ביקורת ספרותית על ספרי יעקב - או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם מאת אולגה טוקרצ'וק
ספר מעולה

---

ההערה הביבליוגרפית של המחברת בסוף הרומן ההסטורי המרתק הזה מסתיימת בדבריה של המחברת: "...ההסטוריה היא מאמץ רצוף של הבנת מה שקרה ומה שיכול היה לקרות". זו מצביעה, לכאורה, על כוונתה של המחברת להשתמש בסוגה הספרותית הקרויה הסטוריה חלופית (COUNTER FACTUAL HISTORY). המחברת גם מבהירה שהסתייעה בדמיון.

בעוד שהתקשיתי למצוא סימנים להסטוריה חלופית (למעט הטקטיקה של גיבור הסיפור להתנער ממהלכים כושלים באמצעות גלגול האשמה על מאמיניו – אם הייתם מאמינים בי באופן מלא הייתי מצליח להוביל אתכם לעולמות טובים יותר), אני סבור שטוקרצ'וק רקחה סיפור מופלא עמוס בעובדות ומשולב בדמיון. היא מצליחה ליצור רומן הסטורי, הפורש סיפור קוהרנטי ומשכנע על דמות הסטורית, דמותו של יעקב פראנק, כאחד מאלה שהמשיכו (לפחות לשיטתם) את דרכו של שבתאי צבי. הספר כולל התייחסות גם לבתו, וממשיכת דרכו, אווה פראנק, אך זה בעיני, איכותי פחות, אפשר שמשום שכדמות הסטורית הבת לא ניחנה בכריזמה של האב.

טוקרצ'וק מספרת אודות הגותו של פראנק, חייו וחיי מאמיניו כשהם ארוגים בהווית החיים של מקומות נדודיהם ברחבי האימפריה העות'מנית, בפולין, באימפריה האוסטרו-הונגרית ובסוף בגרמניה. הסיפור מסופר בעיקרו מהצד של הפראנקיסטים, באמצעות סיפורו של רבי נחמן מבוסק, שרשם את תולדות התנועה ועיקריה אמונותיה, אך היא מוסיפה לכך נופך טרנסנדנטלי בדמותה של ינטה המרחפת בין חיים למוות ולכן התברכה ביכולת להסתכל על האירועים במבט-על מהפנט. טוקרצ'וק משלימה את זוויות הראיה באמצעות דמויות שונות הן בקרב הקהילה היהודית, שפרנסיה ורבניה ניהלו מלחמת חורמה בפראנקיסטים, והן באמצעות בישופים וכמרים, קיסרים, אנשי אצולה ועמך.

טוקרצ'וק מפגינה יכולת ספרותית מדהימה, בעיני, ביצירת העולם המופלא אותו היא מתארת. למקרא תיאוריה אודות חיי היומיום יכולתי להריח את הצחנה בביתם של משפחת שור ברוהטין, חשתי את הקור החודר לעצמות בביתו של הבישוף ניקולאי דמבובסקי (ולא בגלל הבידוד הגרוע בביתי...) ואת הטינופת והעליבות שבקיום הכפרי וגם העירוני בפולין של אותה עת. הדמויות מלאות חיוניות ומורכבות. הסופרת מצליחה לנווט בין אינסוף דמויות ודמויות משנה ולשמור על הקוהרנטיות של הסיפור. נראה כי קורות חייו של פראנק מסייעות בכך לא מעט אבל עדיין מדובר, בעיני, בהישג מרשים.

תיאור האינטראקציה בין פרנק לנוהים אחריו היה מרתק. תיאור האישיות של פרנק, כריזמה ובטחון עצמי מרקיע שחקים בצד ענווה באשר לרקע שלו ולהשכלתו הקבלית, היכולות המניפולטיביות שלו, קבלת החלטות קשות וניצול התהפוכות באירופה של אותה עת היו מאלפות.

אחת מהחששות שלי מקריאת ספר עב-כרס שכזה היתה שההתייחסות לויכוחים התיאולוגיים תהיה ארוכה, נפתלת ומייגעת, ולא כך קרה. הויכוחים התיאולוגיים בין נציגי היהדות האורתודוקסית לבין נציגי הפראנקיסטים (פראנק עצמו לא השתתף בעימותים) היו תמציתיים ובהירים והותירו אצלי עניין לקרוא עוד על ההיבטים הללו. הגיגיו של פראנק קובצו על ידי תלמידיו ב"ספר דברי האדון", בספר זה ”....רשמו מאמיניו של פראנק את דבריו כנתינתם, ללא צנזורה ועיבוד וללא סייגים וביקורת. ביטוי נטול עכבות זה, המתייחס לזכרונות, חלומות, סיפורים, אגדות, תורות ומיתוסים, הטבועים כולם בחותם אישי מובהק, נבע מן העובדה שאת החיבור כתבו אנשי המחנה הפראנקיסטי עבור בני החבורה וממשיכי דרכם..." (רחל אליאור,"פרויקט בן יהודה "ספר דברי האדון ליעקב פרנק").

מסתבר שכדי לרדוף את האחר אין צורך בתמיכת ממסד רב-עצמה. חלק ניכר ממנהיגי הקהילות היהודיות בפולין ובני הקהילות עצמם, מיעוט דתי נרדף בעצמו, רדפו את הפראנקיסטים בחמת זעם. אלה מצידם חיפשו את חסות הכנסיה ואף השתמשו ב"נשק יום הדין" – התנצרות ונסיון להוכיח כי התלמוד מעודד רצח ילדים נוצרים לצרכי פולחן, החלום הרטוב של כל איש דת אנטישמי, במיוחד לאחר שהותיקן פסק שאין לכך ראיות. בויכוחים הפומביים, שהוכרעו על ידי הממסד הכנסייתי לטובת הפראנקיסטים, לא הוכרע האם הפראנקיסטים הצליחו להוכיח שהתלמוד מעודד רצח לצרכי פולחן. טוקרצ'וק מתארת באופן מעניין את הדילמה של ראשי הפראנקיסטים האם התנצרות היא הפתרון: חיי היהודים בפולין במאה ה-18היו קשים, אך תנאי האיכרים הפולנים המשועבדים לא היו טובים יותר....

באחרית הדבר המעניינת שכתב פרופסור יונתן מאיר הוא מצטט את דברי חוקר השבתאות אהרון זאב אשכולי על אישיותו של פרנק: "הוא היה בעל אישיות חזקה, מנהיג, משורר, הוזה, עם הארץ שידע לנצל כל צל של רעיון שנזדמן לפניו, וליתן לו צביון מיוחד בדרכו הפנטסטית, היה שקרן בעל קומפלקס פסיכולוגי שקשה למצוא דוגמתו, עריץ שואף שלטון ויודע לשלוט, איש מחוסר כל עקרון מוסרי נורמלי; וכל זה היה מעורבב בו ופעל, כל דבר לחוד וכולם ביחד".

על פי אותו חוקר תרומתו של פראנק היתה שהוא למעשה "...נתן לקהל ישראל את האפשרות להתבצר ולגדור את הגדר. והציפיה למשיח צדק נשארה בתוקפה ובתומתה, ואף על פי שיתמהמה אחכה לו". ואפשר שהדברים שעימם בחרה טוקרצ'וק לסיים את ספרה מציגים באופן חיובי יותר את מורשתו: "ואולם כתוב שאדם העוסק בעניינים משיחיים, אפילו אלה שלא צלחו – אפילו רק יספר את סיפורם – כמוהו כמי שחוקר את הסודות הטמירים של האור".

ומה עלה בגורל התנועה הפראנקיסטית? היא דעכה לאחר מותו של מייסדה וכמעט שנעלמה עם מותה של בתו אווה (1816). עם זאת, על פי פאבל מצ'ייקו, שעל מחקריו הסתמכה טוקרצ'וק, הפראנקיזם בוורשה התקיים בוורשה לפחות עד 1880, פחות כקבוצה המשמרת את כתבי פראנק ויותר כאגודה לעזרה הדדית שהתפתחה מהרצון לסייע איש לרעהו בענייני מסחר.

השורה התחתונה: ספר מרתק ומעורר מחשבות. מומלץ בחום.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על ספרי יעקב - או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות כפי שסופר על ידי המתים וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם