הוא ספר, שבהכרח, כתוב לעילא, מפני שנכתב על ידי הסופר הווירטואוז- לב טולסטוי ותורגם ע"י פטר קריקסונוב שגם הוא ניחן במנת כישרון גדושה בהחלט.
הסיור המטלטל בנפשו של איוואן שניצב לפני מותו ובכך בוחן את חייו בדיעבר ואת האנשים המקיפים אותו החיים תחת השמש באופן שגרתי בלא הזדהות ממשית, לדעתו, במצבו שלו, תסעיר את נפשו של הקורא הרגיש בעל חיבת היתר להתעמקות במסע רגשי כאוב הפוקד גוף ונפש של אדם אחר ויטיב פחות עם קורא החותר לתפניות בעלילה או לסיום מפתיע.

"פרשת חייו של איוואן אליץ` הייתה הפשוטה והשכיחה ביותר, אך גם הנוראה ביותר"

כך נפתח הפרק השני בספר הכי טוב שקראתי בחיי.

"מותו של איוואן איליץ`" מאת לב ניקולייביץ` טולסטוי.
הכותרת עצמה, כמו רוב הכותרות של ספרי המופת היא מעבר לכל מרתיעה. האסוציאציה הראשונה היא של דמויות שמנהלות שיחות ברומו של עולם בעברית ארכאית (מתורגמת) במסדרונות מעופשים.

אז לפעמים זה נכון, והספרים מנופחים ביומרנות. כמו "האחים קרמזוב" של דוסטוייבסקי - שאמנם יש בו כמה רגעים מאוד יפים. אבל מעבר לכל הוא בעיקר מתיימר. הרבה על טבע האדם לא למדתי ממנו.

הספר עליו אני כותב לעומת זאת, ממש לא מתיימר. סיפור של כ-70 עמודים עמוס בפרטים, שאין בו אף רגע מיותר. כוחו כל כך חזק שרק עלעול בו גורם לי לקבל צמרמורת. ועל אף שהוא נכתב לפני כ-120 שנים, הוא רלוונטי להחריד לימים אלו ולחיים של כמעט כל אחד מאיתנו, ואופתע אם הוא יאבד רלוונטיות אי פעם.

הסיפור מספר בקצרה על חייו ומותו של אדם, איוואן איליץ` הוא שופט מכובד - ממש התגלמות "החלום האמריקני" (למרות שזה היה מושג שלא היה קיים כשהספר נכתב), יש לו משפחה תומכת - הוא מנהל את חייו "בצורה הנעימה ביותר" ומתקדם בצעדים מבטיחים בקריירה שלו.

עד שיום אחד, הוא מגלה שהוא גוסס. ושאלה אחת נותרת ללא תשובה. מה בעצם עשיתי עם חיי?

עד פה, זה כנראה התיאור הכי בנאלי והכי סתמי של ספר שיכול להיות. ולכן אני לא מאמין בתיאורים. כי תיאורים לא יכולים לכסות את הדרך שבה טולסטוי מתאר את כל האנשים בהלוויה של איוואן איליץ` שחושבים כיצד הם יקודמו עקב מותו, והמחשבה התמידית של בני אדם שתמיד אלו הם אחרים שמתים ולא הם עצמם, אשליית האלמוות שמלווה כמעט כל אחד מאיתנו, ולו רק כדי להישאר שפויים.

התיאור לא יכול להראות איך טולסטוי מראה את ההתכחשות הפאתטית של בני משפחתו של איליץ` לעובדה שהוא הולך למות. שהוא מתאר כ"שקר" שרודף אותו. את העובדה הבלתי נמנעת שגסיסתו היא בעצם מטרד לבני המשפחה שמעדיפים להמשיך להחזיק בשקר, שהנה הוא הולך להחלים - ומכריחים את איליץ` עצמו להשתתף בו בשם הנימוס והמידות הטובות שהוא עצמו אימץ בעבודתו.

שום תיאור, לא יכול להעביר את האמפתיה שהקורא מרגיש לאיוואן איליץ` שבעצם מייצג כמעט כל אחד מאיתנו או אפילו מטובי חברינו, האמפתיה לסבלו הפיזי, אבל גם לנפשי.

התיאורים לא יכולים להראות את הריקנות שבחיי הבורגנות ו"ובחלום האמריקני" כפי שהספר חושף אותם. ולכן נותר לי רק להמליץ לכם קראו את הספר, כדי שכאשר תגיעו לערש דווי, תוכלו לפחות לנסות לענות על השאלה "מה עשיתי עם חיי?". כי בסופו של דבר גם אם אנחנו מעדיפים להתכחש לכך, כולנו נמות.

מותו של איוואן איליץ' הוא הסיפור הראשון מהשלושה בספר הזה.

ב-70 עמודים, המחולקים על-פני 12 פרקים ובכתיבה תמציתית ובהירה, טולסטוי מתמודד עם חיים ומוות ועם (חוסר) משמעותם.

|ספוילר| ובשפע.

איוואן איליץ' מת בגיל 45 ממחלה הנעה מכליה נודדת ועד לבעיה במעי העיוור. זה מה שידעו לאבחן אז בדיוק לפני 120 שנה, עת כתיבת הספר הושלמה. כנראה שעל מוסר כליות טרם שמעו וגם לא על שברון לב. בכל מקרה, אי שם בשנות השלושים לחייו אל איוואן איליץ' ועם שיפור משמעותי שחל בחייו עקב קבלת משרה חדשה בשכר הולם, איוואן איליץ' קונה בית חדש, מרהט אותו בטוב טעם ותוך כדי העבודה על הבית הוא נופל מסולם ונחבל קלות. לא משהו רציני. זו נקודת המפנה. מפנה למה?

איוואן איליץ' חי בסה"כ חיים נעימים מקטנות. את לימודי המשפטים סיים על הצד הטוב ביותר, עבודה טובה לא חסרה לו וגם לא חברים מהמעמד העליון, מעמד אליו שאף להשתייך. חייו עברו עליו ממשחק קלפים מענג לחיי אהבה לנערה יפה וכל זאת בחברה מענגת ומרחיבת דעת. אמנם על הנעימות מעיבה ההכנסה הלא מספיקה, כדי לקיים חיים שהם מעבר ליכולת הכספית, וקבלת משרה הולמת שלפתע נמנעה ממנו. בכל מקרה, הצל הלך והתרחב עד שלפתע נקרתה על דרכו של איוואן איליץ' ההזדמנות לה ציפה ושוב עלה על דרך המלך במשרה נוחה ובשכר הולם.

אבל זה לא נמשך זמן רב והנה אותה חבלה הפכה לאי נעימות קלה שהפכה לכאב של ממש עד שהליכה ושיבה מרופאים הפכה לשגרה עד שאלה נאלצו לבוא אליו כשהייסורים גברו.

איוואן איליץ' לא הבין על שום מה ולמה ייסורים אלה הם מנת חלקו. הן את חלקו בחיים מילא על הצד הטוב ביותר: תמיד היה אדם נוח לבריות, חבר טוב ונעים להתרועע. בעבודתו מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, אנשים העריכוהו וחברים רבים סבבוהו. אלה שברגע של מחלה כל זה לא היה שווה אלא כקליפת השום ואיוואן איליץ' החל לתהות מה אמת ומה שקר, מה הקליפה ומה האמת המסתתרת מתחתיה. תשובה לא נמצאה.

דתי מעולם לא היה וגם טקס האשכבה שניהל הכומר בשעתו האחרונה היה על-פי בקשת אשתו. לרגע הבליחה אל בין ייסוריו נחת קטנה, אבל רגע קטן זה של כאילו משמעות לא תרם ולו שמץ לחידת המשמעות החומקת ולייסורים הבלתי נסבלים והבלתי מובנים.

בסופו של דבר נפח איוואן איליץ' את נשמתו ומבחינתו חייו ומותו היו באמת כלא היו. תמציתי, מכאיב, חידתי.

הסיפור השני בספר הוא האב סרגֶי

סטפאן קאסאטסקי הוא בנו של איש צבא, שמת צעיר. במצוות האב נשלח הבן לפנימיה צבאית בניגוד לדעת האם. הבן עולה ופורח ונעשה קצין.

כבר בצעירותו סטפאן קאסאטסקי עושה כל שלאל ידו להיות להיות הטוב ביותר בכל תחום, בין אם זה נימוסים, ידיעת השפה הצרפתית, מתמטיקה וכך הלאה. כל זאת במסגרת של פרפקציוניזם מחמיר. אלא שסטפאן קאסאטסקי אינו מהמעמד הגבוה וכדי להשתייך אליו גם לא די להיות בחברת בני המעמד הזה. בסופו של דבר מצליח סטפאן קאסאטסקי להתארס לבת המעמד הגבוה, בת חסותה של אחת מהגבירות החשובות. אלא שאותה נערה, מתברר עד מהרה, היתה פילגשו של המלך הנערץ על סטפאן קאסאטסקי וזה בוחר באחת להפסיק את קשריו עם אותה נערה, לעזוב את הצבא וללכת למנזר ולהפוך לכומר.

חוט השני העובר בכל מעשיו של סטפאן קאסאטסקי הוא התנהגות חסרת פשרות, הגורמת לו לפעול בקיצונות. במשך עשרות שנים עובר סטפאן קאסאטסקי ממנזר למנזר עד שהוא הופך לאב סרגי וחי חיי פרישות. באותם חיי פרישות הוא מתנסה מדי פעם בפיתויים שאינם נוחים לו והוא מתלבט ארוכות אם אותם פיתויים נועדו לבחון אותו או שהם נעימים לו. לרוב הבחינה והנועם מתערבבים לכדי חוסר נוחות.

לאחר שנים של פרישות מתדפקת על דלתו אישה המבקשת להיכנס ולהתחמם בצל קורתו. כניסתה היא בבחינת פיתוי אכזר. האב סרגי בוחר להטיל מום בגופו ובלבד שלא להיכנע לפיתוי להיות בחברת אישה. זו בוחרת לעזוב את חייב הנועם והזוהר ולעבור למנזר לחיות חיי פרישות משל עצמה לאחר פגישה עם הכומר הפורש המפורסם.

אלא ששוב ושוב אנו עדים למחול ההתלבטות האכזר החוגג בליבו של האב סרגי. שוב ושוב הוא משתכנע שאין טעם לתפילותיו ואלוהים לא באמת נגלה לו או אף קיים.

בסופו של דבר האב סרגי עוזב את המנזר ומתרחק ממנו מרחק רב לכפר בו הוא פוגש מכרה שלו. גם אותה הוא עוזב, הופך לנווד ונשלח לבסוף לסיביר.

כעיקרון הסיפור הזה לא ממש משכנע וגם לא ממש מעניין.

הסיפור השלישי הוא השטן

יבגני הוא הבן האמצעי, היורש את אחוזת אביו ועסקיו לאחר מותו. יבגני הוא בחור צעיר בעל יצר מיני תוסס המחפש סיפוק. רוב הזמן יבגני עסוק בהצלת האחוזה ועסקי אביו המתמוטטים ובשאר הזמן הוא עוסק בחיפוש אחר סיפוק יצרו "למען הבריאות".

מאחר ויבגני חי ביישוב קטן שהכל יודעים על הכל, הוא מתקשה יותר ויותר בסיפוק יצרו ולבסוף הוא נעזר בשומר היער המפגיש אותו עם כפריה נשואה. יבגני לא חש בנוח עם קשר זה ומבטיח לעצמו שזה יבוא אל קיצו לאחר פעמים ספורות. אלא שזה לא קורה כל כך מהר. הקשר ניתק לאחר שיבגני מתחתן.

גם לאחר החתונה, מעשה שטן, מוסיף יבגני לפגוש את הכפריה, כשהפעם היא עובדת במשק ביתו. המשך הסיפור הוא למעשה חטא ועונשו. המחשבות על אותה כפריה לא עוזבים אותו ולמרות שיבגני אוהב את אשתו, המחשבות על הכפריה מביאים אותו לעשות מעשה נמהר ולמעשה שניים. לסיפור שני סופים שונים, עליהם לא היה סגור טולסטוי עד הסוף. טולסטוי אף סירב לפרסם את הסיפור בחייו בשל מוטיבים אוטוביוגרפיים המופיעים בו.