פרק 1
ברוב מהלכו זורם נהר הדְרִינָה באפיק שהוא מפלֵס בנקיקים הצרים שבין מורדות הרים תלולים או בגיאיות עמוקים ששיפועיהם החדים צרים את גדותיו. רק בכמה מקומות מתרחבים חופיו, לפעמים מצדו האחד ולפעמים משני עבריו, ויוצרים עמקים פתוחים שטופי שמש של ארץ מישורית או מדורגת, הנוחה לחקלאות ולהתיישבות. התרחבות מעין זו נוצרה גם כאן, ליד וִישֶגְרָאד, ששם הדרינה פורצת בעיקול פתאומי מתוך נקיק עמוק וצר שבין מצוק בּוּטְקוֹבָה להר אוּזַוְנִיק. פיתול הדרינה במקום זה חד במיוחד ומורדות ההרים משני עברי הנהר כה תלולים וסמוכים זה לזה, עד שהם נראים כמקשה יצוקה של הרים שהנהר בוקע היישר מתוכה כמתוך קיר אפל. כאן, לפתע, נפערים ההרים ויוצרים כעין אמפיתיאטרון עקום, שקוטרו במקום הרחב ביותר אינו עולה על כחמישה־עשר קילומטרים בקו אווירי.
במקום זה, שהדרינה פורצת אליו בכל כובד מימיה הירוקים הקצופים כמתוך מערך סגור של הרים שחורים תלולים, ניצב גשר האבן החטוב, על אחד־עשר קמרוניו הערוכים במרווחים גדולים. החל מן הגשר, כמו מתוך בסיס מניפה, נפתח מרחב השפלה הגלית, ובו הקָסַבָּה[1] הווישֶגראדית וסביבתה, על הכפרים הזעירים הצפוּנים בין קפלי גבעותיה, עטויים חלקות שדה, כרי מרעה ובוסתני שזיפים, המרושתים קווי־תיחום וגדרות, ופה ושם זרויים עצי חורש ומצבורים אקראיים של עצי מחט.
וכך, כשהמראה נצפה מלמטה, נראה כאילו מתוך קמרונותיו הרחבים של הגשר הלבן זורמת ומשתפכת לא רק הדרינה הירוקה, אלא כל המרחב המבוּית המופז אור־שמש, על כל מה שבו ועל שמי הדרום הפרושים מעליו.
על הגדה הימנית של הנהר, הָחֵל מן הגשר, משתרע רוב שטחה של הקָסַבָּה ובכלל זה רחוב השוק, קצתו במישור וקצתו על שיפולי הגבעות. מעברו האחר של הגשר, לאורך הגדה השמאלית, פרוש שדה מָלוּכִיָה, פרבר שבתיו פזורים לצדי הדרך המובילה לסראייבו. וכך הגשר, הקושר בין שני קצות הדרך לסראייבו, מחבר את הקָסַבָּה אל פרברהּ.
באומרנו “מחבֵּר”, לאמיתו של דבר הרי זה כאילו אמרנו: השמש מפציעה בבוקר כדי שאנחנו, בני־האדם, נוכל לראות מה שנמצא מסביבנו ולעסוק בעבודתנו, והיא שוקעת לפנות ערב כדי שנוכל לישון ולנוח מעמל היום. שהרי גשר האבן הגדול, מבנה יקר־ערך המצטיין ביופי יחיד במינו, שכמוהו לא יימצא גם בערים הרבה יותר אמידות ושוקקות חיים (“בכל הממלכה יש רק עוד שניים כאלה”, נהגו לומר בימים עברו) שימש מעבר קבוע ובטוח, האחד והיחיד בכל הגזרה העילית והתיכונה של ערוץ הדרינה, וחוליה מקשרת חיונית בדרך הקושרת בין בוסניה לסרביה ואל מה שמעבר לגבולה, לשאר המחוזות בממלכה הטורקית בואכה איסטנבול. ואילו הקָסַבָּה ופרבריה אינם אלא יישובים המתפתחים תמיד ובכורח הנסיבות בסמוך למרכזי התחבורה העיקריים ומשני עבריהם של גשרים גדולים וחשובים.
גם כאן התרבו הבתים במרוצת הזמן והיישובים משני עברי הגשר הלכו וגדלו. הקָסַבָּה ניזונה מן הגשר כשהיא צומחת ממנו כמתוך שורש בלתי־נכחד.
(כדי שנוכל לצייר לעצמנו את מראה הקָסַבָּה ולהבין היטב את מהות זיקתה לגשר, יש לדעת שקיים בעיר גשר נוסף ואפילו נהר נוסף. זהו נהר הרְזָאב, שגשר עץ נטוי עליו. בקצה העיר ניגר הרזאב אל הדרינה, כך שמרכז העיר, על רובעהּ הראשי, נטוע על לשון האדמה החולית שבין שני הנהרות המתלכדים במקום זה, הגדול והקטן, כאשר בתי שכונות הסְפָר פזורים לצדם של שני הגשרים, על הגדה השמאלית של הדרינה והימנית של הרזאב. עיר שתולה על פלגי מים. עם זאת, אף שקיים נהר נוסף וגשר נוסף, הביטוי “על הגשר”, השגור בפי כול, לעולם אינו מתייחס אל גשר הרזאב, מבנה עץ פשוט וחסר חן, נטול עבר ונעדר משמעות למעט תכליתו השימושית כאמצעי־מעבר לתושבי המקום ולבהמתם, אלא תמיד ובאופן בלעדי אל גשר האבן שעל הדרינה).
אורכו של הגשר כמאתיים וחמישים אמה ורוחבו כעשר אמות, חוץ מאשר במרכזו, ששם נוספו לו משני צדי נתיב המעבר שלו מרפסות המכפילות את רוחבו. זהו חלק הגשר המכונה בשם קאפּיָה, דהיינו, השער. במקום זה, כלומר על גבי עמוד התווך המתרחב כלפי מעלה, הותקנו תמוכות המחזיקות את רחבת המרפסות, החורגות באופן נועז ומתואם משני צִדי הגשר ומתנשאות מעל למים הירוקים הגועשים במעמקים מתחת. אורכה ואף רוחבה של כל מרפסת כחמש אמות, וכמו הגשר לכל אורכו, שתי המרפסות חשופות ולא מקורות ומוקפות במעקה אבן. המרפסת הימנית מצד העיר מכונה בשם ‘סַפָּה’. היא מוגבהת בשתי מדרגות, מוקפת במושבים הערוכים לאורך המעקה, המשמש כמשענת, כאשר המדרגות, המושבים והמעקה, חצובים מאותה אבן בהירה, כיחידה אחת שלמה. המרפסת השמאלית, זו שממול ה’ספה’, זהה אמנם בגודלהּ ובמבנֶהָ, אף שהיא ריקה ונטולת מושבים. במרכזה, מעל למעקה, מתנשא קיר גבוה מקומת אדם; סמוך לקודקודו קבוע לוח שיש לבן ועליו כתובת עשירה, הקרויה תאריך,[2] חקוקה בכתב טורקי וערוכה בשלושה־עשר בתי שיר שבו מוזכר שמו של בונה הגשר ושנת הקמתו. למרגלות הקיר מצויה מזרקת המים: סילון מים דק הקולח מלוע דרקון של אבן. על המרפסת הזאת התמקם מוכר הקפה ועימו הקנקנים והפינג’נים, לפניו מוצב מתקן־צלייה על גחלים שבוער באופן קבוע ואחד הילדים מסייע בידו בהגשת הקפה לאורחים יושבי ה’ספה’ שבמרפסת מנגד. זהו “השער”.
על הגשר, אצל השער, מסביבו או בזיקה אליו, כפי שנראה, מתנהלים ומתפתחים חייהם של תושבי הקָסַבָּה. בכל הסיפורים על חוויות אישיות, משפחתיות או חברתיות, מופיע תמיד צירוף המילים “על הגשר”. ואכן, על גשר הדרינה נערכים טיולים ראשונים עם הילדים וכאן מתחילים משחקי הבנים. ילדי הנוצרים, שנולדו מעבר לגדה השמאלית של הדרינה, עוברים את הגשר כבר בימים הראשונים לחייהם, שכן כבר בשבוע הראשון הם מוּבָלים לטבילה בכנסייה. אך גם שאר הילדים, ואפילו אלה שנולדו בצד השני, שבגדה הימנית, לרבות ילדי המוסלמים, שאינם עוברים טבילה, נוהגים לבלות בסביבת הגשר את רוב ימי ילדותם, בדומה לאבותיהם ולאבות אבותיהם לפנים, שהיו שולים דגים בסמוך לו או צדים יונים מתחת לקמרוניו. משחר ילדותם ספגו עיניהם את מראה המבנה הענק ההרמוני העשוי אבן נקבובית בהירה, על קווי מתארו הישרים להפליא. הם הכירו היטב את כל הפיתוחים שסותתו ביד אמן, לרבות הסיפורים והאגדות שנכרכו בהקמת הגשר ובמלאכת בנייתו, שדמיון ומציאות, ממשות וחלום נמהלו בהם באופן מופלא ולבלי הפרד. כל הדברים האלה היו נחלתם הבלתי־מודעת, כאילו ידיעתם אותם באה לעולם יחד עימם, כפי שאנשים יודעים תפילות שאין זוכרים עוד ממי נשמעו ונלמדו בפעם הראשונה.
הם ידעו כי הגשר הוקם על־ידי הווזיר הגדול מֶחְמֶד־פֶּחָה, אשר נולד בכפר הסמוך סוֹקוֹלוֹבִיצִ’י שמאחורי אחד ההרים שהגשר והקָסַבָּה מוקפים בהם. רק הווזיר מסוגל היה לספק את כל הדרוש כדי שייבנה פלא עשוי אבן עמיד־לָעד שכזה (בתודעת הנערים מייצג הווזיר משהו נוצץ, ענק, אימתני וטמיר).
את הגשר בנה האדריכל ראדֶה, שמן הסתם היה צריך לחיות מאות שנים כדי לבנות במחוזות סרביה את כל היפה והחסין לעד שבה, ואכן בכינויו זה הוא חי בדמיון האנשים ובכיסופיהם, כדמות אגדית ובפועל אלמונית, כנהוג לרוב בקרב ההמונים שאינם אוהבים לזכור הרבה ולהרגיש חייבים לרבים, אפילו לא בזיכרונם. הם ידעו שמלאכת הבנייה הופרעה על־ידי הווילָה, נימפת המים, כפי שתמיד ובכל מקום מישהו מפריע לכל בנייה שהיא, וכי בלילה הייתה זו הורסת כל מה שנבנה במשך היום. כל זאת עד ש”הדָבר” פצה פה מן המים והשִיא לאדריכל ראדה עצה, לחפש אחר שני ילדים חלושים, תאומים, אח ואחות ששמם סְטוֹיָה ואוֹסְטוֹיָה, ולהטמינם בעמוד התיכון של הגשר. מיד החלו חיפושים אחר הילדים הללו בכל רחבי בוסניה. פרס הובטח למי שימצא אותם ויביאם למקום.
לבסוף מצאו הנוטרים בכפר נידח תאומים צמודים לשדי אִמם, שבפקודת הווזיר נלקחו ממנה בכוח; ואולם האם סירבה להיפרד מהם ואדישה לַחרפות ולמהלומות נשרכה בוכייה ומקוננת בעקבותיהם כל הדרך עד הגיעם לווישגראד. שם עלה בידה לפלס את דרכה בקרב ההמון ולהתייצב בפני האדריכל.
הילדים נכלאו אמנם בקיר האבן, שהרי כך נגזר, אך אומרים כי האדריכל, שרחמיו נכמרו על האם, הותיר בעמודים פתחים שדרכם יכלה האם האומללה להיניק את התינוקות שלה לאחר שהועלו קורבן. אלה האשנבים הענוגים שנחצבו לשם נוי, צרים כחרכי ירי, שכיום מקננות בהם יוני הבר. כזֵכר למאורע, זה מאות בשנים שהקיר זב חלֵב־אם. אלה אותם סילונים לבנבנים דקים הזולגים בעונתם מן המַחְבָּרים המושלמים ומותירים על פני האבן עקבות בלתי־נמחים. (תיאור חלב־האם מעורר בלבו של ילד תחושה של דבר־מה קרוב מאוד ומעציב, ובאותה מידה גם מעורפל וטמיר, משהו מביך ואימתני, בדומה לווזירים ולאדריכלים). את עקבות החלב הללו אנשים מגרדים מן העמודים ומוכרים כאבקת מרפא ליולדות חשׂוכות חלב.
בעמוד התיכון של הגשר, מתחת ל”שער”, ישנו פתח גדול יותר בלא משקוף, צר וארוך כעין חרך־ירי שנועד לענקים. מספרים כי בתוך העמוד הזה נמצא חדר, אולם רחב ידיים ואפל שבו שוכן הערבי השחור. כל הילדים יודעים זאת. בחלומותיהם ובמעשיות שהם בודים נודע לו תפקיד נכבד. אדם שיראה אותו במו עיניו חייב למות. שום ילד עוד לא ראה אותו, כי ילדים אינם מתים. אבל לילה אחד הוא נגלה לעיני חָמִיד, סבּל קצר־נשימה שעיניו דלוקות, תמיד שתוי או נתון למרה שחורה, שמת בו בלילה, פה ליד החומה. האיש היה אמנם שיכור עד אובדן חושים ונשכב לישון על הגשר, תחת כיפת השמיים, בקור של חמש־עשרה מעלות מתחת לאפס. לעתים קרובות מציצים הנערים מן הגדה אל תוך הפתח האפל הזה כאל תהום אימתנית ומושכת כאחת. הם נדברים ביניהם להסתכל בה כולם בלי להניד עפעף, והראשון שיבחין במשהו, יצעק. רועדים מסקרנות ופחד הם נועצים את מבטם בסדק האפל, הרחב, עד שמורך־לבו של אחד מהם גובר ונדמה לו כי הפתח זע לעיניו כמסך שחור, או שאחד הבדחנים והנועזים (תמיד ישנו אחד כזה) צועק: “הערבי!” ופונה כביכול לברוח. זה משבית את המשחק ומעורר אכזבה ומורת־רוח אצל האוהבים את שעשועי הדמיון, מתעבים את הלעג ומאמינים שבהתבוננות סבלנית דיה הם עשויים לזכות בהתגלות ובחוויה. ואילו בלילה, בשנתם, מתכתשים רבים מהם עם הערבי מן הגשר כאילו התמודדו עם מר גורלם, עד שאמא מעירה אותם ושמה קץ לחלום הביעותים. ובעוד האם משקה את ילדהּ במים צוננים (סגולה “לגרש את הסיוט”) ומאיצה בו לבטא את שם הבורא, כבר חוזר הילד ונרדם, מותש ממשחקי היום, שוקע בשנת הילדות העמוקה, שפחדים אינם קונים בה אחיזה על־נקלה ולאורך זמן.
במעלה הנהר, באדמת הסיד האפורה של חופו התלול, מסתמנים משני צדדיו שקעים עגולים, ערוכים ברווחים שווים, כאילו נחקקו באבן עקבות פרסותיו של סוס ענק, שגודלו על־טבעי; הם מתחילים למעלה בעיר העתיקה, ונמשכים לאורך השונית עד לנהר, ושבים ומופיעים בגדה השנייה, ששם הם נבלעים באדמה הכהה ובצמחייתה. הילדים, שבימות הקיץ שולים דגים קטנים במשך כל שעות היום, יודעים כי העקבות הללו הם עקבותיהם של לוחמים מימי קדם. בימים ההם התהלכו על פני האדמה גיבורי־חיל, האבן הייתה עדיין בשלבי התהוותה, רכה כעפר האדמה, והסוסים, וכמוהם אף הגיבורים, הצטיינו בקומתם הענקית. אלא שילדי הסרבים ידעו כי אלה טביעות פרסותיו של סוסו הנודע של הנסיך מַרְקוֹ, עוד מימי כליאתו בעיר העתיקה למעלה ומנוסתו משם, כשגלש במורד ההר ובזינוק אחד דילג על פני הדרינה, שבימים ההם לא היה עליה גשר. לעומתם, ידעו ילדי הטורקים[3] שלא היה זה ואף לא יכול היה להיות הנסיך מַרְקוֹ (כי מנין לכופר הממזר כוחות שכאלה וסוס שכזה!), כי אם עָלי גֶ’רְגֶ’לֶס, שכולם יודעים כי המעבורות ומפעיליהן היו אפסיים בעיניו, ושברוכבו על פִּרדתו המעופפת צלח נהרות גדולים בזינוק יחיד, כאילו היו נחלים קטנים. בעניין זה אין הם מתווכחים כלל, עד כדי כך משוכנע כל צד באמיתות אמונתו. ולא נודע כי אי־פעם הצליח מי מהם לשכנע את זולתו או שמישהו שינה את גרסתו בעניין.
בשקעים עגולים אלה, שכל אחד מהם רחב ועמוק כאגן גדול, משתמרים המים זמן רב לאחר רדת הגשם כבתוך בורות חצובים באבן. בורות אלה, שמתמלאים במי גשם פושרים, מכונים בפי הילדים בארות ומשמשים לכולם כאחד, בלי הבדלי דת ואמונה, להחזקת דגים קטנים, קבַרנוּנים ואדומי־עין שהעלו בחכתם.
על הגדה השמאלית, לצד דרך העפר, מתנשא תל גדול של אדמה מוצקה, אפורה ומאובנת. דבר אינו צומח או פורח שם, למעט עשב גמוד, קשיח ודוקרני כתיל. התל משמש כלוח־מטרה וכקו־גבול לכל משחקי הילדים בסביבת הגשר. בעבר נקרא המקום קבר־רַדיסאב. מספרים כי רדיסאב היה גיבור סרבי אדיר כוח. וכאשר החליט הווזיר מחמד־פחה להקים גשר על הדרינה ושיגר למקום את אנשיו, הכול קיבלו על עצמם בהכנעה את עבודת הפרך זולת רדיסאב, שהתקומם והמריד את העם ואף שיגר מסר אל הווזיר, שלא ישתעשע חלילה ברעיון להקים גשרים על הדרינה. צרות צרורות היו לווזיר עד שהכניע את רדיסאב, שכן הלה היה גיבור וחזק משאר האנשים ולא נמצאו רובֶה או חרב שיכניעוהו או חבל ושלשלת שניתן לכבול אותו בהם; את הכול היה תולש וקורע כמו היו חוטים דקים. סוד כוחו היה בקמיע מיוחד שנשא על גופו. ומי יודע מה היה קורה ואם היה הווזיר מקים אי־פעם את הגשר אלמלא נמצא בין אנשיו איש אחד פיקח שפעל בתושייה, אשר שיחֵד את נושא כליו של רדיסאב וחילץ מפיו את דבר הסוד. כך הפתיעו את רדיסאב והטביעוהו בשנתו, לאחר שנכבל תחילה בחוטי משי, שכן רק המשי היה חסין בפני כוח הקמיע. נשים במקומותינו מאמינות, כי אחת לשנה נראה בלילה סילון של אור לבן עז שניתך על התל היישר מן השמיים. זה קורה איפשהו בסתיו, בתקופה שבין יום הולדתה של מריה הקדושה ליום עלייתה השמיימה. אך הנערים, שמתוך אמונה מהולה בספק נהגו להישאר ערים ליד החלון הצופה אל קבר רדיסאב, לא הצליחו מעולם לראות את האש השמימית, שכן עוד בטרם חצות הייתה השינה מכריעה אותם. לעומתם, היו עוברי אורח תמימים וחסרי עניין בתופעה מבחינים בדרכם אל הקָסַבָּה באור לבן נוגֵהַ על התל שמעל לגשר.
בניגוד לכך רווח בקרב המוסלמים בקָסַבָּה סיפור עתיק יומין על דרוויש שנפל כשׁאהיד באותו מקום. הוא נקרא בשם שֵיח’־טוּרְהַנִיָה, ושִמעו יצא כגיבור חיל שבמקום ההוא הגן על מעבר הדרינה מפני אחד מצבאות הכופרים, וכי הסיבה לכך שאין במקום סימן לאחוזת קבר או לגַלעֵד נובעת מרצון הדרוויש עצמו, שביקש להיקבר בלי כל ציון או מצבה, כדי שמקום קבורתו לא ייוודע. זאת כדי שאם אי־פעם ישוב אחד מצבאות הכופרים לתקוף באותו מקום, הוא יקום מקברו כפי שעשה לפנים, ויעצור בעדו, כך שהאויב לא יוכל לעבור את גשר וישגראד ולהוסיף להתקדם. לכן השמיים בכבודם ובעצמם הם שמדי פעם מאירים את קברו.
כך מתנהלים חייהם של ילדי הקָסַבָּה מתחת לגשר ומסביבו, במשחקים סתמיים או בשעשועי דמיון יַלדיים. ואולם עם שנות הבגרות הראשונות הם כמו־מועתקים אל הגשר, היישר אל השער, ששם נפתחים לפני דמיון בַּחֲרוּתָם תכנים ומחוזות חדשים, אך שם גם מתחילות מלחמת הקיום ודאגות הפרנסה.
בשער ובסביבתו מתחילות לראשונה הזיות על אהבה, מפגשי מבטים, קריאות היכרות, לחישות והסתודדויות. כאן נעשות גם עסקות מסחריות ראשונות, ובעקבותיהן מכירות, מריבות והסכמים, מפגשים והתוועדויות. כאן, על מעקה האבן, מוצגים למכירה ביכורי הדובדבנים והמלונים, ובבקרים הסָלֶפּ,[4] עם לחמניות חמות. כאן נאספים גם פושטי־יד, נכים ומצורעים, כשם שנקבצים שם הצעירים והחסונים, הבאים לראות, להיפגש עם חברים ולהיראות בציבור, וכל מי שמבקש להציג ולמכור משהו מיוחד, אם פרי ואם בגדים או כלי־נשק. לא אחת נועדים במקום גברים קשישים ונשואי פנים כדי להחליף דברים בענייני־ציבור ולהשיח דאגות משותפות, אך לעתים עוד יותר קרובות אלה בחורים שדעתם נתונה רק לשירים והתבדחויות. בהתרחש אירועים חשובים או הפיכות היסטוריות היו צצים במקום כרוזים ומודעות (על הקיר הרם, מתחת ללוח השיש עם הכתובת הטורקית ומעל למזרקה), ואולם כאן גם, עד לשנת 1878,[5] נתלו או הוצגו לראווה ראשיהם המשופדים של המוּצאים מסיבה כלשהי להורג, בימים שהוצאות להורג בעיירת־ספר זו נעשו לעתים מזומנות, ולעתים, כפי שנראה, במיוחד בשנים רצופות מהומות, התבצעו אפילו מדי יום ביומו.
חתונה או הלוויה לא הייתה עוברת על הגשר בלי להתעכב בשער. במקום זה נהגה תהלוכת הקרואים להתכונן לטקס הכלולות ולהיערך לפני כניסתה אל רחוב השוק. בעִתות שלום ורגיעה היו מתכבדים בכוסית יי”ש, פוצחים בשיר ויוצאים במחול ה’קוֹלוֹ’,[6] ולא אחת גם מתעכבים במקום יותר מן המתוכנן. ואילו בשעת הלוויה היו נושאי הארון מניחים לשעה קלה את הבר־מינן כדי לפוש קמעה, תמיד בשער, שלידו או מתחתיו המנוח העביר חלק נכבד מחייו.
השער הוא חלקו המיוחס של הגשר, כשם שהגשר הוא חלקה המיוחס של העיירה, או כדברי עובר־אורח טורקי, שנהנה מהכנסת האורחים הנאה של בני וישגראד ורשם ביומן מסעותיו – “השער שלהם הוא לב הגשר שהוא לב הקָסַבָּה, שמן הראוי שכל אדם ינצור אותה בליבו.” הוא, הגשר, משמש עדות לכך שאדריכלים קדמונים, שלפי סיפורים נפוצים על אודותיהם קיימו מגע עם וילוֹת ועם כל מיני ישויות מופלאות ושנאלצו משום כך לכלוא ילדים חיים בקיר החומה, ניחנו לא רק בחוש ליציבות המבנה ויופיו אלא גם במודעוּת לתועלת ולנוחות שהוא עשוי להעניק לדורות הבאים בעתיד הרחוק. אדם המכיר את החיים במקום חייב להודות, כי מעטים האנשים בחבל זה של בוסניה, הזוכים ליהנות מן הנוֹחוּת והעונג המובטח אפילו לאחרון אנשי הקָסַבָּה בבואו לבלות על הקאפיה.
דברים אלה אינם אמורים, כמובן, בעונת החורף, שאז אין הולכים על הגשר אלא בלית־ברירה, ומי שעובר עליו מחיש את צעדיו ומרכין את ראשו מפני משב בלתי־פוסק של רוח קרה מעל לנהר. מובן מאליו שאין מתעכבים אז על מרפסות השער הפרוצות לרוחות. אבל בכל עונה אחרת של השנה השער מהווה ברכה אמיתית לקטנים וגדולים. כל אחד מתושבי המקום יכול להגיע אליו בכל שעה משעות היממה, להתיישב על ה’סַפָּה’ ולשהות במקום אם לצורך עסקיו ואם לשם שיחת רעים. ספת האבן הצחורה, המתנשאת לגובה של כחמישה־עשר מטרים מעל למים הירוקים הגועשים מתחת, נראית כמרחפת בחלל האוויר בין הרים ירוקים־כהים שמעטרים אותה משלושה עברים, מעליה פרושים השמיים, בהירים, מעוננים או מכוּכּבים, ומנגד מרחב הנהר במורד, כעין אמפיתיאטרון צר שהרים כחולים סוגרים עליו מלוא־עומקו.
כמה וזירים או שועי־עולם יכולים לבוא למקום שכזה בשעות שמחה או דאגה ולבלות בו להנאתם את שעות הפנאי? מעטים ביותר. ולעומת זאת, כמה מאנשינו ישבו כאן במרוצת הדורות במשך מאות שנים, מהם עד עלות השחר או עד לתפילת הערבית, או בלילות, כשכיפת הרקיע המכוּכּב מסתובבת מאליה ממש מעל לראשך! רבים מאיתנו ישבו כאן, תומכים ראשם בידיהם, גופם שעון אל האבן המסותתת, החלקה, ומול אורות מרצדים על רוכסי ההרים והעננים בשמי הרקיע מעל, הוגיעו את מוחם במאמץ להתיר את פקעת הגורל אשר שב ונשנה, אף שחוטיו מסתכסכים בחיינו תמיד באורח שונה? בעבר נמצא אדם שטען (אמנם היה זה נוכרי ודבריו נאמרו בבדיחות־הדעת) שלקאפיה נודעת השפעה על גורל הקָסַבָּה ועל אופיים של תושביה. לטענתו, את הנטייה הרווחת בקרבם לשקוע בהרהורים ובחולמנות יש לזקוף לאינסוף השעות שהם מבלים בישיבה במקום זה, כאחד הגורמים העיקריים להלך־הרוח השאנן והעגמומי, האופייני לרבים מהם.
כך או אחרת, אין להכחיש כי בהשוואה לתושבי מקומות אחרים נחשבים בני וישגראד מאז ומתמיד לקלי־דעת ולפזרנים הנוהים אחר מנעמי החיים. עירם שוכנת במקום מבורך, מוקפת בכפרים פוריים ועשירים ואמנם דרך וישגראד זורם הכסף בשפע, אלא שאין הוא משתהה בה לפרקי זמן ממושכים. וגם אם נמצא בעל בית חסכן הבוחל בפזרנות ואינו מכור לתאוות כלשהן, על־פי־רוב הוא נוכרי שהשתקע במקום; ואולם מימיה ואווירהּ של וישגראד גורמים לכך שילדיו כבר נולדים כשכפות ידיהם פתוחות ואצבעותיהם מפושקות, ועד מהרה הם נדבקים ברוח הפזרנות וקלות־הראש המושלת בחיים שסיסמתם: “יום חדש – גורל חדש.”
מסַפרים כי משֶתש כוחו של נוֹבָק, גיבור עממי קדמוני, כאשר נאלץ לוותר על אורח החיים שניהל ברומניה כהַייְדוּק,[7] הנחה את הנער גְרוּיִיצָה, שנועד למלא את מקומו, וכך אמר לו: “כשאתה שוכב במארב, התבונן היטב בעובר־אורח שנקרה בדרכך. אם הוא יושב באוכפו בגנדור, לובש אפודה אדומה מרוקעת כסף ורגליו נתונות בחותלות לבנות, סימן שהאיש מגיע מפוֹצָ’ה. הכֵּה אותו תיכף ומיד, כי יש כסף על גופו וגם באמתחתו. אם תראה עובר־אורח שבגדיו עלובים, ראשו מושפל והוא משתופף על הסוס כמי שיצא לקבץ נדבות, הכה ואל תחשוש, האיש בא מרוֹגָטִיצָה, ואלה כולם קמצנים, צבועים ונוכלים, שכיסיהם מלאים בכסף. אבל אם לפניך לץ שיושב באוכף ברגליים משוכלות, פורט על גיטרה ושר במלוא הגרון, אל תכה כי לשווא תלכלך את ידיך, הנח לאפס הזה לעבור, הוא מגיע מווישגראד ואלה אין להם כלום, כי אצלם הכסף לא מחזיק מעמד.”
כל זה עשוי לתמוך בדעתו של הנוכרי ההוא. עם זאת, קשה לומר בוודאות מה מידת האמת שבדעה זו. כמו בדברים רבים אחרים כך גם בעניין זה, לא קל לקבוע מה הסיבה ומה התוצאה. האם השער הוא אשר עיצב את אופיים של אנשי הקָסַבָּה, או שהם אולי תופשים אותו על־פי טבעם ומושגיהם, כערוך לפי מידתם ועל־פי צורכיהם והרגליהם? השאלה עצמה סתמית ומיותרת. אין מבנים מקריים, מנותקים מן החברה האנושית שהצמיחה אותם ומצורכיה, שאיפותיה ומושגיה, כשם שבאדריכלות אין קווים שרירותיים ונעדרי סיבה. התהוותו וחייו של כל מבנה נאה ומועיל, וכן היחס בינו לבין היישוב שבו הוקם, טומנים בחובם לא אחת פרשיות דרמטיות והיסטוריה מורכבת וטמירה. כך או אחרת, הקשר הקרוב שהתקיים במשך דורות בין חייהם של בני הקָסַבָּה לבין הגשר אינו מוטל בספק. גורלותיהם שזורים זה בזה עד שאין לתופסם או לתארם בנפרד. על כן סיפור הקמתו של הגשר ומה שעלה בגורלו הוא בה בעת גם סיפור חיי הקָסַבָּה ואנשיה לדורותיהם, כפי שגשר האבן על אחד־עשר קמרוניו והשער, כגולת־הכותרת, הנמצא במרכזו, שזורים בכל הסיפורים הקשורים בה.
