“על אף הרושם שאולי יבוא בכם בראשונה, הרי שביקורת זו נכתבה בעברית, או יותר נכון: באמא של העברית. ביחד עם זאת נחסכו ממנה המילים המדוברות ברבים בלשון בני תשחורת, כמו אלה הבאות: כאילו, סבבה, אח שלי, פצצות לגבות ועוד כיוצא בכאלה.
שאפו אויר מלוא ריאותיכם בטרם תחלו לקרוא את זאת הביקורת, יען כי נועדה היא לדרכי המטיבים לכת וקרוא בשבילי קדמוניות ובימי האתמולים ואפשר כי למצער באשר בא בראשיתה, יש כי יבוא בכם הכורח לעיין בה ברוב אורך רוח, שכן מעלה אני כאן את המעט שבמעט בתולדות מלחמות היהודים ברומאים כפי שיודענו לה מתוך כתביו של יוסף בן מתתיהו שנודע לכלל גם בשמו הנכרי כיוסיפוס פלוויוס.
מכריז אני בזאת ובאזני רבים כי אני הוא בן אסתר הגלבועי איש ספר ומעש, מביא בכתובים כאן במקומותינו ובעת הזו את מחשבתי ללא כחל ושרק ובהיותי רחוק מכל דיבה ומכל רהב:
בראש דברי אודה כי הנוסף ללימוד והדעת שרכשתי מזה הספר, וגם לא מעט אשר השבתי לזיכרוני, הרי שהדבר אליו חברה נפשי וערבו לה נימיה בא מהתרגום הנהדר והנאדר של הכתבים היווניים שכן אלה הביאו לי ריגשה כה עזה, עד כי שיערתי לעצמי שאך יאה יהיה בעיניכם כי בקורת זו תבוא לכם בדרך שנדברה בין האנשים באותם עתים, ובכך תחוו (ולמצער די לקורטוב) מהטעם הנפלא הזה. לכן אדקדק שהדבר ייעשה במאמר הלשון שהייתה נקוטה בפיהם של אבות אבותי.
אשר על כן אני מעיד עלי כאן לעיניכם את מחשבתי על הדברים שנחפרו על ידי בשקידה ובשקיקה מתוך דברי האיש שהמונים חרפוהו כבוגד עז מצח, כדי להעלותם על הכתב לאחר שנשקלו ונבררו במעמקי מחשבתי.
הכתוב מביא לנו את קורות ימיו של העם היהודי בארץ יהודה ובחבלי הארץ שנספחו לה בדין ובחוזק המלכויות, מזמנם של מתתיהו ממודיעין וחמשת בניו שהורישו לנו את אגדת חג החנוכה (המיתוס) והמשכם של דברי הימים עד נפול מצדה, האחרונה במשגבי היהודים בעתות המרד הגדול, עד בלתי היות עוד.
עוד הביאו הדברים את מגדות האמת על מלכי יהודה ונגידיה, ובעשותם כך רוממו והשפילו את מעשי המולך בארץ עת ארוכה מכולם, הלא הוא המלך הורדוס מרומם בנים ואשה והורגם בלב רע ומוסת בעצת כזב מאנשי נבלה וריב שחלקם רב בדבר. זכה הורדוס במותו על שלא חזה את משך שנות המריבה והמלחמות לירושה שציווה לבאים אחריו, ועוד נוסדו רבים מאלה עד תום ימי מלכותו של אגריפס הראשון, דור שלישי לתולדות מלכות הורדוס.
והמלך אגריפס היה האחרון למלכות. לאחריו נעשו המריבות והמלחמות בין סיעות העם קשות משאת עד כי העמידו הרומאים (שזומנו לארץ ברצון היהודים עוד מימים ימימה) את הנציבים, (כל איש מהם לזמנו), על גלילות הארץ ומחוזותיה. חוזק ידם של הנציבים על היהודים עורר את אנשי המרי מטבעם למרוד בנציבים על תוקף חוקיהם ומסי הגולגולת שהושתו על הכל, ומעל לכל על העצבת שומרי היכל האלוהים.
מנהגי היהודים בכל גלילות הארץ הביאו טרוניות קשות שפשו בין חפצי הקרב ורודפי השלום. כך קמו גם האוהבים והקרובים איש באחיו, וכל אחד התחבר עם אנשים אשר מחשבותיו היו כמחשבותיהם והמריבה פשתה בכל מקום. בכל זמן מהזמנים גברו אנשי המרד ודורשי הקרב בכוח עלומיהם ובעוז נפשם על הזקנים והנבונים. בראשונה התחברו אלה לחבורות לבוז את יושבי הארץ ולעשות חמס ושוד וגם הרבו לנוסס את דגלי המרד בכל עת ומכל הסבר. גם כשחדלו הניצים בעיתות השקט, רבו הפגעים והצרות מבני הבליעל והשודדים.
הגיעו הדברים בידי שליחים מטעמם וניצים אחרים מעמי הארץ לאוזני נירון קיסר רומי, ואשר על כן חרה אפו לשלח את לגיונותיו ומצביאיו הטובים בעיניו ובראשם פלביוס אספניאנוס ובנו טיטוס לבער את מעשי המורדים ולתת מעשה ממשלה בכל הפרובינציה עד כי יעלה הסדר והדין על אורח כל תושב וגר.
ביחד עם נכונות המעשים לקראת הבאות, הגיעו הדברים לכך שרבים מהיהודים למפלגותיהם היו אלה שסטו ממסילות ישרים. על הכל קמו מלחמות אחים באשר רבות היו הסיעות וכולם מחולקים ומפולגים ובאו לידי כך שהמאכלת אשר בידם, הושמה בידי איש על גרון רעהו. גם באו בהם אלה שחלקו באחרים בלב מקנא לשמירת חוקי התורה בקפידה יתרה ובתוכם ומנגדם אנשי כזב וכחש שנשאו את לבם לתאוות הממשלה לאין מיצרים על אחיהם, וחיפשו מזימות לקחת להם את השלטון במרמה וברוב חונף.
בטרם צרו הרומאים על העיר ואף בזמנים שבאו לאחר מכן, שמו הניצים את רגלם בכוח על המקומות השונים בעיר, כל סיעה וחלקה, ומשם עשו להם מנהג להסתער במלחמה על מתנגדיהם. כה רבה הייתה הסכלות והשנאה עד כי באו הניצים לכדי כך שבאין בהם לראות עתידות ומידת השכל, שרפו והשחיתו את המזונות וכלי המלחמה של אנשי ריבם, הגם שזה חסר להם עד מאוד בהגיע הרגע, כאשר ברוב שכל פנו אל האויב הצר על העיר והניחו לגרון אחיהם. שפך הדם במריבותיהם (עד בוא שכלם) ניגר בנתיבי חריטת הגלגלים בסלע הסלול ברחובות, והאדים את כל הנתיב עד כי דבק בכל פסע ומדרך נעל וסנדל.
הלחם ושאר מיני האוכל אזלו עד כי פשה הרעב בכל והרבה את ההולכים למשכב מוות. הצער הכה בכל בית והעיר מלאה קולות יפחת האמהות השכולות על פרי בטנן והאלמנות על אבדן אלופיהן. בכל הזמן הזה היה כל דאלים גבר והיו ביניהם שהרבו בחשד בתמימים על כי נדמו להם כמטמיני לחם, ועל כן די היה להם במחשבתם כדי להשבית נפש. רבים מתאבי השלום ויראי התבוסה חפצו לנפול אל הרומאים כדי להסגיר את עצמם להציל את נפשותיהם, אך כל הנתפש בידי הקנאים הומת כדין בוגד. באין קובר, מלאה העיר בגופות הנספים ברעב ובחרב עד כדי היותם שרועים שם כמכשול בדרך.
הדברים פנו אחרת רק כשיצא טיטוס את מחנותיו לתקוף את החומות ברצונו להשלים את כיבוש העיר. אז ראו הניצים שהשעה דוחקת מאוד והאויב קרב לשער והחומה, או אז נוסדו יחדיו להפסיק את התגרות והתפנו לשים את גופם ברוב קנאה גבורה ועזות נפש להגן על העיר מפני הצר עליה. אשר על כן ועל אף שעלתה בם חולשתם מפני המלחמות באחיהם, אזרו את מלוא עוזם ברגע הנכון בכוח גיבורים שנחלש אך ורק מחמת הרעב ועוצם מספרם של חיילי האויב שהיו אף הם בני חייל יודעי מלחמה.
כך חרבה העיר ירושלים בשל שנאת חינם ויושביה הם אלה ששמוה למדרס תחת רגלי לגיונות רומי למשיסה ולחורבן. רק מתי מעט ביחס הצליחו להציל את חייהם. חלקם הומתו בעונש וחלקם האחר והרב יותר נמכר לעבדות. יתרתם, בעיקר הלוחמים הצעירים נשלחו לשמח את הרבים במראה מותם בזירות בשיני חיות טרף, או איש במאכלת אחיו.
מצדה נותרה להיות המשגב האחרון לעמוד גאה בפני לגיונות רומא עוד שלוש שנים. משראה אלעזר בן יאיר את בערת חומתו בידי האויב הצר עליו, התעשת לדעת כי כלו כל הקיצין ביודעו כי יום המחרת יביא עליו את כל חמת ועברת חיל הרומאים. אולם אלעזר לא חשב להימלט על נפשו וגם לא עלה על ליבו לתת למי מהאחרים לעשות כדבר הזה. הוא שיווה לנגד עיניו את עתידות המצודה בנפלה ולכן באומר פיו הביא את עדתו לגמור בנפשם לנטול את חייהם במו ידם ובלבד שלא לנפול למשיסה בידי הצרים על ההר ולמות בידיהם בחוסר כבוד, וכך קם והיה. הנותר אחרון מבין האנשים שנפל בגורלו להיוותר בחיים ולשחוט את תשעת חבריו על גופות יקיריהם כפי שעשו אלה לפניו לכל העדה, נפל על חרבו ומת. כך נפלה המצודה העזה והשגיבה מכולן.
יען כי רבה בקורתי והאמירו מכאובי על אשר ראיתי בכתובים הללו, ולמען ארבה עניין וטעם, עלתה בנפשי לחשוב כי נכון יהיה הדבר להביא את מהלכי הדברים בספר כפי שעשיתי, ומכך גם את תבואת שכלי מקריאתו. אשר על כן אחדל את דברי כהלכתם וגם אומר את אלה הדברים בעבור שעשה לי הספר בנפשי.
בקוראי את הדברים עלתה בי המחשבה כי נכון היה לספר להיקרא "תולדות מלחמות היהודים ביהודים". שכן את ארצם מסרו במעשיהם לכל עושי בז ומשיסה בעם ואשר התקיימו על ידם בשל מחשבה שגויה ונואלת ועל כל אלה עלו מחריביה ומהרסיה אשר ממנה יצאו, ודמם של אחיהם על ראשם.
רב לי במילים הללו, לכן אכבוש את רוחי ואטה את עטי ממשלח ידי וישפוט העם. אם צלחתם את מקרא הביקורת עד לכאן, הרי שתנעם לי דעתכם כי קיוויתי עד מאוד שלא לשווא השחתתי את דברי מחששי שמא נפלו לאוזניים ערלות וחמורות סבר.
גם אם בדברי חנף אם לאו תעטרו לי דברי קילוסין בגין כל מילותיי אלה, דעו לכם בחשבון דעתכם כי אף שהכברתי את רצוני, הרי שבצנעת נפשי אעז לאמור שרחוק הייתי מקיים רצוני להביא את אותו אופן שיח בכל אופניו כפי שאהבתים על דפי הספר, כי על אף הכל יפתה שפת הספר משפתי שלי כפי שהעליתי כאן. ובהיותי מתעורר סוף סוף מתאוות הכתיבה של שורות אלה ושב לימי הווה, אוכל לסכם כי מדובר ב"וואחד" ספר, ולכן דעו לכם שמחמיצו הוא המפסיד. אמת כסלע.”
