“צר לי שעלי לספר על בחורות רבות כל כך שהיו מאוהבות בי" (עמ' 147). ציטוט זה מעלה על הדעת דובר שכמותו כקזנובה, כובש הנשים. אך המשכו של המשפט "משיב" את העט הסיפורי לידי ז'אן זאק רוסו: "אך הואיל ואין לי כל סיבה להתפאר במה שקצרתי באהבות אלה, סבורני שאני יכול לומר את האמת בלי כל נקיפות מצפון" ורוסו אכן אומר את האמת אודותיו באופן כזה שגם לאחר מאתיים וחמישים שנים, היא מעניינת, מעוררת עניין, אמפתיה ומחשבה. ותמיד רלוונטית. אני חושבת על כל הספרים הגרועים, מלאי המלל שמתפרסמים חדשות לבקרים ומתהדרים בפסדו-אותנטיות, בכתיבה ישירה, בדמויות שיוצאות לאיזה מסע של גילוי עצמי או השד יודע מה. ואז אני קוראת את הוידויים וחושבת: בספר הזה יש הכל, מסע וגילוי , אהבה , אהבות (אפילו חיים בשלישייה יש כאן), יחסי הורים ילדים, קנאה, רוסו כותב על בחירה בדרך חיים וויתור על אחרת, הוא כותב על רכוש ועל העדרו, על התבסמות מתהילה ובחירה בהסתגרות. והוא כותב על עניין בלתי נתפס בעיני – מדוע בחר למסור את ילדיו לבתי יתומים. ושוב על – אהבה. רוסו כותב הרבה על אהבה רומנטית. באופן כללי האהבה הרומנטית זוהתה במחקר ההיסטורי והסוציולוגי כתופעה מערבית בהווייתה שמקורה באהבה החצרונית בימי הביניים. הטרובדורים בצרפת, במאה השתיים עשרה, היו הראשונים (מאז אפלטון) שדיברו על אהבה אידיאלית בין בני אדם ולא בין אדם לאלוהיו. בתקופה זו התגבשה תפיסה חדשה של אהבה חצרונית הטרוסקסואלית והציגה מערכת של כללי התנהגות ושל ערכי אבירות. מערכת זאת התייחסה בחלקה הגדול לאהבה בלתי מושגת, שעיקרה מסע ושאיפה. אהבה זו פעמים רבות נתפסה כאסורה ובמקרים רבים היתה כרוכה בניאוף, ומקומה היה מחוץ לממוסד הנישואין לא התיישבה עימו. כך שבמהלך ההיסטוריה האהבה הרומנטית נתפסה ככוח חתרני, המאיים על החוק והמוסר. גיבורים רומנטיים הובנו ככאלו שדוחים את המוסכמות הקיימות ומכריזים על האהבה כערך יחיד ששווה לחיות ולמות למענו. רוסו מגלה יחס אמביוולנטי ביחס למערכת ערכים כזו. מצד אחד רוסו טורח להציג את עצמו ככזה שרחוק ממודל הגבר שבגברים - הגיבור הרומנטי האולטימטיבי. הוא אומר על עצמו: "הרי אני סמל של רפיון וביישנות: כל דבר מבהיל אותי, כל דבר מרתיע אותי ואפילו זבוב במעופו מפיל עלי אימה". הוא מצייר את יחסיו עם נשים לא כמסע שמכוון לכיבוש מיני, אלא ככזה שבו הוא הפאיסיבי ואילו הנשים הן האקטיביות ביחסיו. ולא רק זאת - הוא מוקסם מנשים חזקות ונרתע מהן במקביל (ואני חושבת כמה עד היום ישנם גברים שעדיין שבויים באותו יחס אמביוולנטי עצמו) כך למשל הוא מגולל את המקרה שבו פגש זונה שמחזיקה בשני אקדחים ןשאומרת לו: "כשאני מעניקה את חסדי לגברים שאיני אוהבת, אני דורשת מהם לשלם בעבור השעמום שגרמו לי, ואין זה אלא הוגן: אבל גם אם אני מוכנה לשאת את לטיפותיהם, איני רוצה לשאת את עלבונותיהם, ולכן הראשון שיפגע בכבודי אפגע בו ללא שהיות" רוסו נתקף מולה באין אונות ורפיסות. הזונה מגנה את רוסו על כישלונו למלא את התפקיד הגבר שבגברים ושולחת אותו ללמוד מתמטיקה 'ג'אנטו (ז'אן הקטן), הנח לנשים ולך ללמוד מתמטיקה" אבל האישה של חייו היא - מדאם דה וארנס, שתחילה חונכת אותו ומעניקה לו בית ובהמשך מכניסה אותו לעולם היחסים המיניים. גברת זו, אותה הוא מכנה "אמא", מתגלה כבעלת מנטאליות גמישה וליבלית לזמנה בכל הנוגע ליחסים מיניים. ביתה הוא מרחב נשי אלטרנטיבי, בו מתקיים מערך יחסים המשמש חלופה לאופציה הפטריארכאלית. מאדם דה ורנס אינה יכולה להביא ילדים לעולם. יתכן כי עובדה זו משחררת אותה מאותו סדר מגדרי ומאפשר לה לכונן את ביתה כמקום בו חל היפוך תפקידי מגדרי. היא יוזמת יחסים מיניים עם רוסו, והיא זו שנוטלת לעצמה חירות מינית ובעלות מינית הן על גופה שלה והן על זה המתקרא "בנה". וכך: "אמא הבינה שכדי לחלצני מסכנות נעורי, הגיעה העת לנהוג בי כגבר וכך אמנם עשתה, אך בדברך מוזרה מאין כמותה, ששום אישה לא מעלה על דעתה במצב שכזה". וכך בתקופה שהיא קודמת הרבה מאוד לפמיניזם, רוסו חושף כיצד בבית של גברת זו, שאינו מבוסס על עיקרון של שליטת הגבריות על הנשיות (כפי שמתווה הרעיון של האהבה הרומנטית), דווקא שם רוסו זוכה מצד אחד להגנה ולביטחון אבל מנגד הוא זוכה לאוטונומיה. אוטונומיה זו כמותה כחירות ואושר וגילוי עצמי: "הקצתי עם זריחת השמש והייתי מאושר. טיילתי לי והייתי מאושר. ראיתי את "אמא" והייתי מאושר. עזבתי אותה והייתי מאושר. שוטטתי ביער, עליתי בגבעות...קראתי, התבטלתי, עבדתי בגינה והאושר ליווה אותי לכל מקום. הוא לא היה תלוי בשום דבר מוגדר. הוא היה כולו בתוכי " הספר הזה מעורר המון מחשבות, הוא מכיל בתוכו הכל. אם לא נבהלים מרוסו, אם לא נבהלים מעובי הספר הוא מביא לחוויה יוצאת דופן. הכתיבה קולחת, השפה בהירה, פשוטה ועדכנית. נוגעת ללב, ורלוונטית מתמיד. מי שרוצה לקרוא ספר שאינו במשקל נוצה, זה הספר בשבילו. הספר מחולק לשתיים עשר ספרים קצרים. חסרונו הגדול הוא בכך שבשלושת הספרים האחרונים, רוסו עובר מכתיבה קולחת ושנונה, לכתיבה של קשיש נרגן שמתלונן על העולם, ורק בגלל זה בחרתי לתת לו ארבע כוכבים ולא חמישה.”

“צר לי שעלי לספר על בחורות רבות כל כך שהיו מאוהבות בי" (עמ' 147). ציטוט זה מעלה על הדעת דובר שכמותו כקזנובה, כובש הנשים. אך המשכו של המשפט "משיב" את העט הסיפורי לידי ז'אן זאק רוסו: "אך הואיל ואין לי כל סיבה להתפאר במה שקצרתי באהבות אלה, סבורני שאני יכול לומר את האמת בלי כל נקיפות מצפון" ורוסו אכן אומר את האמת אודותיו באופן כזה שגם לאחר מאתיים וחמישים שנים, היא מעניינת, מעוררת עניין, אמפתיה ומחשבה. ותמיד רלוונטית. אני חושבת על כל הספרים הגרועים, מלאי המלל שמתפרסמים חדשות לבקרים ומתהדרים בפסדו-אותנטיות, בכתיבה ישירה, בדמויות שיוצאות לאיזה מסע של גילוי עצמי או השד יודע מה. ואז אני קוראת את הוידויים וחושבת: בספר הזה יש הכל, מסע וגילוי , אהבה , אהבות (אפילו חיים בשלישייה יש כאן), יחסי הורים ילדים, קנאה, רוסו כותב על בחירה בדרך חיים וויתור על אחרת, הוא כותב על רכוש ועל העדרו, על התבסמות מתהילה ובחירה בהסתגרות. והוא כותב על עניין בלתי נתפס בעיני – מדוע בחר למסור את ילדיו לבתי יתומים. ושוב על – אהבה. רוסו כותב הרבה על אהבה רומנטית. באופן כללי האהבה הרומנטית זוהתה במחקר ההיסטורי והסוציולוגי כתופעה מערבית בהווייתה שמקורה באהבה החצרונית בימי הביניים. הטרובדורים בצרפת, במאה השתיים עשרה, היו הראשונים (מאז אפלטון) שדיברו על אהבה אידיאלית בין בני אדם ולא בין אדם לאלוהיו. בתקופה זו התגבשה תפיסה חדשה של אהבה חצרונית הטרוסקסואלית והציגה מערכת של כללי התנהגות ושל ערכי אבירות. מערכת זאת התייחסה בחלקה הגדול לאהבה בלתי מושגת, שעיקרה מסע ושאיפה. אהבה זו פעמים רבות נתפסה כאסורה ובמקרים רבים היתה כרוכה בניאוף, ומקומה היה מחוץ לממוסד הנישואין לא התיישבה עימו. כך שבמהלך ההיסטוריה האהבה הרומנטית נתפסה ככוח חתרני, המאיים על החוק והמוסר. גיבורים רומנטיים הובנו ככאלו שדוחים את המוסכמות הקיימות ומכריזים על האהבה כערך יחיד ששווה לחיות ולמות למענו. רוסו מגלה יחס אמביוולנטי ביחס למערכת ערכים כזו. מצד אחד רוסו טורח להציג את עצמו ככזה שרחוק ממודל הגבר שבגברים - הגיבור הרומנטי האולטימטיבי. הוא אומר על עצמו: "הרי אני סמל של רפיון וביישנות: כל דבר מבהיל אותי, כל דבר מרתיע אותי ואפילו זבוב במעופו מפיל עלי אימה". הוא מצייר את יחסיו עם נשים לא כמסע שמכוון לכיבוש מיני, אלא ככזה שבו הוא הפאיסיבי ואילו הנשים הן האקטיביות ביחסיו. ולא רק זאת - הוא מוקסם מנשים חזקות ונרתע מהן במקביל (ואני חושבת כמה עד היום ישנם גברים שעדיין שבויים באותו יחס אמביוולנטי עצמו) כך למשל הוא מגולל את המקרה שבו פגש זונה שמחזיקה בשני אקדחים ןשאומרת לו: "כשאני מעניקה את חסדי לגברים שאיני אוהבת, אני דורשת מהם לשלם בעבור השעמום שגרמו לי, ואין זה אלא הוגן: אבל גם אם אני מוכנה לשאת את לטיפותיהם, איני רוצה לשאת את עלבונותיהם, ולכן הראשון שיפגע בכבודי אפגע בו ללא שהיות" רוסו נתקף מולה באין אונות ורפיסות. הזונה מגנה את רוסו על כישלונו למלא את התפקיד הגבר שבגברים ושולחת אותו ללמוד מתמטיקה 'ג'אנטו (ז'אן הקטן), הנח לנשים ולך ללמוד מתמטיקה" אבל האישה של חייו היא - מדאם דה וארנס, שתחילה חונכת אותו ומעניקה לו בית ובהמשך מכניסה אותו לעולם היחסים המיניים. גברת זו, אותה הוא מכנה "אמא", מתגלה כבעלת מנטאליות גמישה וליבלית לזמנה בכל הנוגע ליחסים מיניים. ביתה הוא מרחב נשי אלטרנטיבי, בו מתקיים מערך יחסים המשמש חלופה לאופציה הפטריארכאלית. מאדם דה ורנס אינה יכולה להביא ילדים לעולם. יתכן כי עובדה זו משחררת אותה מאותו סדר מגדרי ומאפשר לה לכונן את ביתה כמקום בו חל היפוך תפקידי מגדרי. היא יוזמת יחסים מיניים עם רוסו, והיא זו שנוטלת לעצמה חירות מינית ובעלות מינית הן על גופה שלה והן על זה המתקרא "בנה". וכך: "אמא הבינה שכדי לחלצני מסכנות נעורי, הגיעה העת לנהוג בי כגבר וכך אמנם עשתה, אך בדברך מוזרה מאין כמותה, ששום אישה לא מעלה על דעתה במצב שכזה". וכך בתקופה שהיא קודמת הרבה מאוד לפמיניזם, רוסו חושף כיצד בבית של גברת זו, שאינו מבוסס על עיקרון של שליטת הגבריות על הנשיות (כפי שמתווה הרעיון של האהבה הרומנטית), דווקא שם רוסו זוכה מצד אחד להגנה ולביטחון אבל מנגד הוא זוכה לאוטונומיה. אוטונומיה זו כמותה כחירות ואושר וגילוי עצמי: "הקצתי עם זריחת השמש והייתי מאושר. טיילתי לי והייתי מאושר. ראיתי את "אמא" והייתי מאושר. עזבתי אותה והייתי מאושר. שוטטתי ביער, עליתי בגבעות...קראתי, התבטלתי, עבדתי בגינה והאושר ליווה אותי לכל מקום. הוא לא היה תלוי בשום דבר מוגדר. הוא היה כולו בתוכי " הספר הזה מעורר המון מחשבות, הוא מכיל בתוכו הכל. אם לא נבהלים מרוסו, אם לא נבהלים מעובי הספר הוא מביא לחוויה יוצאת דופן. הכתיבה קולחת, השפה בהירה, פשוטה ועדכנית. נוגעת ללב, ורלוונטית מתמיד. מי שרוצה לקרוא ספר שאינו במשקל נוצה, זה הספר בשבילו. הספר מחולק לשתיים עשר ספרים קצרים. חסרונו הגדול הוא בכך שבשלושת הספרים האחרונים, רוסו עובר מכתיבה קולחת ושנונה, לכתיבה של קשיש נרגן שמתלונן על העולם, ורק בגלל זה בחרתי לתת לו ארבע כוכבים ולא חמישה.”