•

רוסו היה גאון מחשבתי וכסיל חברתי.

מי שלא מכיר את הפילוסוף רוסו או לפחות את חלקו ברוח, מדעי החברה, מוסיקה, מדע כנראה ימצא בוידויים אופרת סבון מתקופת הנאורות שבה משובצים רוזנים, תככים ואגו נפוח מחשיבות עצמית. לא רק את רוסו חשוב להבין על מנת להפיק מהספר את המיטב בעיני אלא את דני דידרו, את וולטר אויבו המושבע של רוסו, את רוח התקופה הן ההיסטורית-פוליטית והן החברתית והספר בהוצאה הזו מספק את כל אלו בכרך אחד.

טוב, לגבי הספר: רוסו, האדם המודרניסט הראשון מהבחינה הזו שהוא הפך את חייו לעלילה ואף טען כי לא ניסה לייפות את האמת. טוב, לדידו של ניטשה אין זה אפשרי לכתוב באופן לא סובייקטיבי ולכן כל נסיון אוטוביוגראפי יכשל.
לקרוא את הייסורים שעבר רוסו ולא להאמין שאדם עבר את כל התלאות הללו במהלך חיים בודד. האדם הסתכסך עם יותר אנשים מאשר הכיר, הוא נפגע הרבה יותר פעמים ממה שהיה צריך משום שהיה אדם רגיש במיוחד כנראה, אדם בעל סתירות פנימיות מסובכות מאוד שיש כאלו המייחסים את הספר למצפונו הדואב על ארבעת ילדיו שמסר לאימוץ ביום לידתם ולא נודע לא דבר לגביהם בהמשך. אני לא חושב כך, אני חושב שלרוסו היה מה לומר, חשבונות לסגור ומשום מה, למרות בחירתו בבדידות תמיד היה לו חשוב מה יאמרו עליו.
בספר הוא מרהיב בהסבריו איך הוא תופס את חייו והוא אותנטי באופן מדהים. אני התחברתי לכל כך הרבה ציטוטים שלו לגבי תפיסת חייו שלא מעט חשתי כאילו מדובר בי אבל מהר מאוד נפרדו דרכנו בעמוד הבא ולפעמים בפסקה הבאה. למרות זאת, אני מאוד הזדהיתי עם דמותו והבנתי אותו רוב הזמן ולכן בעיני מדובר בספר מופתי. אני כבר לא מדבר על החדשנות של ספר כזה והבשורה של האקזיסטנציאליזם, המימוש העצמי וכולי... בספר יש רק תודעה אחת המבקשת להעמיד את עצמה למשפט בפני העולם בו הקורא הוא המושבעים אך לא השופטים, ובו בזמן הוא מסנגר על עצמו ומנסה לזכות את עצמו. בספר, רוסו מכריז על כנות מוחלטת, אך ככל שמעמיקים בו מתברר שהכנות עצמה היא אחת המסכות המתוחכמות ביותר שנכתבו בספרות.

רוסו פותח את הספר בהבטחה יהירה: הוא טוען כי הוא יציג אדם כפי שלא הוצג מעולם. ואכן, יאמר לזכותו שעד היום לא קראתי חשיפה כזו של מבוכות, חולשות, תשוקות, שקרים ומעשים שאחרים היו ועדיין מסתירים. במובן זה הספר הוא אחד המקורות החשובים ביותר של האוטוביוגרפיה המודרנית. לפניו נהגו אנשים לכתוב על מעשיהם או על אמונתם ורוסו כותב על עצמו כעל עולם פנימי. הוא מספר גם על קורותיו אך יותר מרתק הוא מספר על הרגשותיו בזמן קורותיו.

גדולתו של הספר בעיני היא חוסר ההצדקה העצמית. בכל עמוד כמעט נדמה שרוסו מודה באשמה, אך ברגע הבא הוא מסביר מדוע לא היה יכול לנהוג אחרת. או כמו שהוא כתב יפה: אם טעיתי במקרה הזה, אל לכם להאשים אותי, הטבע הוא שיצרני כך.
רוסו חושף את פצעיו ובו בזמן הופך אותם לכתב הגנה עבור אלו ששמעו את הצד שנשמע בשעה שרוסו הוחרם ולא יכול היה תמיד לומר את הצד שלו. הספר כולו נע בין וידוי לבין סנגוריה אפילו כאשר רוסו מציג את עצמו באור מגוחך או מביך. נדמה היה לי לפרקים שרוסו ניסה לומר לי: תראה כמה אני פגום, ולכן הבן כמה אני אנושי וכך כתב: ״רוצה אני להראות לאחי בני האנוש אדם בכל אמיתות טבעו. ואדם זה הוא אני.... מעז אני להאמין שאינני דומה לשום ברייה על אדמות, אני שונה מאחרים. אם טוב עשה הטבע כשניפץ את התבנית שעוצבתי בה - את זאת יהיה אפשר לשפוט רק אחרי קריאת הדברים האלה״.

במקרה אחר כתב: ״‏דמיוני האכזר שמתייסר בלי הרף וצופה רעות שעדיין לא התרחשו, מסיח את דעתי, מרעות שאינן עוד ומונע ממני מלהיזכר בהם. אין כל אפשרות לנקוט נגד אמצעי זהירות כנגד מה שכבר קרה, ואין עוד כל טעם להתעסק בזה. במובן מסוים אני ממצא את אסוני מראש. ככל שסבלתי יותר בציפייה לו ככה קל לי יותר לשוכחו. ואולם באשר שחלף אני מתעסק בלי הרף. אני מעלה אותו בזכרוני, שב ולועס אותו כביכול, וכך יכול אני להתענג עליו מחדש בכל עת שאחפוץ. בזכות התכונה המוצלחת הזו כמדומני, לא שלט בי מעולם אותו מזג נוטר טינה האופייני לאנשים נקמניים, שתוסס ומתלבה בקרבם בשל הזיכרונות הלא פוסקים של עלבונות שהוטחו בהם, ומסב להם כל אותו סבל שהיו רוצים לגרום לאויביהם. הואיל ורגזן אני מטבעי, הרגשתי פעמים רבות כעס, ואפילו חמת זעם חולפת, אך שום תשוקת נקם לא הכתה שורש בליבי מעולם. העלבון אינו הרבה להעסיקני ולכן איני מרבה לעסוק בעולב. איני מהרהר ברעה שגרם לי אדם אלא בשל הרעות שהוא עלול עוד להסב לי.״

חשבונות דם היו בין רוסו ובני זמנו: אם זה על בסיס קנאה או על בסיס כבוד ואגו ועל כך כתב: ״איני יודע להאבק אלא מתוך כבוד, וכדי שאקום ואגן על עצמי עלי להרגיש כי האדם שאני מתקיף ראוי להתקפותיי״.

לסיכומו של עניין הוא מסביר מי הוא, בפני עצמו כמובן כך: ״אילו הנחתי להם לפשפש בחיי מקצה עד קצה בוודאי היו מוצאים כמה טעויות וחולשות, אך מלבד אלה ומלבד אי יכולתי לשאת כל שיעבוד היו רואים לפניהם אדם ישר, טוב, נטול מרירות, נטול שנאה, נטול קנאה, אדם שממהר להכיר בשגיאותיו שלו וממהר עוד יותר לשכוח את שגיאות זולתו. אדם שאינו מבקש את אושרו אלא ברגשות של אהבה וחיבה, וכנותו מופלגת עד כדי אי זהירות, עד כדי התעלמות שלא תיאמן ממש מטובת עצמי.״

רוסו לא היה אדם חברתי וחברותי ולמרות זאת ניסה בלי סוף להשתלב בבני אדם שחשב אותם לראויים או לכאלו שיוכלו לממן את גאוניותו וכך אמר: ״כשרוני שלי היה לומר לבני האדם אמיתית מועילות וקשות, ולומר אותן במידה של תוקף ואומץ לב. היה עלי להסתפק בכשרון הזה, שכן, חנופה בוודאי לא הייתה ממעלותיי וגם לא וגם לא באמירת שבחים. כשביקשתי לחלוק שבחים למישהו, הזיקה לי גולמנותם של שבחיי יותר מעקצנותה של ביקורתי״.

אני התאהבתי ברוסו האדם למרות וכנראה בגלל חסרונותיו אבל בהחלט בשל כשרונו על הנייר. בעקבות הספר חזרתי לחברו דני דידרו ואף ברצוני לחזור אל מונטסקייה אבל צד שפחות הכרתי ברוסו הוא - המלחין. הוא היה מלחין טוב ולא יותר אך חשב לפרקים שהוא נזר הבריאה במוסיקה ואף ניסה להמציא שיטת תיווי חדשה. רוסו כתב: ״מעולם לא ידעתי לשמור על שביל הביניים בקשרי הידידות שלי, ולמלא בפשטות את חובותיי החברתיים. תמיד הייתי לאחרים: הכל או כלום״ וזה לב הספר: האיש במאבק מתמיד אבל כשאהב, זה היה עוד סוף ימיו או עד לתרמית הראשונה שחשב שעשו מולו.

יש אין ספור ציטוטים מרהיבים שאוכל להביא כאן אך זה מיותר, מי שהדברים דיברו אליו עד כה, יפנה את זמנו לקריאת הספר המדהים הזה.

מבחינה פילוסופית, וידויים הוא אולי הספר הראשון שמעמיד את ה"אני" במרכז היקום הספרותי וכנראה לא מעט סופרים גדולים קראו את הוידויים והושפעו מרוסו ועל כך תודתנו צריכה להיות עמוקה לרוסו. אצל רוסו האדם ניצב מול עצמו וזהו מפגש לא קל בחייו ובחיינו. מדובר בספרות של התבוננות פנימית כמעט אובססיבית. במובן מסוים אפשר לראות כאן את ראשיתו של קו מחשבה שיוביל מאוחר יותר לפסיכואנליזה, לרומנטיקה ואף לספרות המודרניסטית. רוסו מבין שהילדות אינה פרולוג אלא גורל, ושאירועים מוקדמים ממשיכים לחיות בנפש גם עשרות שנים לאחר שהתרחשו.
כקורא בן זמננו קשה לעיתים שלא לחוש אי־נוחות שכן רוסו עשוי להיות מרוכז בעצמו עד כדי נרקיסיזם. לעיתים נדמה שהעולם כולו קיים רק כדי לשקף את כאביו ואת עלבונותיו. ככל שהספר מתקדם מתגברת גם תחושת הרדיפה שלו, והקורא נאלץ לשאול האם הוא עד לאמת או לאדם הבונה לעצמו מיתולוגיה פרטית. פתאום נדמה שהאודיסאה היא סיפור לפני שינה לעומת חייו של רוסו. דווקא הנקודה הזו מעניקה בעיני ליצירה את עוצמתה. היא הופכת את וידויים לפחות מסמך היסטורי ויותר חקירה של טבע הזיכרון. האם אדם מסוגל באמת לספר את חייו? או שכל אוטוביוגרפיה היא רומן בתחפושת?
מנקודת מבט אלגורית, הספר מזכיר מבוך מראות אינסופי. רוסו נכנס כדי למצוא את פניו האמיתיות, אך בכל מראה הוא פוגש השתקפות אחרת. ככל שהוא מתאמץ לחשוף את עצמו, כך הוא נעשה מסתורי יותר. האני שהוא מבקש ללכוד חומק ממנו ללא הרף. הווידוי הופך למרדף אחר זהות.
ייתכן שזו הסיבה שהספר נותר חי יותר ממאתיים וחמישים שנים לאחר שנכתב. הספר מספר את סיפורו של האדם המודרני, זה המאמין שבמעמקי נפשו מסתתרת אמת גואלת, ומקדיש חיים שלמים לחיפוש אחריה.

הציון שלי 8/10 משום שהמון מקרים, פרטים וחלקים עוסקים בחשבונות אישיים ומאות אנשים מוזכרים בספר באופן כמעט אובססיבי לא לפספס אף אחד.
ספר מעולה ומומלץ לאלו המקירים את פועלו של רוסו בתחומים החברתיים והאישיים של הפרט ובעיקר לאלו שרוצים להבין היכן נולדה הספרות המודרנית.