ביקורת ספרותית על מכתבים לתיאו מאת וינסנט ון גוך
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 27 בספטמבר, 2018
ע"י פַּפְּרִיקָה


יש אנשים שכמו נולדו לא מתאימים להלך על האדמה הזאת. נדמה שהם פשוט לא מצוידים דיים. לא מחוספסים מספיק. והם תמהוניים וצבעוניים והם יפים ובלתי נשכחים והם שבירים למגע.
הם מקסימים, בדרכם; אנחנו כותבים עליהם שירים, נובלות, ספרים. אנחנו הופכים אותם למיתוסים, מאדירים את זכרם. אבל לחיות איתם, זה סיפור אחר.
היום, כל ילד בגן מכיר את השם, היום, כל אדם בעולם המערבי מזהה יצירות שלו ממבט, אבל אז הָיֹה הָיָה אדם אומלל ובודד, שלא רבים הכירו, אחדים אהבו ואיש לא הבין, שהרגיש יותר מדי ופחד יותר מדי ונלחם כדי לחיות, והובס.
אולי אני טועה. אולי היה אחד שהבין. אילו היה, היה זה תיאו.
תיאו ואן גוך, אחיו הצעיר של וינסנט, חברו הטוב מילדוּת, המממן שלו רוב שנות יצירתו. הנמען של מכתביו הנסערים, האבודים.

הספר הזה הוא אסופת מכתביו של וינסנט לתיאו. והוא יפהפה כמו האיש עצמו, ושובר לב כמו סיפור חייו. הוא מאפשר כמעט להבין איך מרגישה נפש הכלואה בתוך גוף הכלוא בתוך עולם שאין לו בו מנוח. במילים שנעות בין תקווה לקדחת ייאוש - באמון מתפורר בעצמו, באמנות שלו, בצלילותו - בגילוי לב מרעיד - פורש וינסנט ואן גוך את המחשבות והייסורים והלבטים והדמעות שמאחורי הטרגדיה המוּכֶּרֶת.
כל כך... מנסה. כל כך מלא תקווה. כל כך מייחל.
עדין. מהוסס. אבוד.
מטורף.
מת.

והחתימה החוזרת שלו בסופי המכתבים...
...שלך, בלחיצת יד, האמן בי, וינסנט.

האמן בי.

איכשהו, בכל פעם הצליחו המילים האלה לגרום לי לדמוע. הן כאילו מזקקות אליהן את מלוא המהות של הספר כולו - קריאה לעזרה, ידו של אדם טובע המושטת אל מי שתמיד משה אותו בעבר, קול מתוך תהום, מתחנן. האמן בי.

כן, העבודה שלי, אני מסכן את חיי למענה, שפיותי ממוטטת למחצה - זה בסדר -
*
תיאו, אולי גם אתה מאוהב? הייתי רוצה שתהיה, כי תאמין לי, גם לייסורים הקטנים יש ערך. לפעמים אתה מיואש, יש רגעים שבהם נדמה לך שאתה בגיהינום, אבל יש דברים אחרים, טובים יותר, הקשורים זה לזה...
*
אבל לפעמים - כמו באותם רגעים שאתה חושב לנסוע לאמריקה - אני חושב להתגייס לאיי הודו המזרחית; אבל אלה רגעים אומללים, מדכדכים, שבהם כובד הדברים מכריע אותך, והייתי רוצה שתראה את הבָּתָה השקטה הזאת שאני רואה כאן מן החלון, שמפני שזה מסוג הדברים שמרגיעים אותך ומעוררים אותך ליתר-אמונה, השלמה, עבודה מתמדת.
*
...כי יש שני סוגים של עצלנים, שביניהם ניגוד גדול. יש עצל שהוא כזה מתוך עצלות ומחוסר-אופי, מעצם טבעו; אתה יכול לראות אותי ככזה, אם אתה רוצה. ויש סוג אחר של עצל, איש עצל שהוא כזה בניגוד לאופיו, אדם הנאכל בפנימיותו מרוב השתוקקות לפעולה אך אינו עושה דבר, משום שזה בלתי-אפשרי עבורו לעשות משהו, משום שדומה שהוא כלוא באיזה כלוב, משום שחסר לו משהו שיעשה אותו פרודוקטיבי, משום שהנסיבות והגורל הביאו אותו למצב כזה; איש כזה אינו יודע תמיד מה הוא יכול לעשות, אבל הוא חש באינסטינקט: בכל זאת אני שווה משהו, אחרי הכל יש מטרה לחיי, אני יודע שאוכל להיות אדם שונה!
ואם כך, כיצד אהיה מועיל, במה אוכל לעזור! יש משהו בתוכי, מה זה יכול להיות?
זהו סוג שונה למדי של אדם עצל; אתה יכול לראות אותי ככזה, אם אתה רוצה. ציפור כלואה באביב יודעת היטב שהיא יכולה לשרת איזושהי מטרה; היא חשה היטב שהיא נועדה לעשות משהו, אך היא אינה יכולה לעשות זאת. מהו הדבר? היא אינה זוכרת בבירור. ואז יש לה אי-אילו רעיונות מעורפלים והיא אומרת לעצמה: "הציפורים האחרות מקננות ומטילות ביצים ומגדלות את האפרוחים שלהן", וכך היא מטיחה את ראשה בסורגי הכלוב. אך הכלוב נשאר על כנו, והציפור נטרפת מייסורים.
"תסתכלו על החיה העצלה", אומרת ציפור אחת העוברת שם, "עושה רושם שהיא חיה בנוחיות". כן, האסיר חי, הוא אינו מת, אין סימנים חיצוניים למה שעובר עליו בפנים; בריאותו טובה, הוא פחות או יותר שמח כאשר השמש זורחת. אבל אחר-כך מגיעה עונת הנדידה ומביאה בכנפיה התקפי מלנכוליה. "אבל יש לה כל מה שהיא רוצה", אומרים הילדים המטפלים בה בכלוב, שעה שהיא מתבוננת מבעד לסורגים בשמיים הקודרים, בעננים הנאספים ומבשרים סופת רעמים, והיא מתקוממת בתוכה נגד גורלה. "אני כלואה, אני כלואה, ואתם אומרים לי שאינני רוצה דבר, טִפְּשִׁים! אתם חושבים שיש לי כל מה שאני רוצה! הו! אני מתחננת, חֵירות, כדי שאוכל להיות ציפור כמו ציפורים אחרות!"
יש אנשים עצלים הדומים לציפור עצלה זו.
ולעתים קרובות מונעות הנסיבות מבני-אדם לעשות דברים, הם כלואים, לא יודע באיזה כלוב נורא, נורא, בכלוב הכי נורא. וקיימת ישועה, אני יודע זאת, הישועה המתמהמהת. מוניטין שנהרסו בצדק או שלא בצדק, עוני, צירוף מקרי של פגעי גורל, כל אלה הופכים בני-אדם לאסירים.
לא תמיד אפשר להבחין מהו הדבר שסגר אותנו בפנים, שכולא אותנו, שדומה כי הוא קובר אותנו, ובכל זאת אפשר לחוש מחסומים מסוימים, קירות מסוימים, שערים מסוימים. האם כל זה דמיון, פנטזיה? אינני חושב כך; ואתה שואל את עצמך: "אלוהים! האם זה יימשך הרבה זמן, האם זה לתמיד, האם זה לנצח-נצחים?" אתה יודע מה משחרר אותנו מן השבי הזה? זהו רגש חיבה עז ועמוק מאוד. להיות חברים, להיות אחים, לאהוב, אלה פותחים את שערי הכלא בכוח עליון, בכוח קסמים. אך בלעדיהם אתה נשאר כלוא.
במקום בו נוצרת מחדש אהדה, מתחדשים החיים.
והכלא נקרא גם דעות קדומות, חוסר-הבנה, התעלמות גורלית מדבר זה או אחר, חוסר-אמון, אשמת שווא.
*
הכל יבוא על מקומו בשלום, באמת שכן.
*
ייתכן שהדברים שכתבתי לך בנוגע לטרסטך נראים לך קשים. אבל אינני יכול לחזור בי. חייבים לומר לו את הדברים ללא כחל ושרק, אחרת הם לא יחדרו מבעד לשריון שלו. במשך שנים הוא ראה בי שוטה בעל חלומות, הוא עדיין רואה אותי כך, ואפילו אומר על הרישום שלי: "זה מין סם הרדמה שאתה לוקח על-מנת לא לחוש בכאב שאתה משלם על כך שאינך מסוגל לצייר בצבעי-מים".
טוב, יפה מצדו לומר זאת, אך זו אמירה חסרת-מחשבה, שטחית ולא לעניין, משום שהסיבה העיקרית לכך שאינני מסוגל לצייר בצבעי-מים היא שעלי לרשום ביתר-רצינות ולשים לב יותר לפרופורציה ולפרספקטיבה.
מספיק עם זה, אינני ראוי לתוכחות שלו, ואם הרישומים שלי אינם משמחים את כבודו, לא משמח אותי כלל להראות אותם לכבודו.
הוא פוסל את הרישומים שלי, יש בהם הרבה מעלות, ואני לא ציפיתי לזה מצדו. אם אני עובד הרבה על רישום של מודל, הרי שזה מעשי הרבה יותר מכל הדיבורים המעשיים שלו על ציורים שנמכרים או לא נמכרים, נושא בו אינני זקוק להדרכה גדולה כפי שהוא מניח, מאחר והייתי בעסקי מכירת ציורים ורישומים בעצמי.
אז אני מעדיף לאבד את ידידותו מאשר להיכנע לו בעניין הזה.
למרות שיש רגעים בהם אני חש שהדאגות מאיימות להכריע אותי, אני רגוע והשלווה שלי מבוססת על שיטת העבודה הרצינית שלי ועל מחשבה רצינית. אף על פי שיש לי רגעי תשוקה שהמזג שלי מגבירם, אני עדיין רגוע; הוא מכיר אותי זמן רב ויודע זאת. אפילו עכשיו אמר לי: "יש לך יותר מדי סבלנות".
וזה לא בסדר, באמנות אסור שתהיה לך יותר מדי סבלנות, זוהי מילה חסרת פרופורציה. ייתכן שבמקרה שלי יש למר טרסטך פחות מדי סבלנות.
[...]
זה כמו לדחוף בכוח צבעי-מים לתוך חממה. טרסטך ואתה חייבים להבין שצריך לחכות לעונה הטבעית, וזו לא הגיעה עדיין.
*
כשעזבתי את אמסטרדם בפעם האחרונה אמרתי לעצמי: אל תיתן לעצמך בשום אופן להיכנס למלנכוליה או להיות משותק, אחרת עבודתך תיפגע דווקא עכשיו, כשהחלה אצלך התקדמות. לאכול תותים באביב, כן, זה אפשרי בחיים, אבל רק למשך עונה קצרה בשנה, וכעת אנחנו רחוקים ממנה.
*
דרך אגב, שמעת פעם את מוֹו מטיף? שמעתי אותו מחקה כמה אנשי כנסייה - פעם אחת הטיף בפרשת סירת הדיִג של פטרוס (הדרשה התחלקה לשלושה חלקים, ראשית: האם קיבל או ירש את הסירה; שנית: האם קנה אותה בתשלומים או במניות; ושלישית - הו! מחשבה נוראה: האם גנב אותה?)
*
...תחריט אקווטינטה ישן המוכר לך אולי, תחריט שאינו בעל ערך אמנותי רב, אמת, אך הוא הדהים אותי ועשה עלי רושם עצום. אני מתכוון לאחרון מתוך סדרת הדפסים הנקראת "חיי סוס". מופיע בו סוס לבן זקן, כחוש ועייף עד מוות מחיים ארוכים של עמל מפרך, מעבודה רבה מדי וקשה מדי. החיה המסכנה ניצבת בנקודה שוממת ומבודדת לחלוטין, מישור המכוסה מעט עשב יבש וכמוש, כשפה ושם פזורים עצים זקנים, מסוקסים, שוברים וכפופים בידי הסערה. על הקרקע מונחת גולגולת, ומרחוק אפשר לראות ברקע שלד מלבין של סוס השרוע ליד בקתה, שבה גר איש הפושט עורות של סוסים. מעל כל זה פרושים שמים סוערים, זהו יום קר ועגום ומזג האוויר קודר ומדכדך.
זהו מחזה עצוב ומלנכולי מאוד, החייב להדהים כל מי שיודע וחש שגם אנו נצטרך יום אחד לפסוע בגיא צלמוות, ושחיי אדם מגיעים לסיומם בדמעות ובשיער לבן. מה שנמצא מעבר לזה הוא מסתורין גדול שאלוהים לבדו מכיר, אך הוא גילה בדברו המוחלט שיש תחיית מתים.
[...]
מוזר מאוד, אני תמיד מופתע מחדש מכך שכאשר אנו רואים תמונה של יגון בל-יתואר - תמונה של דלות, של בדידות ומסכנות, של קץ כל הדברים או של הדברים במצבם הקיצוני - צצה במוחנו המחשבה אודות אלוהים. כך זה לגבַּי, לפחות, והרי גם אבא נוהג לומר: "אין מקום שבו אני מעדיף לדבר יותר מאשר בחצר הכנסייה, מפני ששם כולנו ניצבים על קרקע שווה; ויותר מזה, שם כולנו תופסים זאת".
*
להתראות - בהצלחה בנסיעה שלך - כתוב בקרוב - אך תבין שאני שם את מבטחי בעתיד בשלוות נפש ובלא תו אחד בפנַי שיסגיר את המאבק המתחולל במעמקים -
שלך,
וינסנט


קל כל כך להישאב פנימה, אל המערבולת הרגשית העצובה הזאת, שסופה כבר ידוע ובכל זאת הולם בך בסופו של הספר, במכתב האחרון.
מה הטעם?
כך מסתיים המכתב האחרון בספר. בלי חתימה, אפילו. בלי ההאמן בי הנוגע עד הלב, בלי שלך, וינסנט. לא עוד לחיצות יד במחשבה. לא עוד תיאו היקר, לא עוד קיבלתי בתודה את המחאתך...
אפשר ממש לחוש את ההסלמה במצבו, את הנימה הנואשת יותר ויותר ממכתב למכתב, את אובדן האמונה ואובדן החברים ואובדן השפיות, צעד אחר צעד -

וזהו זה.
רק ביוגרפיה קצרה בסוף שכתבה אשתו של תיאו, אחרי שמתו שניהם - כי תיאו מת חצי שנה בלבד אחרי מותו של וינסנט.
(גם שם בכיתי, כשהיא מספרת, בתיאורים פשוטים נקיים, איך וינסנט מגיע לראשונה לבקר אותה ואת תיאו בביתם; ואיך שני האחים עומדים בפתח החדר בו מוצבת העריסה של בנו הבכור של תיאו, וינסנט, ודמעות בעיניהם -)

וזה נגמר. הייסורים והתקווה גם יחד. והכישרון, וההבטחה. כל מה שהפך להיות חי לרגע, כשקראתי, ועכשיו חזר להיות קר ועצוב ומת.

אינני מעז לחשוב הרבה על העולם הבא של האמנים, הקיים באמצעות עבודותיהם. כן, אמנים מנציחים את עצמם בכך שהם מעבירים את הלפיד הלאה, דלקרואה לאימפרסיוניסטים וכו'. אך האם זה הכל?
לא, וינסנט, לא, זה לא הכל, יש כל כך הרבה מעבר;
לא, כל עוד דיוקנה של נשמה מיוסרת משתקף מבעד למילים, לא, כל עוד הכאב מחלחל מבין השורות והשנים והמרחק, לא כל עוד לוינסנטים החיים בינינו יש תיאו משלהם לצעוק אליו בליל כוכבים.
34 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פַּפְּרִיקָה (לפני חודשיים)
~ בקרוב יצא מחזמר בשם starry על מערכת היחסים של וינסנט ותיאו. שיר אחד, starry night, שוחרר מתוכו. הנה הקישור -
https://www.youtube.com/watch?v=q7xcPvMdaNU
והנה המילים:
Now it appears
After cloudy mornings of obscurity
They brought me here
To prepare a pally for infinity

Oh, when the sunlight fades away
The fragments of our day
Glitter like smoke through a kaleidoscope
The sight of the starry night makes me hope

It's clear to see
The night uncovers richer colours than the day
If you look carefully, you'll notice there's no darkness
No black or brown or grey

The sky is full of light
Circling spirals bold and bright
Swirling through its golden greens
The sight of the starry night makes me dream

God, let my brushstrokes become interwoven
Keep me alive, clarified and unbroken
Let me ascend into steady emotion
Give me the strength against all my erosion

For we're the colours of our legacy
When what's hanging on the wall
Is the only thing that's left of me
'Til the answers wait for us so far
Until death takes us up to a star

What happens when we die?
The answer's in that sky
The dark's no guarantee

But the sight of the starry night
The sight of the starry night
Makes me free
It makes me free
פַּפְּרִיקָה (לפני 4 חודשים)
תודה, פרסי, מורגנה (את פה!), נדביציוס וריני.
ריני (לפני 4 חודשים)
סקירה נפלאה של אחד הספרים האהובים עליי קראתי אותו כבר פעמיים... בתור אמנית מבינה את נבכי וייסורי נפשו של וינסנט ומתרגשת וכואבת בכל פעם מחדש.
נדביציוס (לפני 4 חודשים)
אני מעריץ גדול של ואן גוך, הצייר האהוב עלי, אמן מיוסר ומרתק. אבל האמת שאת הספר לא אהבתי. הלכתי לאיבוד בתוך בליל המילים וכנראה שלא הצלחתי לראות את מה שהצלחת להרגיש.

בכל אופן, הביקורת יפה ומרגשת.
מורגנה לה פיי (לפני 4 חודשים)
"אלה שיכולים להגביה עוף,הם גם אלה שצוללים למעמקים האפלים ביותר"
ביקורת יפהפיה פפר.
Command (לפני 4 חודשים)
מעולה. נשמע כמו ספר שאוהב.
פַּפְּרִיקָה (לפני 4 חודשים)
תודה רבה, גריפין, מוּמוּ, אירית, כרמליטה, אתל, חני, דז'נייב, פרק ראשון וphi.
Phi (לפני 4 חודשים)
ביקורת מצוינת, כתבת יפה.
במוזיאון האמנות שלו באמסטרדם יש גם פרטים על חייו, שהם די עצובים. כישרון אמיתי אבל חיים לא פשוטים.
פרק ראשון (לפני 4 חודשים)
יפהפה פפ. מן הסתם הייתי נזהר בקריאה בספר אבל תודה
דז'נייב האב (לפני 4 חודשים)

בני האדם ממשיכים ליצור יצירות, ממשיכים בעולם הקטן שלהם. הם ימשיכו להיות בטוחים שהם יהיה בסדר, אבל שכבת שומן קטנה במקום הלא נכון והאדם לא איתנו. אנחנו מצטערים ובוכים, אבל זה לא משנה כלום. אנחנו ממשיכים.
אם יהיו בקתדרלה כמה גרגירי חול, הקתדרלה תהיה מלאה בחול יותר משהחלל מלא בכוכבים. אבל אנחנו ממשיכים.
האנושות היא פרק זמן קצר מאוד בכדור הארץ, אנחנו לא משנים לאף אחד. לאף אחד לא אכפת, חוץ ממנו. כי אנחנו רוצים להמשיך. במקרה של אוטם נלך לבית חולים ונעשה את הכל כדי להמשיך, רק כי אנחנו בני אדם - אנחנו ממשיכים.
ובנימה טיפה פחות פסימית - ביקורת נפלאה. אקרא את הספר בהזדמנות.
חני (לפני 4 חודשים)
סקירה נפלאה ומרגשת, ראינו כל המשפחה את הסרט במוזיאון ת"א. זה היה מרגש ועצוב. כל כך הרבה כישרון ועם זאת כל כך הרבה כאב.
המכתבים שמרו עליו לזמן מה וגם הכסף שאחיו העביר לו עבור הכישרון האלוהי שלו.

אתל (לפני 4 חודשים)
מחזקת את כרמליטה. סקירה נפלאה באמת.
כרמליטה (לפני 4 חודשים)
סקירה נפלאה. תודה פפריקה.
משום מה, במשך השנים נרתעתי מלקרוא את הספר הזה.
בעקבות הסקירה שלך, ולמרות שברור לי שאכן מדובר בספר מיוסר - אקרא!

שוב תודה.
אירית (לפני 4 חודשים)
מה קרה למרבית החברים היום, רובם מרגשים בסקירות שלהם .
פפריקה, הרישא שכתבת נפלא לא פחות מהסיפא .
וכבר סימנתי את הספר הזה כהשלמה לכותר אחר שכבר קראתי אודות ואן גוך "התאווה לחיים" של אירווינג סטון שגם הוא אגב מומלץ בחום .
תודה לך וסוף שבוע נעים .
מוּמוּ (לפני 4 חודשים)
אוקיי, זה פי אלף טוב מהתקציר בעל פה ששמעתי (אם מותר להגיד בכלל דבר כזה). ביקורת מצוינת
גריפין (לפני 4 חודשים)
את כותבת אדיר, אפילו התרגשתי
תודה :)





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ