“"יום בהיר אחד האנשים הרימו את ראשיהם מן האדמה אחרי מאות שנים וגילו בבת אחת את האומללות שחיו בה, ואת האפשרות לשפר את תנאי חייהם במקום אחר. איש מהם לא חזר מעולם, ולו כדי לקחת אחדים מהחפצים שהשאיר מאחוריו. וכך לאט לאט בדומה לאחדים מכפרי הסביבה, גם אינייליה התרוקן ונשאר בודד וריק לנצח." (עמ' 69-70). הגשם הצהוב הוא ספרון קטן בן 134 עמודים העוסק בנושאים של זיכרון, התמודדות עם אובדן, בדידות והרבה מאוד מחשבות על הזמן החולף. זהו סיפורו של כפר דימיוני בשם אינייליה אי שם בהרי הפירנאים אשר ננטש על ידי תושביו. כפרים הררים רבים ננטשו בשנות ה-60 של המאה הקודמת וזאת כתוצאה מאוחרת של מלחמת האזרחים בספרד וכתוצאה מהעוני ששרר בהם. היה זה תהליך מוגבר של מעבר מהכפר אל העיר. הספר הוא מונולוג של אנדרס, התושב האחרון של אינייליה המהרהר על חייו, על תהליך הנטישה שהוא עד לו והוא משתף אותנו בזיכרונותיו אשר חלק נכבד מהם תופסים אלו שכבר הלכו לעולמם: שכניו, חבריו ובעקר אשתו אשר בחרה לשים קץ לחייה. אנדרס מרבה לחשוב על הטבע המשתנה על פי עונות השנה ועושה את ההקבלה בין השינויים בטבע, לשינויים הפיזיולוגים העוברים עליו עם הזמן. זהו ספר מלנכולי למדי אך הכתיבה של לימסארס מצוינת ומחשבותיו של אנדרס לעיתים נוגעות בנימי הנפש ממש. התרגום של רמי סערי, בהחלט ראוי לשבח.”

“שנות ה-60 של המאה העשרים. הכפרים בצפון ספרד, על גבול צרפת, בפירנאים, ננטשים. אחת לאחת המשפחות מעמיסות רכוש על עגלות ויוצאות לחפש עתיד טוב יותר בערים. גיבור הסיפור של לימסארס אינו מסוגל לנטוש את הכפר שלו, את הבית שבנו אבותיו, שהוא ואביו וסבו שיפצו ותחזקו במשך כל השנים. את הנהר, את שדות המרעה שעבד בהם כל חייו. כששכניו עוזבים הוא מסתגר בטחנת הקמח הישנה, אינו יכול להתמודד איתם. הוא נותר לבדו, רק הוא והכלבה חסרת השם (איזו צורך יש לה בשם? היא הכלבה היחידה. והוא האדם היחיד.). במונולוג ארוך ופיוטי הוא פורס את סיפורו של הכפר, את תהליך העזיבה ואת התפוררותם והיעלמותם של שרידי הבתים,כאשר ברקע מחזוריות הטבע - חורפים קשים ואביבים נטולי תקווה, כאשר אין בשביל מה להמשיך לחיות. אצל לימסארס כמו אצל לימסארס – הטבע קשור בנפש האדם והאדם תמיד בודד. ככל ספריו, אין זו יצירה שמחה. היא עוסקת בבדידות, באובדן, בחוסר אונים, בהקרבה, בנפש האדם. מקסים.”

“ספר מעולה. הספר מספר על אדם שחי בכפר איניילה בפירנאים. את הכפר עזבו כבר כולם , המקום קשה הן מבחינת מזג האויר והן מבחינת פרנסה. הגיבור חי שם לבדו ובעצם מתוארת סימביוזה מדהימה בינו לבין הכפר. מתואר תהליך איטי, הדרגתי מאוד לעבר השכחה.”

“"יום בהיר אחד האנשים הרימו את ראשיהם מן האדמה אחרי מאות שנים וגילו בבת אחת את האומללות שחיו בה, ואת האפשרות לשפר את תנאי חייהם במקום אחר. איש מהם לא חזר מעולם, ולו כדי לקחת אחדים מהחפצים שהשאיר מאחוריו. וכך לאט לאט בדומה לאחדים מכפרי הסביבה, גם אינייליה התרוקן ונשאר בודד וריק לנצח." (עמ' 69-70). הגשם הצהוב הוא ספרון קטן בן 134 עמודים העוסק בנושאים של זיכרון, התמודדות עם אובדן, בדידות והרבה מאוד מחשבות על הזמן החולף. זהו סיפורו של כפר דימיוני בשם אינייליה אי שם בהרי הפירנאים אשר ננטש על ידי תושביו. כפרים הררים רבים ננטשו בשנות ה-60 של המאה הקודמת וזאת כתוצאה מאוחרת של מלחמת האזרחים בספרד וכתוצאה מהעוני ששרר בהם. היה זה תהליך מוגבר של מעבר מהכפר אל העיר. הספר הוא מונולוג של אנדרס, התושב האחרון של אינייליה המהרהר על חייו, על תהליך הנטישה שהוא עד לו והוא משתף אותנו בזיכרונותיו אשר חלק נכבד מהם תופסים אלו שכבר הלכו לעולמם: שכניו, חבריו ובעקר אשתו אשר בחרה לשים קץ לחייה. אנדרס מרבה לחשוב על הטבע המשתנה על פי עונות השנה ועושה את ההקבלה בין השינויים בטבע, לשינויים הפיזיולוגים העוברים עליו עם הזמן. זהו ספר מלנכולי למדי אך הכתיבה של לימסארס מצוינת ומחשבותיו של אנדרס לעיתים נוגעות בנימי הנפש ממש. התרגום של רמי סערי, בהחלט ראוי לשבח.”

“שנות ה-60 של המאה העשרים. הכפרים בצפון ספרד, על גבול צרפת, בפירנאים, ננטשים. אחת לאחת המשפחות מעמיסות רכוש על עגלות ויוצאות לחפש עתיד טוב יותר בערים. גיבור הסיפור של לימסארס אינו מסוגל לנטוש את הכפר שלו, את הבית שבנו אבותיו, שהוא ואביו וסבו שיפצו ותחזקו במשך כל השנים. את הנהר, את שדות המרעה שעבד בהם כל חייו. כששכניו עוזבים הוא מסתגר בטחנת הקמח הישנה, אינו יכול להתמודד איתם. הוא נותר לבדו, רק הוא והכלבה חסרת השם (איזו צורך יש לה בשם? היא הכלבה היחידה. והוא האדם היחיד.). במונולוג ארוך ופיוטי הוא פורס את סיפורו של הכפר, את תהליך העזיבה ואת התפוררותם והיעלמותם של שרידי הבתים,כאשר ברקע מחזוריות הטבע - חורפים קשים ואביבים נטולי תקווה, כאשר אין בשביל מה להמשיך לחיות. אצל לימסארס כמו אצל לימסארס – הטבע קשור בנפש האדם והאדם תמיד בודד. ככל ספריו, אין זו יצירה שמחה. היא עוסקת בבדידות, באובדן, בחוסר אונים, בהקרבה, בנפש האדם. מקסים.”

“ספר מעולה. הספר מספר על אדם שחי בכפר איניילה בפירנאים. את הכפר עזבו כבר כולם , המקום קשה הן מבחינת מזג האויר והן מבחינת פרנסה. הגיבור חי שם לבדו ובעצם מתוארת סימביוזה מדהימה בינו לבין הכפר. מתואר תהליך איטי, הדרגתי מאוד לעבר השכחה.”