ביקורת ספרותית על סלמון הספק - תופסים טרמפים בגלקסיה בפעם האחרונה מאת דאגלס אדמס
ספר מעולה

---

אני בכלל רציתי להיות דאגלס אדמס. לוקח לי זמן לעכל שהמשרה הזאת כבר תפוסה.

~ ספוילר קטן: אתם תמותו. ~
~ ספוילר נוסף: רוב הסופרים האהובים עליכם כבר מתים. ~

אין שום חידוש בשתי האמירות האלה. וידעתי שדאגלס אדמס כבר לא איתנו - והצטערתי על זה, ברור, כמו שאני מצטערת על שדיאנה וין-ג'ונס לא כתבה עוד מאה חמישים ספרים ושרואלד דאל לא כתב כותב יכתוב לנצח - אבל לא הרבה מעבר. אנחנו חיים כרגיל, בעוד בתי הקברות מלאים ספרים שאין להם תחליף.
אבל בסוף הספר הזה... בכיתי. פשוט בכיתי, בכי ממש, כאילו איבדתי חבר, מפני שבמובן מסוים דאגלס אדמס היה כזה; כי הדמות שעולה מהמאמרים, מהמכתבים, מהנאומים שבספר הזה היא של אדם שמדבר היישר אליך, שיכול היה להיות החבר הכי טוב שלך. כי באיזשהו מקום כולנו איבדנו אותו; והיקום איבד משקיף משועשע ונבון שבעצם קיומו כמו הפך את העולם למקום טוב יותר.
בכיתי כאילו איבדתי אותו ברגע זה, היום, כי ככה זה הרגיש: כי בסופו של הספר הזה מובאים כמה פרקים מתוך הספר השלישי בסדרת דירק ג'נטלי, שדאגלס אדמס התחיל לכתוב. וכן, ידעתי שהוא רק התחיל. אבל תוך פרק ורבע נשאבתי לתוך הסיפור והפכתי דף אחרי דף ופתאום הגעתי לדף ריק - מפני שאין המשך, מפני שלא יהיה המשך, לעולם, כי דאגלס אדמס איננו ואין עכשיו פשר לחצי החתול, ולשלט החוצות עם רוח הפרצים הנושבת לפרקים, ולתשלומים המסתוריים - יש כאן תעלומה אפויה-למחצה שלעד לא תושלם ולא תיפתר - כי אין אף אדם עלי אדמות שמסוגל להמשיך את דאגלס אדמס מהנקודה שבה עצר. זה הרגע שבו האובדן מכה בך במלוא העוצמה. ואז הפכתי דף נוסף והגעתי לטקסט של ריצ'רד דוקינס. טקסט שלא היה הספד ולא נאום ולא סיכום חייו, טקסט שהוא קינה טהורה על מותו של חבר, טקסט שהוא דמעות במילים. ובכיתי איתו. כי אין המשך לדירק ג'נטלי. כי המוח המופלא, המופרע, הגאוני הזה כבר לא חולק איתנו רשמים על היקום ותושביו.

סלמון הספק הוא מתנה שלא תשוער לכל מעריצי אדמס. יש בו פרטים ביוגרפיים, ראיונות, קטעים קצרים; ציטוטים, מחשבות, רעיונות ואנלוגיות מבריקים; חזון - ואפילו הסתכנות בנבואה - ובהכללה אוסף של הגיגים על אהבת אדם ואוכל ואתאיזם וקדמה וטכנולוגיה וייעול ותרבות והומור ומנהגים וכל השאר.
אם תשאלו אותי מה כל זה אמור לעשות (מלבד לכלות את אוצר שמות התואר שלי כמו גם את מלאי הדמעות) - בעינַי כל זה אמור לעשות אותנו אנשים חושבים יותר, סקרנים יותר, נועזים יותר, צוחקים יותר... דאגלסיים יותר. כי המשרה אמנם תפוסה, אבל גם להתקרב, ולו מעט, זה משהו.

דאגלס אדמס הוא מתנה שלא תשוער לכל אלה שעדיין אינם מעריצים שלו. היֹה היה איש שאוכל לצטט אותו שעות ולא להפגיש אתכם עם חצי מהציטוטים הראויים לציטוט שלו. פשוט לכו ותקראו בעצמכם. הוא יותר ממגניב, הוא יותר ממזניב; הוא אדמס.

~

הביקורת הזאת מוקדשת לשלושה -
לדגלאס אדמס, שמת מוקדם מדי: הלוואי והיית חבר שלי.
לכוכבים, שנתנה לי את הספר, ולכריס, שכתב עליו את הביקורת שהייתי כותבת לו יכולתי: אתם האנשים הכי דאגלסיים שאני מכירה.

(אגב, יש לי את הסיפור של בורחס על פייר מנאר שהוא מפנה אליו אי שם בהקדמה לוודהאוס. אתם באמת תרצו לשלוח לו גלוית תודה על זה. אבל אם בורחס מורכב, המשפט האחד שבו הוא מתייחס אליו מורכב כפליים. הראש שלי הולם. שניהם חכמים מדי בשבילי.)

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על סלמון הספק - תופסים טרמפים בגלקסיה בפעם האחרונה