“אני בכלל רציתי להיות דאגלס אדמס. לוקח לי זמן לעכל שהמשרה הזאת כבר תפוסה.

~ ספוילר קטן: אתם תמותו. ~
~ ספוילר נוסף: רוב הסופרים האהובים עליכם כבר מתים. ~

אין שום חידוש בשתי האמירות האלה. וידעתי שדאגלס אדמס כבר לא איתנו - והצטערתי על זה, ברור, כמו שאני מצטערת על שדיאנה וין-ג'ונס לא כתבה עוד מאה חמישים ספרים ושרואלד דאל לא כתב כותב יכתוב לנצח - אבל לא הרבה מעבר. אנחנו חיים כרגיל, בעוד בתי הקברות מלאים ספרים שאין להם תחליף.
אבל בסוף הספר הזה... בכיתי. פשוט בכיתי, בכי ממש, כאילו איבדתי חבר, מפני שבמובן מסוים דאגלס אדמס היה כזה; כי הדמות שעולה מהמאמרים, מהמכתבים, מהנאומים שבספר הזה היא של אדם שמדבר היישר אליך, שיכול היה להיות החבר הכי טוב שלך. כי באיזשהו מקום כולנו איבדנו אותו; והיקום איבד משקיף משועשע ונבון שבעצם קיומו כמו הפך את העולם למקום טוב יותר.
בכיתי כאילו איבדתי אותו ברגע זה, היום, כי ככה זה הרגיש: כי בסופו של הספר הזה מובאים כמה פרקים מתוך הספר השלישי בסדרת דירק ג'נטלי, שדאגלס אדמס התחיל לכתוב. וכן, ידעתי שהוא רק התחיל. אבל תוך פרק ורבע נשאבתי לתוך הסיפור והפכתי דף אחרי דף ופתאום הגעתי לדף ריק - מפני שאין המשך, מפני שלא יהיה המשך, לעולם, כי דאגלס אדמס איננו ואין עכשיו פשר לחצי החתול, ולשלט החוצות עם רוח הפרצים הנושבת לפרקים, ולתשלומים המסתוריים - יש כאן תעלומה אפויה-למחצה שלעד לא תושלם ולא תיפתר - כי אין אף אדם עלי אדמות שמסוגל להמשיך את דאגלס אדמס מהנקודה שבה עצר. זה הרגע שבו האובדן מכה בך במלוא העוצמה. ואז הפכתי דף נוסף והגעתי לטקסט של ריצ'רד דוקינס. טקסט שלא היה הספד ולא נאום ולא סיכום חייו, טקסט שהוא קינה טהורה על מותו של חבר, טקסט שהוא דמעות במילים. ובכיתי איתו. כי אין המשך לדירק ג'נטלי. כי המוח המופלא, המופרע, הגאוני הזה כבר לא חולק איתנו רשמים על היקום ותושביו.

סלמון הספק הוא מתנה שלא תשוער לכל מעריצי אדמס. יש בו פרטים ביוגרפיים, ראיונות, קטעים קצרים; ציטוטים, מחשבות, רעיונות ואנלוגיות מבריקים; חזון - ואפילו הסתכנות בנבואה - ובהכללה אוסף של הגיגים על אהבת אדם ואוכל ואתאיזם וקדמה וטכנולוגיה וייעול ותרבות והומור ומנהגים וכל השאר.
אם תשאלו אותי מה כל זה אמור לעשות (מלבד לכלות את אוצר שמות התואר שלי כמו גם את מלאי הדמעות) - בעינַי כל זה אמור לעשות אותנו אנשים חושבים יותר, סקרנים יותר, נועזים יותר, צוחקים יותר... דאגלסיים יותר. כי המשרה אמנם תפוסה, אבל גם להתקרב, ולו מעט, זה משהו.

דאגלס אדמס הוא מתנה שלא תשוער לכל אלה שעדיין אינם מעריצים שלו. היֹה היה איש שאוכל לצטט אותו שעות ולא להפגיש אתכם עם חצי מהציטוטים הראויים לציטוט שלו. פשוט לכו ותקראו בעצמכם. הוא יותר ממגניב, הוא יותר ממזניב; הוא אדמס.

~

הביקורת הזאת מוקדשת לשלושה -
לדגלאס אדמס, שמת מוקדם מדי: הלוואי והיית חבר שלי.
לכוכבים, שנתנה לי את הספר, ולכריס, שכתב עליו את הביקורת שהייתי כותבת לו יכולתי: אתם האנשים הכי דאגלסיים שאני מכירה.

(אגב, יש לי את הסיפור של בורחס על פייר מנאר שהוא מפנה אליו אי שם בהקדמה לוודהאוס. אתם באמת תרצו לשלוח לו גלוית תודה על זה. אבל אם בורחס מורכב, המשפט האחד שבו הוא מתייחס אליו מורכב כפליים. הראש שלי הולם. שניהם חכמים מדי בשבילי.)”

“אם יש פיתוח נדרש, אז זה הרעיון הבא: אביזר שמתחבר למחשב האישי של סופר, וברגע שהוא מת - משמיד את כל הכונן הקשיח שלו, או במקרה של סופרים חובבי גאדג'טים כמו אדאמס - את כל הכוננים הקשיחים שלו על שלל המחשבים ואמצעי האיחסון שברשותו. זה נראה נדרש, כי כך האנושות תהיה פטורה מספרים המלקטים כתבים אפויים למחצה, לא מעובדים ולא ערוכים.

אבל לא פיתחו כזה בזמן. זה ספר הבנוי מאוסף הכוננים הקשיחים של דאגאלס אדאמס.

דאגלאס נואל אדאמס, או בראשי תיבות דנ"א נולד באנגליה בשנת 1952, אותה השנה שבה פורסמה תגלית הסליל הכפול של ווטסון וקריק. הוא כתב תסכיתי וידאו, תסריטים, ספרים ומאמרים העוסקים בטכנולוגיה, מדע בידיוני, השפעת הטכנולוגיה על חיי האדם והתנהלותו, אתאיזם ומינים נכחדים. היצירה המפורסמת ביותר שלו היא "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" שהיה בתחילה סדרה של תסכיתי וידאו ואז טרילוגית ספרים לא ראויה לשמה משום שכללה חמישה ספרים. אדאמס נפטר בחטף בחודש מאי 2001 מקוקטייל קטלני של רצון לשפר את הבריאות שלו, מכון כושר ודום לב. הוא היה בן 49 וכבר היו לו המוני מעריצים שהוכו בהלם, באלם, ובגרון חנוק. אני הייתי אחת מהם, אגב. לקח למעריצים ההמומים כמה שבועות להתאפס על מחוות זיכרון נאה, וה-25 במרץ הוכרז מאז 2001 כ"יום המגבת הבינלאומי". כדי להבין למה דווקא מגבת צריך לקרוא את ספרי "הטרמפיסט", אבל היום אכן מצוין. לי בביתי יש לצורך היום מגבת רחצה גדולה וצהובה עם רקמת Don't panic עליה, וגם כדי להבין את זה צריך לקרוא את ספרי הטרמפיסט.

מעריציו הקרובים יותר של אדאמס פרצו למחשבים שלו, הוציאו מתוכם את הקטעים הראויים בעיניהם, והפכו אותם לספר. התוצאה מעניינת למדי, ומאוד מיותרת, וזו לא סתירה. המאמרים הטכנולוגיים מעלים חיוך, איזה חמוד הוא שפרסום באינטרנט יהיה ענייני, לבחירה, שקט, ורק למי שמעוניין בכך. דברים אחרים מעלים שאלה, איך היה מגיב על ויקיפדיה, על אייפונים, על מותו של ביל גייטס, על תיקונים אוטומטיים בהודעות, על מכונות בינה מלאכותית. אפשר רק לנחש. החלק האחרון בספר הוא טיוטה של ספר נוסף מסדרת "דירק ג'נטלי" והוא עצוב במיוחד. כי המיוחד בספריו של אדאמס זו הדרך שבה דברים לחלוטין לא קשורים בהתחלה מתחברים זה לזה בצורה מופרעת וגאונית בסוף. בטיוטה זה לא קורה ומה שנותר זה סתם פרקים מטורפים ולא קשורים זה לזה, וכך הקורא נותר וחצי תאוותו בידו.

אפשר לוותר, אפשר גם לא. אבל אם טרם הכרתם את דאגלאס אדאמס - זה לא הספר הנכון להתחיל בו.”

“אני רוצה לפתוח בוידוי על כמה דברים. משהו שאני צריך לפרוק.
א. אני לא אוהב את הביטלס. אני חושב שהם משעממים. אין לי טעם מוזיקלי, אל תצפו ממני להעריך אותם.
ב. אני לא מרגיש צער עמוק על כך שדגאלס אדמס מת. אדמס סופר גאון, וחבל שהוא מת לפני שהוא הספיק לכתוב עוד ספרים. אבל אף פעם לא הרגשתי שהעולם חסר בלעדיו, ושאיבדתי חבר קרוב. צר לי. אני גם מעולם לא רציתי להיות דאגלס אדמס, טיורינג למשל נשמע לי סבבה ( מלבד סוף חייו. וההתחלה. והאמצע. אבל לא משנה )
והדבר האחרון - השעה 00:57, וכנראה זו הסיבה שאני כותב את הביקורת הזו. לרוב אני ישן בשעה הזו, ולא מנסה לתכנת כשאני מת מעייפות ולא שם לב למה שאני עושה. עד לפני כמה דקות ניסיתי להבין מערכת "טכנולוגית" כלשהי ( "איך אפשר לזהות שמשהו הוא עדיין טכנולוגיה? רמז עבה הוא שמצורפת לו חוברת הפעלה" ד.נ.א, סלמון הספק ) בזמנים כאלה, כשאני תקוע עם מחשב מעצבן ולא מצליח להתקדם, אני מצטער שלא הקשבתי לאמא שלי כשהייתי ילד.
במצב נורמלי, אני לא הייתי חושב על לכתוב ביקורת על הספר הזה, הוא מעל ומעבר למה שאני יכול לכתוב. אני לא יכול להגיד שהספר שינה אותי, כי לא ברור איך בדיוק זה קרה. קראתי את הספר בערך בתקופה שהבנתי שבסוף כולנו נמות. יום אחד נמות, וזהו. אדמס לפחות מת עם מגבת, זו פריבילגיה שלא כולם זוכים לה. אני חושב שלספר היה השפעה חזקה, אם כי העובדה שפשוט יותר מדי אנשים סביבי מתו כנראה גם השפיעה.
זהו ספר גאוני. הוא מחולק ל3 חלקים - החיים, היקום וכל השאר. זה מדהים איך את החלק הלכאורה משעמם - החיים, אדמס מצליח להפוך למצחיק ומשעשע. גם סיפורים קלאסיים ששמעתי עשרות פעמים, הופכים להיות מופלאים בזכות שורת המחץ בסוף הסיפור. זה אוסף קטעים מעולים על החיים של אדמס, על החוויות שלו, וסתם סיפורים מצחיקים עד כדי דמעות.
החלק הכבד יותר של הספר, זה היקום. ישנה תיאוריה שאומרת שאם אי-פעם מישהו יגלה לשם מה בדיוק קיים החלק הזה ולמה הוא כאן, הוא יעלם מיד ויתחלף במשהו עוד יותר מוזר ובלתי מובן. ישנה תאוריה נוספת שאומרת שכל זה כבר קרה. זה בליל רעיונות - החל ממחשבים, עובר דרך אתאיזם ודת וכלה ברעיונות שונים ומשונים על העולם סביבנו. החלק הזה כולל תחזיות, אולי אפילו נבואואת על הכדור הכחול הקטן בקצה הלא משמעותי של הגלקסיה הנקרא, גם סול 3. יש שם אפילו קטע קצר שעוסק בנבואה - כי תחשבו על זה, כמה אנשים גדולים נתנו נבואות גדולות, טעו לחלוטין ואז זכרו להם את זה לנצח? רעיון מדהים נוסף שמופיע בספר - האם קיים אלוהים מלאכותי? זוהי הרצאה מדהימה של אדמס על נושא מרתק. הייתי אומר שכל אדם צריך לקרוא אותה, אבל זה כנראה לא נכון. הרבה אנשים יפגעו מההרצאה הזו. אני זוכר את הרגע שסיימתי לקרוא את ההרצאה, סגרתי את הספר ופשוט ישבתי וחשבתי. בהקשר של ההרצאה הזו, הערה קצרה למי שכבר קרא את הספר - האיזכור שלו לגבי טאוטולוגיה מוזר נורא. חיפשתי קצת באתר שלו, ואם הבנתי נכון הוא אוהב טאוטולוגיה כי עקבית, הוא לא חושב שזה מודל ללמוד ממנו על העולם, הוא פשוט מתייחס למתמטיקה וללוגיקה כדבר יפה ועקבי שבעזרת שילוב של הנחות מוצא אמפריציסטיות יכול לומר לנו הרבה מאוד. לטאוטולגיה שלעצמה אין כוח מיוחד מלבד העקביות ( מה שמזכיר לי מאמר שד"R מיכאל אברהם מפנה אליו לגבי ההוכחות המדעיות, אבל שכחתי איך קוראים לו ) - סוף הערה.
החלק האחרון של הספר - כל השאר מכיל סיפור קצר על זייפוד, ואת התתחלה של הספר השלישי בסדרת דירק ג'נטלי, שלצערי לא נכתב במלואו. אני זוכר את התתחלה הגאונית, על הניסיון לתבוע את חברת הביטוח בטענה שת'ור הוא לא אל, כי בריטניה היא מדינה מונותיאיסטית...
בסופו של הספר מופיעה קינה - קינה של ריצ'רד דוקינס. קינה על חבר אבוד. אנשים רבים היו בהלם כשאדמס נפטר, ודוקינס כותב קינה ממעקי ליבו על חבירו האהוב.
ובנימה אופטימית זו, אני אחזור לעבוד. אין לי דרך לסכם או לסיים את הביקורת בצורה מוצלחת - אולי כי הראש שלי לא עובד, אולי כי זה פשוט אדמס.”

“הסופר המנוח דאגלס אדאמס השאיר אחריו (כמו סופרים רבים אחרים) חומר רב שלא פורסם. הספר הזה הוא מעין אמירת השלום האחרונה של אדאמס לאחר פטירתו. אדאמס כותב בשפה עשירה, הומוריסטית, מלאת ביטויים מדעיים מתחומים שונים ובעיקר עמוסה ברעיונות ייחודיים לאישיותו המיוחדת. כל מי שקרא ומכיר את ספריו של אדאמס בסדרת "מדריך הטרמפיסט" ו"דירק ג'נטלי" יודע עד כמה הכתיבה שלו שנונה ומהנה ולעיתים מטורפת מגאונות.
הספר הזה הוא מעין אסופת מאמרים, או בעצם נאומים שאדאמס כתב ונאם בכל מיני מקומות ונאספו יחדיו על ידי חבריו ואשתו לכדי ספר אחד. בתוך הנאומים הללו נמצאים גם דברים מאוד אישיים שלו וגם כמה פרקים נוספים בסיפוריו של הבלש ג'נטלי שהיו ממש נפלאים. חלק מהנאומים הם כאלו שהתקיימו כשאדאמס תכנן אותם מראש וחלקם היו כאלו שהוא המצאי על המקום, אבל בכולם ניכר שאדאמס חשב על הדברים מלפני והוא מציג תיזה של רעיונות מעניינים ומיוחדים בצורה המקסימה שבה הוא כותב.
לא לכל הנאומים התחברתי, וגם לא עם כל הרעיונות של אדאמס אני מזדהה, אבל כאמור החן של הכתיבה והדיבור שלו ביחד עם הגאונות השנונה שלו מבלים את הנושאים עליהם הוא מדבר בצורה נפלאה.
אם הייתי יודע מראש שכך הולך להיות הספר אני חושב שהייתי מדלג על כמה נאומים ומגיע רק לאלו שהיו טובים יותר בעיני, אבל לא הרגשתי איזה הפסד מיוחד מכך שלא יכולתי לדלג.
תהנו...”