גשר על הדרינה״ הוא הראשון בטרילוגיה הבוסנית של איוו אנדריץ׳. הטרילוגיה נכתבה במהלך מלחמת העולם השנייה, כל חלקיה פורסמו בשנת 1945 ובשנת 1961 זיכתה את אנדריץ׳ בפרס נובל לספרות. ספר זה מורכב ברובו מסיפורים אמיתיים לכאורה וחלקם ממיתוסים, שהועברו במשך הדורות לאורך כ- 350 שנים.

הסיפורים המתוארים בספר מתחילים במחצית המאה ה- 16 בעת שהחלו העבודות להקמת הגשר, ומסתיימים בשנת 1914, בה בוסניה וסרביה סופחו ע״י האימפריה האוסטרו-הונגרית.

את הקמת הגשר, שמחבר בין 2 גדותיו של הנהר דרינה בעיר וישגארד שבבוסניה, הגה ויזם הווזיר העות'מאני סוקולו מהמט פשה, שנחטף לטורקיה כילד נוצרי מעיירתו, גדל כמוסלמי לכל דבר וברבות השנים הגיע למעמדו הרם באימפריה ששלטה מאות שנים, בין השאר באזור הבלקן. וישגארד אוכלסה לאורך התקופה על ידי אוכלוסיות שונות כמו מוסלמים (שכונו ״טורקים״), נוצרים (שכונו בדרך כלל ״סרבים״) ומקצתם יהודים וצוענים.

בשנת 2007 הצטרף הגשר לרשימה מכובדת של אתרים והוכרז כאתר מורשת עולמית מטעם אונסק״ו. להלן לינק לערך בויקיפדיה:
https://he.wikipedia.org/wiki/גשר_מהמ...'


החלק הראשון של הספר מתמקד בהקמת הגשר שנמשכה על פני תקופה של חמש שנים, ולוותה ברתימת האוכלוסייה בכוח הזרוע לבנייתו, חרף התנגדותה העקרונית. חלק זה מלווה בתיאורי אלימות ומוות אכזריים ביותר מצד מנהל הפרויקט הכל יכול והזכיר לי כמובן את הסיפור התנכ״י של בניית הפירמידות ע״י העבדים היהודים.
עם השלמת בניית הגשר האוכלוסייה יכלה סוף סוף לנשום לרווחה ולאורך הדורות הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחייהם של התושבים ומהפולקלור שלהם. הסיפורים שאנדריץ׳ מספר נוגעים לאנשים מכל חלקי האוכלוסייה שהזכרתי אשר השאירו את חותמם, בצורה זו או אחרת, על תושבי המקום והפכו לחלק מהפולקלור המקומי.
לאורך כל הספר מתוארים יחסי הגומלין בין התושבים, שהיו מבוססים גם על אינטרסים אתניים ודתיים מנוגדים, כולל שנאות עתיקות יומין, אבל גם על מרקם חיים סובלני שנועד לקיים חיים ושגרה נורמליים מתוך הבנה לגורלם המשותף.
הגשר, שנתפס אצל התושבים כדבר הכי יציב בחייהם ועמד בכל הסערות שעברו על העיר מאז הקמתו, נמצא תמיד ברקע של כל סיפור.
בשלהי המאה ה- 19 האימפריה העות’מאנית נחלשה והשליטה בבוסניה עברה לאימפריה האוסטרו-הונגרית ועמה החיים בוישגארד משתנים בהתאם אבל גם לטובה.

החלק האחרון בספר מתמקד בעיקר בשנת 1914, שכידוע זו השנה בה פרצה מלחמת העולם הראשונה, שכונתה אז ״המלחמה הגדולה״.
מאחר שהטריגר לפרוץ המלחמה הייתה ההתנקשות בחיי הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי פרדיננד על ידי מתנקש סרבי, כל חייהם של תושבי הבלקן, ובמיוחד הסרבים שבהם הופכים לגהינום. וכך ביום בהיר אחד מופרת באחת שגרת חייהם של תושבי וישגארד ופעם נוספת, כפי שמוכיחה ההיסטוריה, אנו רואים ששום דבר בחיים אינו בטוח ולעתים אירועים חיצוניים שאינם קשורים באדם מסוים הופכים את חייו על פיהם.

אני מאד התרשמתי מהספר הזה ומתכוון לקרוא את שאר חלקי הטרילוגיה. ספר זה גם כולל את אחד הסיומים המרשימים שקראתי, בו מתואר מותו של אדם באופן כל כך פואטי שהרגשתי שאני צופה בסצינה שצולמה בסלואו מושן...

ולסיום, ציון מיוחד יש לתת לתרגום המעולה של דינה קטן בן-ציון ולאחריות הדבר המרשימה שכתבה.

חמשת חודשי הקיץ עברו עלי בעיקר בהדרכת טיולים בבלקן: סרביה וקרואטיה & סלובניה, אזורים אהובים עלי במיוחד. עתה, כשנסתיימה עונת הטיולים לשם ואני יכול סוף סוף לחזור ולקרוא, החלטתי לקרוא את ספרו של מי שנחשב לאחד מגדולי הסופרים של יוגוסלביה לשעבר: איוו אנדריץ', זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1961.

איוו אנדריץ' הוא דמות נערצת בסרביה ובבוסניה. הבמאי והמוסיקאי אמיר קוסטוריצה קרא לרחוב הראשי בכפר שהקים, רחוב איוו אנדריץ'.

זו חוויה מיוחדת לקרוא ספר על מקומות שאני מכיר ועל אירועים היסטוריים אשר עליהם הרביתי לספר בחודשים האחרונים.

הספר מספר על תקופה של 350 שנה החל מהמאה ה-16 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו הייתה וישגראד, העיר בה מתרחשת עלילת הספר תחילה תחת כיבוש האימפריה העותומנית ולאחר מכן תחת כיבוש האימפריה האוסטרו-הונגרית.

אנדריץ' מספר על התקופה בה חיו שם בשלום ובשלווה יהודים, מוסלמים ונוצרים, משרטט ביד אמן דמויות שונות מחיי העיר על לבטיהם ודילמות החיים תחת השלטון הזר, על המרידות השונות שהתחוללו בבלקן נגד הכובשים הזרים, והכל מתרחש בקצה הגשר שהוקם על נהר הדרינה, במאה ה–16 ביוזמתו של הוואזיר הגדול מחמט פחה סוקולוביץ’, "גשר אבן חטוב, על אחד עשר קמרוניו הערוכים במרווחים גדולים".

זהו סיפורם של אבדאגה, נאמנו האכזר של הוואזיר המופקד על הקמת הגשר בראשיתו. סיפורו של רדיסאב, האיכר הנוצרי האומלל המוצא להורג על גדת הנהר, סיפורה של הכלה הטורקית ושל פדון, החייל ביש המזל, מקרהו האומלל של עלי־חוג’ה, שמלווה אותנו בתפניות חדות עד הפרק האחרון וכן קורותיה של לוטיקה, מנהלת המלון היהודייה היפהפייה והנמרצת, שאנדריץ’ היה מיודד אתה והנציח אותה ואת בני משפחתה.

ניתן למצוא בספר הרבה סיפורי רכילות, מעשיות, מוסיקה וריקודים, עישון מקטרות, הרבה אלכוהול, חפלות ותאור חיי החברה והווי החיים בכלל בסמטאות הקסבה. מתאוריו של אנדריץ' ניתן ממש לשמוע את הקולות, לראות את הצבעים ולהריח את הריחות. בקיצור – אווירה בלקנית במיטבה. במקרים רבים ניתן כמובן גם להזדהות עם הדמויות. הספר זורם למרות כמה קטעים כלל לא קלים. התרגום של דינה קטן בן ציון, מצוין.

אין לי ספק כי אמשיך גם לספריו האחרים של איוו אנדריץ'.

מומלץ בחום כמו גם טיול בבלקן.

5 כוכבים בסולם גורן.

דרך אגב: בשנת 2007 נוסף הגשר לרשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו, והיה לאתר השני הזוכה במעמד זה בבוסניה והרצגובינה.

גשר על הדרינה מספר את קורותיה של עיירה על שפת נהר בבוסניה, לאורך כ-350 שנה, מימי האימפריה העותמנית, ועד תחילת התפוררות האימפריה האוסטרו-הונגרית וראשית מלחמת העולם הראשונה. הרומן, אשר סוקר את הקהילות הנוצרית-אורתודוקסית, המוסלמית והיהודית, מעלה בפנינו דמויות רבות אך מתמקד אט אט בדמותו של עלי חוג'ה, סוחר מוסלמי בן המקום. זו בחירה מעניינת מצד הסופר הנמנה על העדה הנוצרית-אורתודוקסית, וברור לי שהיא מאפשרת לו להעלות על נס עידן ישן שבו, למרות ההתנשאות העדתית משני הצדדים, השכילו האנשים לחיות זה לצד זה באופן סביר. חוג'ה, אדם ישר דרך, שמרן (ולא במובן הרע של המילה), ריאליסט ופסימיסט, שאבות אבותיו היו ממונים עוד בימי השלטון הטורקי על שלומו של הגשר המפואר על הנהר, גאוותה של העיירה, מסמל בגורלו את האדם הקטן שמיטלטל בתהפוכות ההיסטוריות ואשר אינו מסוגל, וגם אינו רוצה, לקחת חלק בתהליכי המודרניזציה. תהליכים אלה, אשר ברומן מסמלת אותם בעיקר הקיסרות האוסטרו-הונגרית (ובמידה פחותה גם הלאומיות הסרבית המתעוררת), הם בעיניו ביטוי ליוהרה של אנשים שאיבדו את הקשר העתיק עם הנצחי והבלתי משתנה, אשר "כל הזמן מסדרים ומתקינים, מנקים, משפצים ומשכללים רק כדי להחריב ולטרוף לבסוף הכל". נדמה לי שבעידן הנוכחי, שבו היחסים בין תרבויות שונות הדרות בצוותא, נמצאים במוקד תשומת הלב הן בארץ והן במערב, יש רלוונטיות מוספת ליצירתו של אנדריץ'.
דמותו של חוג'ה הזכירה לי את דמותו של גיבור הסיפור הקצר "הנשאר בטולדה" מאת אשר ברש. במקרה או שלא במקרה, שתי היצירות נכתבו באותו זמן, בעצם ימי מלחמת העולם השניה, כאשר העולם המוכר התפרק ברעש בפרץ של אלימות חייתית. שני הגיבורים הם אנשים בעלי יושרה גבוהה ועיקשות, אשר בעיתות הרווחה היחסית שקדמו לארוע המכונן המתואר (פקודת ההתנצרות-או-גירוש של מלך ספרד/ מלחמת העולם הראשונה) סופגים ביקורת מבני קהילתם על "מתינותם" בהשוואה למדברים גבוהה-גבוהה על נכונותם להקריב את חייהם למען קודשי העדה. לאחר הארוע, כאשר מרבית בני קהילותיהם התאימו עצמם לנסיבות שהשתנו, מי בהמרת דת ומי בעזיבה, הופכת עיקשותם השמרנית של שני הגיבורים לדבר מה על גבול התמהוני, כאשר בניגוד לכל הם בוחרים להשאר למרות הסכנה דווקא במוקד הרעש, אליו הם חשים קשר רגשי עמוק. במילותיו של עלי חוג'ה: "תזכור מה שהזקנים נהגו לומר עוד לפני שנולדת: לא הגיעה העת למות, כי אם להיווכח מה טיבו האמיתי של כל אחד מאיתנו". ספר מומלץ.

כחובבת היסטוריה , זהו אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי. הסיפור נסב לאורק 400 שנה סביב גשר על נהר הדרינה בבוסניה תוך שיחזור קורות חיי התושבים מאז בנייתו על ידי מחמד פחה השליט העותמני ומסתיים במלחמת העולם הראשונה . לאורך כל התקופה מתרחשים שינויים בקרב חיי תושבי העיירה בבוסניה : מוסלמים נוצרים ויהודים - לטוב ולרע גם הגשר עובר שינוי בהתחשב בהתפתחות הטכנולוגיה וההנדסה וצרכי היום יום . הסופר ,זוכה פרס נובל על ספרו זה מתאר נוסטלגיה נופי טבע ואנוש מנתח תופעות והתרחשויות, מעלה מיתוסים אמונות קדומות שגורות מצייר טיפוסי אדם והתנהלותם בסבך המאורעות שבאים עליהם בלא שתהא להם כל שליטה בחייהם כל זאת ברוך ועדנה ממש מלטפת, עד להתנקשות בחיי יורש העצר .
"

- נפלא! נהדר! (בילי ו.)