"אני יודעת שזו לבנה על הראש. אנשים כמוהו חיים, לפי הסטטיסטיקה, בין חצי שנה לשנתיים. כדאי שתתחילו להתמודד עם זה". כך אמרה הרופאה לאפרת ובני משפחתה כאשר חלה אביה ואיבד את יכולות ההבנה והזיהוי שלו. הקושי לעכל ולהשלים עם רוע הגזירה והקושי לטפל באביה שלא זיהה אותה מתוארים כאן ברגישות רבה לאורכו של כל התהליך עד למותו של האב. אפרת לא זכתה להיפרד מאביה, והיא עושה זאת כאן בתהליך כתיבת הסיפור.זהו פרי הביכורים של אפרת ארנון, אשר מתארת כאן את תהליך התמודדותה עם מחלתו הפתאומית של אביה ועם מותו. סיטואציה שכזו אינה מגיעה עם הוראות הפעלה והעמידה את אפרת בפני שיעורים רבים. אחד מהם הוא ההבנה שאנחנו ילדים של מישהו בכל גיל.עם כל הכאב שליווה את התהליך, מתובל הסיפור בחוש הומור במיוחד בסופו המקורי. הסיפור של אפרת הוא הסיפור שלי, שלך, של כל מי שאיבד אדם אהוב. בעט רגיש, מרגשת, עם קורטוב הומור, אפרת מתארת את המסע של ההשלמה עם הקשה מכל. המסע שכולנו עברנו, עוברים ונעבור. ספר חובה בכל בית.אמירה מורג, עיתונאית ועורכת.