ביקורת ספרותית על אינני שטילר מאת מקס פריש
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 18 במרץ, 2019
ע"י פַּפְּרִיקָה


Consider this
The slip that brought me
To my knees failed

לפני שנתיים, אולי שלוש, דיברתי עם חברה בטלפון. דיברנו על אלוהים. היא אמרה שהיא לא מאמינה בו. בכלל. היא אמרה שככל הנוגע לה הוא לא קיים. היא גם אמרה שככל הנוגע לה, היא תמשיך להיות דתייה לנצח. שלזעזע את העולם שלה - את ההורים שלה - זה מטורף. אני אמרתי שלחיות חיים שלמים בתור מישהי שאת לא זה מטורף יותר. אמרתי שהעמדת הפנים תתנפץ מתישהו, וזה יכאב. היא חשבה שאני טועה מרות ואני חשבתי כנ"ל רק להפך ועברנו לדבר על משהו אחר.

Trying to keep up with you
And I don't know if I can do it

עברו שנתיים ומשהו. היא נשואה לאברך וגרה ליד הישיבה שלו ולומדת במכללה ומאושרת. תמיד כרסם בי פחד שאם אשאל אותה על השיחה ההיא, היא בפשטות לא תזכור אותה; שהמחיקה העצמית הצליחה עד כדי כך.
השבוע דיברנו. הגענו מספיק קרוב לנושא ואני גיששתי, תגידי, זוכרת שאמרת לי שאת לא מאמינה באלוהים?
בטח.
ואמרת שתעמידי פני דתייה לנצח כי לצאת בשאלה יהיה טראומטי מדי. שאת מעדיפה לקיים את האשליה.
כן.
שאלתי ישירות: וזה מה שאת עושה עכשיו? את חיה את זה בלי להאמין בזה, כי זה נוח וכי זה פשוט יותר?
היא הכחישה. אמרה שזה לא שהיא לא מאמינה, אלא שאין לה זמן להכריע בנושא; שהיא חיה כדתייה בתור ברירת מחדל, עד שהחיים יאפשרו לה לשקול מחדש את האקסיומות שלה. היא עדיין התעקשה שגם אם מסקנת השקילה מחדש תוביל לכיוון עזיבת הדת, היא תישאר דתייה כי המשפחה והחברים. ועכשיו גם הבעל, ותכף הילדים.
אני עדיין חושבת שהיא טועה מרות. אבל עצם העובדה שהיא לא התכחשה לזיכרון הזה, שהשכנוע העצמי לא חצה את הגבול הבלתי הפיך, מילאה אותי הקלה.

I thought that I heard you laughing
I thought that I heard you sing
I think I thought I saw you try

But that was just a dream

שאלות של זהות הן דבר כואב. מערער במהותו. מקס פריש מתעסק בהן בצורה אובססיבית, טורדת מנוחה, כמעט מבעיתה. קל כל כך לטבוע בתוכן. לאבד כיוון. לא לדעת למי להאמין, מי צודק, מה נכון.
ג'יימס וייט נוחת בשוויץ ונעצר. המשטרה השוויצרית, כמו גם מספר אנשים שהוא טוען שאינו מזהה, מתעקשים שהוא אינו וייט אלא דווקא אנטול שטילר, פַּסָּל שוויצרי נעדר. וייט מכחיש. אשתו של שטילר מוּבאת אל הכלא; ידידיו של הפסל מבקרים. הם מזכירים לו נשכחות שאינו זוכר, כועסים עליו, מתרפקים עליו. והוא בשלו: אינני שטילר. מי מהם צודק? אפילו קולו של וייט, שהיה כה בטוח בתחילה, מקבל גוון מהוסס. מפחיד כמה קשה לפעמים לדעת מי את.

אבל "אינני שטילר" מערער מסיבה אחרת. הוא מפחיד בגלל האחרים. הוא מפחיד כי זהות היא בו זמנית הדבר האישי ביותר, והדבר הכי פחות אישי; כי כל האנשים שסביבך באינטראקציה מתמדת עם הזהות שלך; כי את חלק מזהות קולקטיבית; והאם יש בכלל דבר כזה, למצוא את עצמך בלי לאבד את האנשים שאת אוהבת, האנשים שאוהבים אותך?

The lengths that I will go to
The distance in your eyes

החיים שלי עברו מפנה בשנה האחרונה, ובחודשיים האחרונים הוא היתרגם גם לשינויים בפועל. הכאבתי להרבה אנשים. הכאבתי לאנשים שאני אוהבת. זו לא שאלה של אשמה, ובקושי שאלה של בחירה, אבל הכְּאֵב עדיין כְּאֵב והמרחק לפעמים מכריע אותי. הזהירות המחושבת שלא היתה בינינו פעם. ההיסוס, שקילת המילים. הדמעות, שלי ושלהם.

Every whisper
Of every waking hour
I'm choosing my confessions

ומה לספר, ולמי. וכמה מעט שליטה יש לי, בסופו של דבר, ומי יודע, ומי לא יודע, ולא את כולם אני רוצה לשתף, ולא את כולם אני יכולה לשתף, ולא לכולם אני יכולה להסביר.

That's me in the corner
That's me in the spotlight
Losing my religion

ומי יבין. ומי לא. ואת מי ואת מה איבדתי.

Oh no, I've said too much
I haven't said enough

דיברתי על זה עם כל כך הרבה אנשים. לפעמים נדמה לי שאני מדברת רק על זה. לפעמים נדמה לי שאזלו לי המילים.




(כל הציטוטים מתוך Losing My Religion של .R.E.M)
41 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
Command (לפני שבוע וחצי)
כמה מעניין לגלות כאב שלא נובע מהפתעה, כאילו נשמר עד הרגע הנוכחי בכוונה.
תמיד הערכתי אנשים שבחרו בדרך חיים ולא נולדו לתוכה כך שאני מעריך גם את ההחלטה הזו, מכאיבה עד כמה שהיא.
בהצלחה לך בדרכך
פַּפְּרִיקָה (לפני ארבעה שבועות)
תודה, יוסף. הם באמת כאלה.
יוֹסֵף (לפני ארבעה שבועות)
פפריקה... סקירה נפלאה, כרגיל.
קטונתי מלחוות דעה על הנושא הטעון והאישי שהעלית. מבין השורות שכתבת כאן ובעבר אני רק משוכנע שההורים שלך אנשים נפלאים...
אגב, זכור לי שקראתי בשעתו שהשיר של REM נכתב דווקא על מערכת יחסים בין-אישית...
יקירוביץ' (לפני ארבעה שבועות)
אני לא יודע מה ממה שאמרתי מתנשא. ואיני מכחיש שאת עצמך לא התכוונת להתנשא, אבל יש כוונה ויש מה שנאמר. אמרת, הסרת עול לא מושכלת = חוסר אחריות. זו דעה מתנשאת, הסברתי מדוע זה כן יכול להיות מעשה אחראי, אבל בכלל לא התייחסת לזה.

אין לי מושג מאיפה את הבאת את ה"נתונים" שלך ואת האבחנות שלך, והמשכת להתנשא גם בדברים שהוספת. אדם הופך מדתי לחילוני כי "מתחשק לו"? הבנתי שזו לא הכללה, אבל כך או אחרת זה זלזול. לחזור בשאלה זה בהכרח לצאת ממה שמוכר לך, שינוי נפשי ושינוי פרדיגמת מחשבה. תהיה הדרך בה זה נעשה אשר תהיה, מושכלת או לא מושכלת, לחשוב ששינוי נפשי כלשהו מסתכם ב"חשק" זה זלזול, עמוק מאוד.

"הרבה יותר קשה לחזור בתשובה מאשר לחזור בשאלה". הרגת אותי.
אפרתי (לפני ארבעה שבועות)
תודה, אורית, תמיד טוב ללמוד.
אורית זיתן (לפני ארבעה שבועות)
תודה אפרתי, אני אקרא
פַּפְּרִיקָה (לפני ארבעה שבועות)
תודה, אורית.

אפרתי, פה אפשר לקצר לינקים:
https://bitly.com/
אפרתי (לפני ארבעה שבועות)
כמה מאמרים בנושא: https://www.inn.co.il/News/News.aspx/346184

סכנה: התופעה שמאיימת על הציונות הדתית (הלינק ארוך מדי בגלל זה לא מעתיקה אותו)
בגלל הדתל"שים: הציונות הדתית לא מצליחה לגדול (כנ"ל, לינק ארוך מדי)
יש עוד הרבה.
אפרתי (לפני ארבעה שבועות)
גם אם ההורים שומרים על קשר מצויין עם החוזר בתשובה, עדיין הם מרגישים שזו טרגדיה איומה ובושה גדולה.
כך גם מרגישים בציבור החרדי לגבי החזרה בשאלה.
בציבור הדתי לאומי זה שונה, כי אין כמעט משפחה שאין בה ילד שהתחלן (חזר בשאלה). לי יש 7 דודנים דתיים לאומיים, לכל אחד מהם בין ילד אחד לשניים ואפילו שלושה שעזבו את הדת. בערך מתוך כשישה ילדים במשפחה בממוצע. אלה אחוזים ניכרים.
גם אלה שהם דתיים, הרבה פחות דתיים מהוריהם.
אורית זיתן (לפני ארבעה שבועות)
אפרתי, אני חושבת שזה תלוי בעד כמה קיצונית היא החזרה בתשובה ועד כמה האדם החוזר בתשובה מאפשר לקרובים לו "להכנס" לתוך חייו החדשים.
אני יכולה להעיד שכשהאחיין שלי חזר בתשובה ההורים שלו חוו סוג של אובדן וגם תארו זאת באופן זה בפני
אפרתי (לפני ארבעה שבועות)
יקירוביץ היקר, אתה עצמך מתנשא לא קטן... לא התכוונתי להתנשא על אף אחד. לטעמי יש נטישה משני סוגים: 1. אובדן אמונה או החלטה כשלך שהדת היא ביזבוז זמן. גם זו החלטה מושכלת. 2. מתחשק לי. יותר כיף להיות חילוני.
גם בחזרה בתשובה יש בדיוק 2 תהליכים מאותו סוג. 1. חשיבה אמונית 2. נורא חמים ונעים ומחבק להיות דתי.
אגב, חתך האוכלוסיה שנוקט בחזרה בשאלה מאחד הסוגים וגם החוזרים בתשובה משני הסוגים, מאופיינים בצורה ברורה למדי.
אפשר בקלות לשייך אותם לחתך סוציו-אקונומי זה או אחר וגם לשכבה משכילה או לא משכילה.
בין החוזרים בתשובה אפשר ממש לזהות את שני הזרמים הללו בדרך קצת משעשעת.
החוזרים בצורה מושכלת ישימו כיפה ויבליטו אלמנטים דתיים רק אחרי שעברו כברת דרך מאוד משמעותית אל הדת וכשהם ממש דתיים מאוד וחשים שאי אפשר יותר להסתיר את זה מהעולם שסובב אותם.
הסוג השני, יעטה על עצמו כיפה וישתמש בטיקסיות דתית הרבה הרבה לפני שהוא ממש דתי, ולכן יש הרבה חוזרים בתשובה שהם בהחלט חילוניים בתחפושת.
נכון שעולם החזרה והנטישה מורכבים הרבה מעבר למה שאפשר לתמצת בתגובות פה.
אבל כמו שכתבתי למעלה, אם אתה מחליט שהדת מטומטמת, זו גם החלטה מושכלת. צריך רמה מסויימת של טיעונים כדי להחליט אם זה מושכל או לא. אבל לא תמיד האדם עצמו יודע מה גרם לו להחליט ולא פעם הוא עוטף את ההחלטה השטחית במעטפת של פילוסופיה בגרוש.

בכל מקרה, יורשה לי לומר שהרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר קשה לחזור בתשובה מאשר לחזור בשאלה.
ולמרות הדימיון, יש הבדל עצום.
ויש אנשים שנטשו את הדת והם עדיין מסתובבים בלבוש דתי, אבל ההיפך זה לא קיים. כי אדם ששומר מצוות במאה אחוז לא יכול להסתיר את זה (אנחנו לא אנוסים בספרד).
ולכן אדם שחוזר בתשובה מתעמת עם עולם שבטוח שהוא ירד מהפסים לגמרי.
בעוד חוזר בשאלה גורם כאב גדול לקרוביו, אבל הם לא חושדים שהוא נפגע מנטלית.
אורית זיתן (לפני ארבעה שבועות)
פפריקה, ביקורת מרגשת והדיון שהתפתח בעקבותיה מרתק
יקירוביץ' (לפני ארבעה שבועות)
ואגב גם בקרב עצמי, יש יקירוביץ' בעל הפילוסופיה האתאיסטית שאומר מדוע הדת אינה נכונה, ויש יקירוביץ' העממי שאומר "אני לא מבין מדוע אני צריך לנטול ידיים, להניח תפילין ולהגיד 'אשר יצר' אחרי שאני יוצא מהשירותים". אני לא מבין למה אני צריך את זה וזה נראה לי כמו בזבוז זמן.
יקירוביץ' (לפני ארבעה שבועות)
היי אפרתי. שמעתי מדתיים כל-כך הרבה פעמים את העמדה שביטאת. זו כאילו עמדה ליברלית ורצינית שמבחינה בין מעשה אחראי ולא אחראי, בין אם אדם החליט להיות דתי ובין אם חילוני. אבל האבחנה בין "חזרה בשאלה מושכלת" לחזרה בשאלה לא אחראית, אם לנסח ככה, זו התנשאות. בעצם ההנחה היא הנחה שקרית, שבכל פעם שאדם בוחר להשתחרר מנטל שלא "בצורה מושכלת", הוא בורח מלנשוא באחריות. אבל מי אמר שכל נטל ראוי לנטילה? אפשר להחליט גם בצורה לא מושכלת שנטל הדת הוא מיותר, כי הוא לא תורם לי שום דבר בחיים.

אני יכול לשים את עצמי במקומך ולומר שלדעתי, תואר באוניברסיטה הוא נטל שראוי בהרבה לשאת אותו מאשר הדת, שלא מועילה לכלום ואף מקלקלת את האדם. אבל אם אמצא חבר שבקושי התחיל איתי את התואר והחליט לעזוב, ואחרי שלוש שנים הלך לכיוון אחר לגמרי והתחיל להתקדם בו, אטפח לו על השכם. הוא בחר לקחת נטל אחר שהוא לא כוס התה שלי, אבל הוא לקח אחריות. והוא החליט לעזוב את הלימודים לא מתוך "החלטה מושכלת", כמעט ולא הספיק את הסמסטר הראשון. הוא השיל מעצמו אחריות שלא בצורה מושכלת, נטל על עצמו דבר אחר ולקח אחריות. לכן המשוואה הזו של נטל = אחריות היא לא נכונה, כי תלוי באיזה נטל מדובר. ואדם בהחלט יכול להחליט שאין סיבה טובה לקיים תורה ומצוות, ולהחליט לקחת על עצמו אחריות אחרת לגמרי, באופן לא מושכל, ועדיין מאוד אחראי ובוגר. לכן האבחנה בין "חזרה בשאלה מושכלת" לבין "סתם לא נוח" היא שקרית ומתנשאת.

אגב, דתיים רבים (מכל הדתות) לא מבינים בכלל בדת של עצמם. זה בסדר גמור, באמת. השאלה היא האם הם אחראיים או לא, לא עד כמה הם מחליטים את ההחלטות שלהם "באופן מושכל". בקיצור, בנושא של החלטות מה שאני מעריך הוא לא "השכלה", אלא נטיית לב ומציאת נתיב.
רויטל ק. (לפני ארבעה שבועות)
אין פה "אבל" אפרתי. כואב לנו בגלל שאנחנו אוהבים, לא למרות.
כללית, לגבי הדיון שהיה פה - נראה שאנחנו נוטים להיות מאוד ליברלים ביחס לציפור נפשם של אחרים ולקוים האדומים שלהם...
בעלי חזר בתשובה וההורים שלו לקחו את זה מאוד קשה, ובכל זאת אני חושבת שיש פער בין התחושות שלהם לתחושות של המשפחה שלי אם מישהו אצלנו היה חוזר בשאלה.
אבל זה בגלל שהיחס שלהם לדת נע בין אדישות לחיבה מסויגת (כמו לשים פתק בכותל כשמגיעים לבקר בארץ).
לו היתה להם אג'נדה אנטי דתית, לו הם היו רואים את הדת כמכשיר לשליטה ולדיכוי וכחממה לצמיחת אידיאולוגיות מסוכנות - היה מקום להשוואה (ובכיוון ההפוך, לא כל הדתיים יקחו קשה כ"כ חזרה בשאלה, תלוי איזה מקום הדת באמת תופסת בחייהם).
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
אפרתי, הלכתית נטו כנראה שדווקא הסוג הראשון הוא העדיף, אבל אני מבינה מה את אומרת. ותודה רבה רבה.
גבריאלה, צר לי לשמוע... תודה לך.
גבריאלה (לפני חודש)
מבינה ללבך וכמי שעברה את זה מהצד השני של המתרס (הבת שלי חזרה בשאלה) - מבינה עוד יותר ללבם של הורייך.
אפרתי (לפני חודש)
פפריקה היקרה, להגיד שהופתעתי? לגמרי לא. היו רמזים בכל מיני משפטים כבר מזמן. אני מבינה את משפחתך ואני מבינה אותך, דווקא בגלל שאת שייכת לאלה שפורשים מהדת בתהליך שאני מכנה "חזרה בשאלה מושכלת". אני מבחינה בין שני זרמים לעזיבת הדת. הראשון הוא "חזרה בשאלה לתיאבון", כלומר, סתם כי לא נוח ואי אפשר לעשות כל מה שמתחשק לך וזה בעיקרו אמוציונלי. והשנייה היא החזרה המושכלת שבאה ממניעים של מחשבה לוגית (של אלה שחושבים שזה לוגי).
להגיד שאני לא מצטערת? בוודאי שכואב לי. מאוד. אבל אני גם אוהבת אותך מאוד. אז כרגע אין לי הרבה מילים (וצריכים להתכונן לסעודת פורים).
פרפר צהוב (לפני חודש)
מרוב התפלפלויות שוכחים שזו ביקורת על הספר "אינני שטילר".
דרך אגב, נזכרתי שבעברי הרחוק קראתי, או יותר נכון ניסיתי לקרוא, את הספר "יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש והוא היה כדור שינה, אם כי ללא תופעות לוואי.
מקווה שהספר הנסקר טוב יותר מהספר שאני קראתי.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
בואי נסכים שאנחנו מסכימות
פואנטה℗ (לפני חודש)
הצעה להתפלפלות לוגית:
אנשים נוטים לתת ציונים לאנשים אחרים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם.
הורים הם אנשים.
מה נכון בהכרח?
ישנם הורים שנוטים לתת ציונים להורים אחרים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם.

הצעה לחיסכון בסוללה ושימור האנרגיה הנפשית:
ביטול אופציה של החלות נכנסות ונעילת מסך.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
זו לא התפלפלות לוגית, אבל נו שוין; לא בוער לי שאנשים יבינו את הטיעון הזה כמו שבוער לי שלא ישפטו אנשים במצבם של ההורים שלי. יודגש שוב - מדובר באנשים שמקבלים באהבה את הילד שלהם בעודו בוחר בחירה שנראית להם איומה; למה, ובשם מה, מוצדק לשלול מהם גם את הזכות להרגיש כאב בשל הבחירה הזאת? למה הם חייבים לחיות איתה בשלום?
צב השעה (לפני חודש)
טוב, פפריקה, נסכים שלא להסכים.
הטענה שלך היא התפלפלות לוגית שיכולה לשמש את אלו שמסרבים לקבל אמונות ודרכי חיים אחרות.
מה שחשוב באמת זה שתהיה לך הרבה הצלחה בדרך החיים החדשה שבחרת בה.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
תודה, Pulp_Fiction.
צב, אני כמובן לא יכולה לדעת ולא ניסיתי לטעון שאתה מחיל באופן עקבי את האמונות שלך על אחרים. אבל במשפט הבודד שאמרת לי, בהחלט עשית זאת.
זה נשמע מוזר, אך התפיסה שדרך חיים שונה משלך היא לגיטימית היא גם כן אמונה. אכן, אמונה ליברלית שמשותפת לרוב האנשים בעולם המודרני, אבל לא לכולם.

(אגב, להחיל אין פירושו להכריח או לנקוט צעדים בפועל; אני דיברתי על שיפוט בהתאם לערכים שלך, או ציפייה שהסביבה תציית לערכים שלך. גם ההורים שלי כמובן לא כופים עלי שום דבר; סתם דוגמה: הם דתיים אדוקים מאוד ואני דתל"שית.)
צב השעה (לפני חודש)
פפריקה, זה כל העניין - שאני לא מחיל את הדעות שלי על אחרים. סתם דוגמה קטנה: אני צמחוני אדוק (מאוד) ואשתי אוכלת בשר מדי יום.
אין שום סתירה פנימית בדבריי - הורים שלא יכולים לחיות בשלום עם עצמם או - ויותר גרוע - כלפי ילדיהם - בגלל דרך חיים (מינית, דתית או אחרת) שהילדים שלהם בחרו הם לא הורים טובים לדעתי. הסיבה היחידה שבגללה לא ניתן לחיות בשלום היא פשע איום ונורא חלילה של הילדים, כמו רצח או אונס.
Pulp_Fiction (לפני חודש)
פפריקה, שיתפת בדרך מרגשת ויפה. אני יכול בהחלט להבין הורים שקשה להם לקבל שינוי או תופעה המנוגדים לאמונותיהם בילד. אחרי הכל אנו בני אדם עם רגשות, לא עשויים מאבן.אני מכיר הורים שעושים מאמץ למראית עין להשלים ו"לקבל" כדי לא לפגוע בקשר,אך עמוק פנימה כאב חד מפלח את ליבם כשהם נזכרים בבחירת הצאצא שלהם.הם יכולים להיות הורים נהדרים, לא פחות מאלה שכביכול "פתוחים" יותר.
אני מאמין כי בסופו של דבר, על האדם בהחלט להשאר רגיש לסביבתו. אולם, באותה הנשימה עליו ללכת בדרכו הוא כשהוא נאמן לליבו ומה שהוא מאמין בו, כי רק כך יוכל להגשים את מהותו ואת חירותו.
המון הצלחה בכל דרך שתבחרי.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
תודה, יקירוביץ' וחני.
צב השעה, אתה טועה. אתה מחיל את האמונות שלך על אחרים ובשם זה מתרעם עליהם על שהם עושים את אותו הדבר בדיוק.
צב השעה (לפני חודש)
"אני מתכוונת שהם לעולם לא יוכלו לחיות בשלום עם הידיעה שאני לא דתייה" - הורים שלא יכולים "לחיות בשלום" בגלל דרך חיים (מינית, דתית או אחרת) שהילדים שלהם בחרו - ואני אגיד את זה בצורה בוטה מעט - הם לא הורים טובים בעיניי. הסיבה היחידה שבגללה לא ניתן "לחיות בשלום" היא פשע איום ונורא חלילה של הילדים, כמו רצח.
חני (לפני חודש)
תודה על השיתוף הנפלא. גיליתי שקבוצות או אנשים בכלל שמאמינים בדרך מסויימת רוצים שעוד ילכו בדרכם או יצטרפו לקבוצה. לפעמים זה מתוך נהירת העדר ולפעמים מתוך אמונה שלמה. כך או כך יציאה מקבוצה מסויימת לעיתים נתפסת כבגידה בדרך. אך מה יותר חמור יציאה מקבוצה או בגידה בעצמך? אני חושבת שאי אפשר לחיות עם עצמך בלי שלמות בדרך שבחרת.
ברגע שאדם מקבל את עצמו והדרך שבחר
הכל מסתדר סביבו כמטה קסמים. כל העולם יתארגן
כדי שתלכי,תנסי, תבדקי ואולי תטעי. העיקר שזו הדרך שלך שאת בחרת. חופש הבחירה הוא נפלא.
המון הצלחה פפר. והשיר שבחרת אחד היפים.
יקירוביץ' (לפני חודש)
"כל דבר מעולה הוא קשה, כשם שהנו נדיר". ברוך שפינוזה.
אמנם אנו זרים, אבל אני מחזק אותך בכל אשר תלכי. כתבת נהדר.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
תודה לכן.
הדבורה מקן הצרעות (לפני חודש)
אני חושבת שגם המכשולים שנדמים בהתחלה כקשים ביותר בחיי משפחה הם לא בלתי עבירים,ואני מדברת מיסיון -למרות שמסוג אחר לגמרי.
אני מקווה מאוד מאוד שבסופו של דבר האהבה של ההורים שלך אלייך תגבר על המחלוקת (הקשה מאוד,אני יודעת) בנוגע לדרך החיים שבחרת לך ושהם יקבלו אותך כפי שאת.
אתל (לפני חודש)
תודה פפריקה על השיתוף, אני בטוחה שזה לא קל.
האמת שבעקבות מה שכתבת והדיון שהתפתח כאן, שאלתי את אחי בן ה-17 מה לדעתו יותר קשה למשפחה (אם בכלל) - חזרה בשאלה או חזרה בתשובה של אחד הילדים. דיברנו על הדמיון בכאב וגם על ההבדלים הקיימים בנקודות המבט של המשפחה. מה ששנינו הסכמנו עליו הוא שדרוש אומץ, והרבה, לחיות חיי אמת, ולשלם על זה את המחיר, כי לצערנו יש מחיר. כמו שאמרת, שאלות של זהות הן דבר כואב.
אני אאחל לך את מה שאיחלתי לאחי ולעצמי - שתצליחי לחיות חיי אמת. את האומץ נראה שכבר יש לך.

אגב, השימוש בשיר הזה כל כך מדויק כאן.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
שאול - אני יודעת (לשני החלקים). ואכן ספר מעולה, אני יכולה להשאיל לך אותו.
סימנטוב, תודה.
סימנטוב (לפני חודש)
אני רק רוצה לאחל לך שתחיי בשלום עם ההחלטות שלך. זה נראה לי הכי חשוב אפילו שזה לא קל בכלל. אני גם חושב שבמצב כזה רק אחרי שעובר קצת זמן כל אחד לומד איך ממשיכים.
שאול תליון (לפני חודש)
נתחיל מהקטע הפחות חשוב - נשמע ספר מרתק. אולי אפילו אקרא אותו מתישהו.
צר לי. אני מסוגל להבין למה עשית את זה, ומסכים סה"כ עם הדרך שעימה את מתמודדת עם אמונותייך,
ועדיין מתפלל שתשובי.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
אני לא חושבת שהיא שקלה בצורה רצינית מה היא כן מאבדת.
yaelhar (לפני חודש)
נעמי - לדעתי השבר במשפחה חילונית שהצאצא חוזר/ת בתשובה אינו פחות במיליגרם מהשבר של משפחה דתית שההפך קורה לה.
yaelhar (לפני חודש)
כדי להבהיר את מה שכתבתי -
אין שום פיתרון, לדעתי, שאינו דורש הרבה אנרגייה נפשית. והרבה ספקות וחיפושי דרך. כשכתבתי שהפיתרון שלה יעיל, יחסית, התכוונתי שהיא הגדירה מה היא לא מוכנה לאבד, ופעלה לכיוון הזה.
נעמי (לפני חודש)
לא חשבתי לרגע שזה לא קשה מאד. בהחלט מכירה בכל מה שהזכרת, מכירה ומבינה איך זה נראה מהצד השני. עם זאת, תחזור רגע למשפט שפפריקה כתבה, האם השינויים האלו נתפסים כך - כבחירה המנוגדת ל"ובחרת בחיים"? עד כדי כך? לפעמים כן, אבל לרוב, לדעתי, לא בעוצמה הזאת.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
תודה רבה, מוריה ואור.
אור קרן (לפני חודש)
חזקי ואמצי.
עמיחי (לפני חודש)
נעמי, גם לחילונים עלול להיות קשה מאד עם השינוי לכיוון הדת.
לראות יום אחד את ילדך המוכשר והנבון עוטה על עצמו ביגוד מוזר ולא רלוונטי לאקלים בארצנו, עסוק בעניינים זרים להשקפת עולמך, מאמין בהבלים ובאנשים לא-חכמים, מתעלם ממך מתוך מבוכה או בגלל שהוא עסוק בדברים בלתי ברורים, משחית לריק את יכולותיו האינטלקטואליות - האובדן, הבזבוז קשים מאד מאד.
כמובן שאני כותב על "חזרה בתשובה" מסוג מסוים, ועל הורה מסוג מסוים - אבל אלו מקרים מציאותיים לגמרי.
מוריה (לפני חודש)
תהיה דרכך צלחה, תבורכי בה. אוהבת את הביקורת שלך.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
פרפר, יש מעט מאוד מקרים כאלה היום.
נעמי, אני חושבת גם שלא.
נעמי (לפני חודש)
לגופו של עניין.
מן הסתם חשדתי אתמול, אבל חיכיתי שתאשרי.
לא אכחיש, כאב לי לקרוא.
פרפר צהוב (לפני חודש)
פפריקה, אינני מכיר את משפחתך והתגובה שלי היתה כללית, ולא ספציפית למשפחה כזו או אחרת.
אני מתייחס למקרים שהבן "חוזר בשאלה" (מבחינתי זה יותר מתפכח מאשליות הדת, מאשר המינוחים המוזרים האלה של חזרה בתשובה או חזרה בשאלה), ואילו המשפחה מתנכרת אליו ולא מוכנה לתת לו לחזור הביתה, ואף קורעים עליו קריעה, והתנהגויות מהסוג הזה, המאפיינות שטיפת מוח של כת. לדעתי, דבקות קיצונית ביהדות כמוה כהשתייכות לכת לכל דבר.
היהדות שאני הייתי רוצה לראות הינה יהדות שמקבלת את השונה, מאפשרת נישואין אזרחיים, מכירה בזכותם של חד-מיניים לקיים קשר זוגי מלא עם כל הזכויות שמגיעות לבני זוג, שלא מנסה לכפות דבר על האחר, ושמוכנה לקבל גם זרמים לא-אורתודוכסים (אף אחד לא מכריח את האורתודוכסים להתחתן עם רפורמים, אבל לא ייתכן שהאורתודוכסים ידרשו ויקבלו בלעדיות בכל ענייני הנישואין, הגירושין, הכשרות והקבורה).
נעמי (לפני חודש)
"מבחינתם הדת היא חיים, וההפך הוא מוות, ולראות אדם שאתה אוהב צועד בכוונה אל מותו זה קשה"
לפעמים אני מנסה להבהיר לחילונים שהרגשות הם בדיוק כך, אבל נכשלת.
האם יש סימטריה בין הצדדים, וגם חזרה בתשובה נתפסת כאובדן, באותן עוצמות? אני תוהה. התשובה שלי היא כנראה שלא, ברוב המקרים.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
(הפיתרון של החברה שלי לא יעיל במיוחד. כמויות האנרגיה הנפשית הנדרשת להעמיד פנים בכל רגע ועם כל אחד הן לא נתפסות.)
yaelhar (לפני חודש)

קשה מאד להגיב לנושא כל כך מורכב. הנטייה הראשונה היא להכליל "הורים אמורים לקבל את הילד שלהם" או "בתוך המשפחה אפשר לצפות ששונות תתקבל". שני המשפטים האלה, שמרבים להשתמש בהם, אינם בהכרח נכונים לפי דעתי. הורים הם קודם כל בני אדם. הם רוצים שהילד שלהם יהיה כמו שהם מבינים (לדעתם זה מה שטוב לילד שלהם) והמשפחה היא כר נרחב גם למלחמות עולם כעסים וחרמות. ככה זה, אלה שהכי קרובים אלינו מסוגלים לגרום לנו הכי הרבה כאב.

אני מאד מתפעלת ממי שבודק את הדרך בה חי ומוכן לשנות, גם כשהוא לוקח בחשבון את האובדן והכאב הכרוך בשינוי הזה. יש דרכים שונות לפתור את המצב הזה, כמו הפיתרון של החברה שלך - פיתרון יעיל למדי. אבל בכל פיתרון שלא יהיה אני לא חושבת שהכאב או הספקות הנלווים אליו נעלם אי פעם. מה שמעודד הוא שיש בשינוי הזה הרגשה של "ככה אני צריכה לחיות". וזה דבר טוב.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
בייקר - 3>
מומו - חבר השמיע לי אותו בשבוע שעבר. ואני זוכרת :)
דוידי, תודה רבה.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
אז הנני להסביר.
קודם כל, אולי יש פה בעיה של מינוח: כשאני אומרת "לא מסוגלים להבין או לקבל", אין כוונתי שהמשפחה או החברים שלי ניתקו איתי קשר. אני מתכוונת שהם לעולם לא יוכלו לחיות בשלום עם הידיעה שאני לא דתייה. אני מתכוונת שבשבילם זה דבר נורא, כי מבחינתם הדת היא חיים, וההפך הוא מוות, ולראות אדם שאתה אוהב צועד בכוונה אל מותו זה קשה. וכל זה לא סותר את העובדה שהם אוהבים אותי ובקשר מתמיד איתי.
אז מה יש פה: כאב גדול משני הצדדים, דאגה ואהבה.
מה אין פה בשיט: אגו, השפעה סביבתית, תחושת כבוד מנופחת או חולשת אישיות.
תצטרכו לקבל את דברתי בעניין הזה, כי אני מכירה אותם: בקושי של ההורים שלי עם מי שבחרתי להיות אין שום אלמנט של "מה יגידו", או של "איך היא עושה לנו את זה".

אני יודעת שהאמירות האלה הן ניסיון לעודד, אבל בפועל הן מקוממות ופוגעות. הן מבטלות את הקושי האותנטי של האנשים שאני אוהבת, ואת המאמץ הכֵּן שלהם לאהוב ולהיות שם גם אם הם לא מסוגלים להבין ולקבל.
דוידי (לפני חודש)
ביקורת טובה לספר מעניין שאני זכור שמאוד אהבתי ולא זוכר ממנו מילה.
מוּמוּ (לפני חודש)
אני רק אגיד שאת יפהפייה ושאני גאה בעצמי שזיהיתי את השיר גם לפני שכתבת ושכל הכבוד על ההשלמה (זה מהפלייליסט?) וש.. יש מצב שלפעמים את שוכחת שאני אוהבת אותך? כי מאוד מאוד מאוד. חיבוק.
האופה בתלתלים (לפני חודש)
:*
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
פואנטה, למקרה שלא הייתי ברורה, זה היה universal you; לא התכוונתי לספר לך איך את מרגישה ומה את רוצה.
יחד עם זה ובלי קשר, אני בטוחה שתביני שאפשר להחיל את אותו עיקרון על ההורים.

פרפר צהוב - שמעתי את התגובה הזאת הרבה פעמים. היא כואבת לי ומכעיסה אותי במידה שקשה לתאר. אין לי זמן כרגע לפרט, ולכן אענה לך מחר.

נעמי, בקצרה, אינני יודעת.
נעמי (לפני חודש)
אגב, העוול של החברה שלך הוא כפול - גם כלפי עצמה, וגם כלפי בעלה (במידה ולא שיתפה אותו. אם שיתפה אותו בלבטים, אני חוזרת בי).
פרפר צהוב (לפני חודש)
פפריקה, כשמך כן את - הוספת לנו טעם לחיים. יופי של סקירה לספר שנשמע מרתק. אין ספק שהסופרים הגרמנים יודעים לכתוב.

אין לנו יכולת שליטה או השפעה על גורמים מחוץ למשפחה, אך בתוך המשפחה הקרובה אנחנו רוצים לקוות שהאגו של בני המשפחה לא יהיה גדול עד כדי כך שיאפיל על הקשר שלהם אלינו. הורים אמורים לאהוב ולקבל את ילדיהם ללא תנאי, גם אם צמחו באופן "עקום", לדעתם, יצאו מהדת, בעלי תפישת עולם שונה או בעלי נטיה מינית שונה מהמקובל בחברה בה הם נמצאים. לא תמיד זה קורה כך בשל השפעה סביבתית, חולשה של האישיות או אגו ותחושת כבוד מנופחים, אשר גורמים להורים לפספס את הדברים החשובים באמת.
פואנטה℗ (לפני חודש)
פפריקה – אני מכירה את עצמי לא מעט שנים, אז לא - אני לא ארצה. הקשר היחיד שאני מוכנה להילחם עליו בחירוף נפש הוא הקשר עם הילדים שלי.

דז'נייב, וואו.
קודם כל, אין שום סיבה לבקש סליחה. יש בי גם בולשיט כחלק מעסקת חבילה, ואני חיה איתו בשלום.
זה משמח שאתה לא אוהב את עזריה. גם אני לא הייתי אוהבת אותו. לא תמצא אותי בסביבה של אנשים שמרשים לעצמם להחליט מי צריך ללכת כי זה עושה לי קונוטציה מאוד מסוימת והיא לא חיובית.
חוצמזה, נתת הרבה דוגמאות וזה מבלבל. יש כמה דברים שהם "ממש לא בסדר ואסור לעשות את זה" אבל מדובר במעשים, ואנחנו היינו בתחום של זהויות.
בכל הקשור לזהות אישית ולהגדרה עצמית של אדם, אין מה להסביר ואין מה להבין.
או שאתה מקבל אותו כמות שהוא, או שלא.
מבחינתי, זה פשוט עד כדי כך.
דז'נייב האב (לפני חודש)
פואנטה, סליחה שאני אומר את זה - אבל בולשיט.
אתמול דיברתי עם אבא, דיברנו על בעיה מסוימת ותוך כדי עלה משהו שאני עושה שנה הבאה ואבי עדיין לא יודע. אבא שלי הסביר לי שזה לדעתו ממש לא בסדר ואסור לעשות את זה. איך הוא יגיב כשהוא יגלה שהבן שלו עושה את זה?
אני אקח דוגמא אחרת של בן דודי יואב ( שם בדוי ) שאני מאוד אוהב. לפני כמה חודשים דיבר על אנשים מסוימים ואמר שבעיניו זה לא תקין, לא ציינתי בפניו שאני כזה. בראש השנה דיברנו על הספר שקראתי באותו זמן, והוא נקב בחריפות נגד אנשים בעלי דעות מסוימות שהוא לא ידע שאני חושב.
אחי שיח' אדם טוב, שמאוד חשוב לו עקרונות מסוימים. הוא ניסה לגרום לי לישר קו עם עקרונות אלו, והיה מאוד עצוב כשהבין שהוא לא באמת יצליח אי פעם. איך הוא יגיב כאשר הוא יגלה שאני לא מאמין באף אחד מהעקרונות האלה.
בן דוד אחר - עזריה ( שם בדוי ) שבויכוח אמר פעם שלאנשים כמו X אין זכות במדינה הזאת והם צריכים ללכת. אני כמו X.
אחד מרבותי שלקח מאוד קשה את הבחירות שעשיתי ולעולם לא יסלח לי על זה.

למעט עזריה אני אוהב את כל האנשים האלה, והסברים לא יעזרו להם. בשביל אחדים מהם זה יהיה כאילו פגעתי בציפור נפשם, אחרים יבינו שבמשך שנים שיקרתי להם ולא יוכלו לתפוס את זה. הם ישארו איתי? אם אני והם נעבוד קשה, אז כן. אבל זה לעולם לא יהיה חלק. אני לא ארצה לוותר עליהם, לא משנה כמה הם לעולם לא יוכלו להבין אותי.

וזכור לטוב אחד מחברי הטובים שפעם שיתפתי אותו והוא אמר שהוא יודע שזה מה שיקרה, והוא מבין את כל ההשלכות. והוא בכל זאת מודיע לי שאני תמיד מוזמן אליו לבית, אף על פי שזו תהיה פגיעה בכל מה שהוא ניסה לבנות.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
וול, תהיתי אם מבינים או לא.
ופואנטה - לפעמים האנשים הכי יקרים לך לא יבינו ולא יוכלו לקבל את השינוי שחל בך. ואת תרצי אותם בחייך בכל זאת.
(אני יודעת מה הרווחתי, אבל האובדן צורב נורא.)
פואנטה℗ (לפני חודש)
בום.
מי שמכיר אותך ואוהב אותך, לא זקוק להסברים.
מי שלא - למה לטרוח?
(וכאן גם מגיע המבחן: מי יישאר. ומי לא.)
בכל אופן, מאחלת לך שתגיעי במהרה לשאלה את מי ואת מה הרווחת
מיכל (לפני חודש)
גילית טפח וכיסית טפחיים
אין לי מושג למה התכוונת, ובכל זאת אני מבינה ללבך.
וכאן טמון סוד הקסם של הכתיבה שלך.
פַּפְּרִיקָה (לפני חודש)
תודה, יונתן ועמיחי.
נעמי, "לטובה" זה קצת פשטני, ואני ואנשים אחדים, חכמים למדי, לא נסכים בעניין הזה; אבל בעיניי הוא טוב. קשה, אבל טוב.
נעמי (לפני חודש)
לא יודעת מה השינוי, אבל זה נשמע מהפך רציני.
מקווה שהדברים התהפכו לטובה...
עמיחי (לפני חודש)
מרתק, פפריקה.
תשואות.

ונדמה לי שאני מבין אותך.
יונתן בן (לפני חודש)
ביקורת מרגשת ושיר נפלא
https://www.youtube.com/watch?v=xwtdhWltSIg





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ