ביקורת ספרותית על סלמון הספק - תופסים טרמפים בגלקסיה בפעם האחרונה מאת דאגלס אדמס
ספר מעולה

---

אני אוהבת את הביטלס.
אולי אתם מכירים אותי ופספסתם את העובדה הפשוטה הזו, אולי אתם לא מכירים אותי ולא היה לכם אכפת. ובכן, עכשיו אתם יודעים.
יש לי סיבה מצוינת לאהוב את הביטלס.

גיליתי את הביטלס בכיתה ו'. כל אחד עשה עבודה על נושא אחר. שפעת החזירים, ברבי, אמפתיה, פיזיקת קוונטים, ההיסטוריה של האופניים, ואני, על הביטלס.
אני לא יודעת למה בחרתי אותם. לא שמעתי שירים שלהם –לפני הביטלס, אני יכולה להגיד שהטעם המוזיקלי שלי הסתכם בדיסקים מהאוטו, סיימון וגרפונקל או הגשש החיוור או הרמן ואן ויין, ואני לא מחשיבה את זה בתור טעם מוזיקלי כי זה של ההורים שלי ולא שלי- לא ידעתי מה הם בדיוק –הם יכלו להיות באותה המידה חברה לזיקוק נפט- ובאופן כללי לא שמעתי עליהם יותר מדי, שזה כלום, בזכות זה שאני לא ממש מתעניינת בעולם החיצוני, ונראה שזה הדדי. טוב לנו ככה, גם היום.
אני לא יודעת למה בחרתי בשם שיכול להיות הכל, סוג של היפופוטם גמדי או יצאנית החמוצים הגדולה בעולם, ולא בפיזיקת הקוונטים או פסיכולוגיה או אופניים או מה שהנושא המשני שלי היה.

זו הייתה עבודה, וזהו שמעתי שיר-שניים, והם היו בסדר. אולי קצת פחות. הגשתי את העבודה, קיבלתי ווי ושכחתי מהמפעל ליצור דובוני גומי בטעם אננס שכתבתי עליו והשירים הסבירים שלהם.

מתישהו נתקלתי בלוסי. לוסי ברקיע היהלומים. בין כיתה ז' ל-ח', והרגע המדויק שבו התאהבתי בביטלס.

אני אוהבת את הביטלס כי הם מבינים אותי ואני מבינה אותם. בכיתה ו' לא אהבתי אותם כי עוד לא הייתי מוכנה אליהם, ולא שמעתי את השירים הנכונים. שמעתי את שירי האהבה המתקתקים שעם כל הכבוד לסוחרי הסביבונים שיורקים חומצה, לא התחברתי אליהם אז, וגם לא עכשיו. אני בספק אם הייתי מתחברת לשירים שאני אוהבת עכשיו אז, בכיתה ו'. אנחנו שתי ילדות שונות.
רוב השירים שלהם שאני מכירה נותנים לי תחושה שהם נכתבו עלי ואלי. Yer Blues, I Am The Walrus, Nowhere Man, Dear prudence, Her Majesty, Cry Baby Cry, Being For The Benefit Of Mr. Kite, Sun King, A Day In The Life הם רק כמה מהדוגמאות שעולות בי כרגע. מחר אלו שירים אחרים שיכנסו לרשימה דומה.

דאגלאס אדאמס אהב את הביטלס.

אני אוהבת את דאגלאס אדאמס.

זה לא נובע מזה שהוא אוהב את הביטלס. ממש, ממש לא. זה אולי עזר שהוא הצליח להסביר אותי יותר טוב מעצמי, בנוגע לביטלס או בנוגע להכל, אבל זו לא הסיבה.

אני נוטה להשוות את דאגלאס אדאמס לביטלס. אולי זה לא נכון, אולי זה לא היה בדיוק אותו הדבר, אבל באופן כללי, כן, זה מדויק. בהתחלה בקושי שמעתי עליו, ראיתי ספר שלו, ניסיתי לקרוא ולא ממש הצלחתי ("סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי", סבב שני, הנה אני באה), ויום אחד לקחתי את "סלמון הספק", וזהו. זה היה הרגע שבו התאהבתי בדאגלאס אדאמס.

כל מה שקראתי עד היום של דאגלאס גרם לי להרגיש כמו שהשירים של הביטלס גורמים לי להרגיש. אל ועל ילדה קטנה ומגוחכת שנולדה באיחור של שלושה עשורים ויכולה רק לבכות קצת כי היא לא יכולה להבין איך מישהו שמבין אותה כל כך טוב עבר כאן לפני שהיא הייתה.

אני אוספת ציטוטים לדלת שלי (אספתי, אבל זה לא משנה כרגע שאני מתעצלת להמשיך). כשאני מוצאת משפט שאני אוהבת, בספר, בתוכנית טלוויזיה (כל השתיים שאני צופה בהן), בשיר של אספני החידודים הגדולים בבוליביה, אני מעתיקה אותו לפתקית, מאיירת כמיטב יכולתי המוגבלת ומדביקה על דלת חדר השינה שלי.
אם הייתי יכולה, הייתי תולה את הביטלס על הדלת של החדר שלי כדי להציל עצים.
אם הייתי יכולה, הייתי תולה את דאגלאס לידם, מאותה הסיבה.
אם הייתי יכולה, הייתי צדה נמרים כדי להציל עצים, אבל זו לא הנקודה.

בכל עמוד –בסלמון הספק, במדריכים שקראתי עד היום, בשירים של חברת אינטרנט כושלת ליבוא צמר מעצי אנגורה- היה לפחות משפט אחד שרציתי להדביק על הדלת. פרקים שלמים, לרוב.
עוגיות, למשל.

כל מי שיצא לטיול שנתי עם מדריך מבית ספר שדה שמע את הסיפור על העוגיות. היא קונה עוגיות, מישהו אחר מתיישב לידה ואוכל אחת, לא נעים לה להעיר ובסוף הם אוכלים את העוגיות, כל אחד שקוע בספר שלו ומתעלם מהשכן, וכשהעוגיה האחרונה מגיעה הוא חוצה אותה והולך. כשהיא מחטטת בתיק שלה מאוחר יותר היא מוצאת את העוגיות שלה בתוך התיק, ומגלה שהיא בכלל הייתה זו שאכלה את העוגיות שלו, ומוסר ההשכל הוא לבדוק טוב שאתה לא אוכל עוגיות של מישהו אחר או משהו כזה, קריצה-קריצה של המדריך.
בעוגיות של דאגלאס, הוא לקח את זה הלאה. לא הרבה. בדיוק מספיק כדי לגרום לי לחייך שבועות אחרי שקראתי את עוגיות, ולצחוק בפעם הבאה שיקריאו לנו אותו.
בעוגיות של דאגלאס, הסיפור מתנהל בדיוק אותו הדבר, דאגלאס מוצא את העוגיות שלו בתוך התיק, ומסתיים בכך שכבר עשרים שנים מסתובב לו גבר עם אותו הסיפור בדיוק ובלי שורת המחץ.

או הפרק על לוויתן הזרע. גם אותו אהבתי כל כך.


אני יכולה לכתוב לנצח על דאגלאס. בביקורת האחרת על הספר הזה כתוב שזה ספר סגידה לדאגלאס. הרשה לי לשאול אותך- אז מה?

לא שמעתי את כל השירים של הביטלס. אני אתפלא אם שמעתי אפילו רבע מהם, וטוב לי ככה. כל פעם שאני נתקלת בשיר של מקשי המקלדת הכי פחות נפוצים, הוא מדהים וחדש וממלא אותי באושר. כל פעם מחדש זה אוצר בלתי נדלה כמעט, שאני יכולה להתענג עליו ולרקוד כמו סהרורית בתחנת האוטובוס לצליליו הדמיוניים. רק טיפש יבזבז את ההרגשה המדהימה הזו, של "הם עשו את זה שוב. הם שוב כתבו שיר שהוא כל כך אני", בפעם אחת. רק אידיוט יאכל את הכל בפעם אחת. כמו שוקולד.
לא קראתי את "סלמון הספק", הספרון שבסוף, הספר השלישי בסדרת דירק ג'נטלי, לא בקריאה הראשונה, אי אז באוקטובר שעבר, ולא הפעם. בדיוק מאותה הסיבה שלא שמעתי את כל השירים של הביטלס. אני רוצה למשוך את הזמן שלי כמה שאפשר. אני רוצה עוד קצת תקווה, עוד מילים שדאגלאס כתב ושעוד לא עפו, כהרגלן של מילים שאני אוהבת, בין הידיים שלי.

לא הצחלתי לנכניס את מחצית מהדברים שרציתי להגיד לתוך הביקורת הזו, ואני לא אצליח. מאוחר מדי בשביל זה. אני לא אצליח לכתוב שדאגלאס כתב בדיוק עלי, על הדברים שחשובים לי, על התחומים שיש לי בהם דעה. אני לא אצליח לכתוב שדאגלאס חיזק את האישיות שלי, גרם לה להיות יותר אני.
אולי זה הכי נכון, להשוות את דאגלאס לביטלס.

"יום המגבת חל ב-25 במאי לזכרו של הסופר דאגלאס אדאמס (1952-2001), מחבר מדריך הטרמפיסט לגלקסיה."

יופי, ויקיפדיה. אפשר לסמוך עליכם שתשטחו את העניין.

זה היה זה, פחות או יותר. יום המגבת היום. יום המגבת הראשון שלי.
פגשתי את דאגלאס אדאמס באוקטובר. מאי, שבעה חודשים מאוחר יותר.

" 'אתאיסטים אמריקאים': איזה מסר היית רוצה לשלוח למעריצים האתאיסטים שלך?
דנ"א: שלום. מה שלומכם? "

קצת פחות טוב כי אתה כבר לא אי שם, כותב מילים שיעופו לי בין הידיים.
היה שלום, דאגלאס, ותודה על הדגים.

***

» ביקורות נוספות של הבלגית המעופפת
» ביקורות נוספות על סלמון הספק - תופסים טרמפים בגלקסיה בפעם האחרונה