ביקורות ספרים על הספר היינו העתיד
|
יעל נאמן משרטטת בקווים עדינים את ילדותה בקיבוץ יחיעם, מבית הילדים ועד אחרי השירות הצבאי, ומבקשת להיות קול לכל ילדי החינוך המשותף, שהיא מכנה אותו "ניסוי בחינוך".
הספר כתוב בגוף ראשון - רבים. אנחנו, היינו, הרגשנו, חשבנו וכו' ומוציא לאור חיים בעולם ייחודי, של ילדים בקיבוץ, שהוא נפרד מעולמם של מבוגרים, על אף נקודות ההשקה הספורות שחיברו בין העולמות הללו. היא גם מתארת את קורות קיבוץ יחיעם, מרגע הקמת הגרעין ועד עלייתם לקרקע, כולל המצור במלחמת העצמאות.
הכותבת אינה מאשימה ואינה תוקפת את כל אלה שהסכינו לשיטת החינוך הזאת, היא רק מייצרת תמונת מצב, אך מספרת אותה ממ... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורתאהבת? 
|
|
|
ספר מומלץ, מוכר, הנושא ידוע ומפורסם. אז על מה בעצם הספר דיבר איתי? הספר הזה הוא הקיצון של החברתיות. כולם גדלים בחברה. אנחנו שייכים למשפחה, לכיתה בבית ספר, למחזור בתיכון, לחטיבה בצבא או לקהילה שאנחנו בוחרים להיות בה, ובגדול יותר- למגזר כלשהו, לעם, לעולם. אבל כל אחד הוא אחר. כל אחד הוא מיוחד.
ואם נקצין לכיוון השייכות לחברה- נגיע לקיבוץ. יש רק קבוצה, אין אני. האני נמחק, נמחקה הייחודיות. והתוצאות- לפניכם.
לא לשכוח- לכל אחד יש מקום חברתי, מקום בחברה. אבל יש גם מקום פנימי שלא קשור לחברה, מקום אישי בנפש הפרטית. כל אחד מגיע אליו, במוקדם או במאוחר.... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
כשהייתי ילדה חלמתי לגור בקיבוץ. מעולם לא ביקרתי בכזה. הידיעות שלי על הקיבוץ התבססו על שני מקורות עיקריים: ספרי "דפי תמר" של דבורה עומר שקראתי בהם שוב ושוב, וסיפורים ששמעתי מאחת הילדות בשכונה, שהיו לה קרובים בקיבוץ, ולכן נפל בחלקה המזל להתארח בקיבוץ בחופשות הקיץ. היא סיפרה לנו על בריכה שאפשר לטבול בה מתי שמתחשק, ועל קיוסק שניתן לקחת ממנו ארטיקים מבלי לשלם. בעיני הילדה שהייתי, ששיחקה בחצרות צפופות מטולאות אספלט, זה נשמע כמו חלום.
לא עברו שנים רבות לפני שהבנתי שהידיעות שלי על הקיבוץ היו מוגבלות ביותר, אבל תמיד נשארה בי סקרנות גדולה בכל הקשור לדרך החיים ... המשך לקרוא
19 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
"אצלנו לא היו חיבוקים ונשיקות. בזמן הנשיקות והחיבוקים העירוניים- אנחנו עוצרים את נשימתנו, מבצעים את תפקידנו בכוריאוגרפיה כפויה ומלאכותית, וזה נדמה בעינינו כנצח. אנחנו לא מתחבקים עם הורינו, לא עם אחינו הביולוגיים, ולא עם אחינו בני קבוצתנו".
כמה תעוזה, פתיחות וכוחות נפש צריך אדם כדי לשלוף את עצמו במו ידיו מהמציאות המופרעת לתוכה גדל, שנראתה לו במשך ילדותו ונעוריו כטוב שבכל העולמות האפשריים, ולהשקיף עליה מבחוץ במבט ביקורתי?
'היינו העתיד' הוא אוטוביוגרפיה קיבוצית קולקטיבית, מפעימה בתום האכזרי שלה וביופיה הלירי. היא מתארת את התבגרותה של המחברת בקיבוץ ... המשך לקרוא
13 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
מה חשבתם על הקיבוץ בילדותכם?
אני לא זוכרת שהרעיון של בית ילדים היה נראה לי מוזר או מזעזע.
כמו הרבה רעיונות אחרים, שבילדות אנחנו מקבלים אותם בטבעיות והשנים, במקום שיהפכו אותם להרגל, למובנים מאליהם, הופכות אותם לזרים ובלתי נתפסים.
"שמונה בעקבות אחד" הציג את הקיבוץ כקייטנה אחת גדולה, בה הילדים פטורים מנדנודיהם המיותרים של המבוגרים, מה שהשתלב בפנטזיה שמציג הספר, פנטזיה של חבורת ילדים נועזת שיוצאת לפעולות מסעירות.
גם "דפי תמר", למיטב זכרוני, לא חרץ ספקות בתמונה האידילית. ואילו "הילד משמה" קיבל את הלינה המשותפת כמובנת מאליה.
היה זה דווקא "כל מה שהיה (אולי)... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
התחשק לי לשים אותו בצד, לדרג אותו עם שני כוכבים ולקוות שאף אחד שאני אוהב לא ישים עליו את ידו.
מעולם לא כתבתי כך ביקורת, טעון - אם אני בכלל כותב, זה נעשה בצורה רגועה תוך שאני מנסה לקלוע את המחשבות שלי לצורה - אבל כאן אני לא יכול, הספר נוגע בשורשים חשופים.
הוא לא ספר גרוע בכלל, הוא פשוט קשה.
משפחתי מצד אבי גדלה על טהרת הקיבוצים, הוריו - בוגרי השומר עלו לאחר השואה מהונגריה, השתכנו בקיבוץ ועזבו לאחר מכן לירושלים בעקבות חילוקי דעות. אבי בבגרותו הצטרף לגרעין נחל והשתתף בהקמת קיבוץ בערבה. משפחתי שלי נבנתה בקיבוץ, אני ואחי הצעיר היינו מבני הדורות האחרונים של... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
הצצה מפוכחת לחייהם של ילדים בחינוך המשותף בקיבוצי השומר הצעיר. על הבדידות שבתוך הביחד. על ניתוק מרתק בין עולם המבוגרים לעולם הילדים, שהיו בו מצד אחד אלמנטים של הזנחה לשמה, ומצד שני יסודות של חופש שכיום קשה לדמיין אותו כאפשרי בכלל. ספר מעניין לבוגרי קיבוצים מכל הדורות - גם אלו (כמוני) שלא חוו את החינוך המשותף באופן קיצוני כל כך כמו שמוצג בספר. הסתייגות קטנה: הבאז שנוצר סביב הספר בתקשורת היה קצת מוגזם לטעמי, ויצר אצלי ציפיות גבוהות מדי. הספר טוב יותר ברמת הריאליטי מאשר ברמת הכתיבה הספרותית (בהשוואה, למשל, ל'הביתה' של אסף ענברי, שהוא גם תיעוד מרתק של ההוו... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
גן העדן, כחלום והתפכחות
לעתים אני אוהב לעשות חיבורים בין מעט הספרים שהוריש לי אבי לספרים חדשים, אחד מהם הוא סיפרו של יוסף ויץ, על ההתיישבות בשנות הארבעים, שהוקדש לבנו יחיעם שנהרג בליל הגשרים, וקיבוץ יחיעם נושא את שמו. בספר שני צילומים, בשחור לבן, המתארים את נוף יחיעם ( ג'ידין ) ביום העלייה לקרקע, הצילומים מתכתבים בצורה נפלאה עם ספרה של יעל נאמן.
אני מביט בתמונות, שרידי מצודת יחיעם, ולשורת צעירים העולה אל ההר, לבניית הישוב החדש, רגע היסטורי שקפא בזמן. בשני הצילומים בולטת הסביבה החשופה מצמחייה, היוצרת תחושה של מעשה בראשית.
כשאני נוסע לקיבוצים, יחי... המשך לקרוא
18 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אם הייתי כותבת פה על ספר שקראתי, בו התינוקות מגיעים מבית החולים ישר למוסד, מקבלים טיפול מסור ולא אישי ממטפלות ושומרות לילה, מטופלים ע"י אנשי מקצוע כמו רופאים ורופאי שינים באופן קבוצתי (11 חורים בשיניים לקבוצה בביקור הזה, נגיד). מיום היוולדם עד גיל 12 בערך הם מבקרים כאורחים בבתי הוריהם הביולוגיים (הביטוי במקור) למשך שעה וחמישים דקות בכל יום, ומגיל 12 הם מוגלים למוסד איזורי, אז הם יכולים - אם הם רוצים, לא מוכרחים - לבקר את "הביולוגיים" פעמים בשבוע לכמה דקות. כל ילד כזה חי בחדר עם עוד שלושה בני גילו, לומד אם הוא רוצה מה שמלמדים אותו, עובד מכתה ב' באופן מסודר גם א... המשך לקרוא
42 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
סיפור שמסופר ביופי מחוספס.תחושת הכאב ניכרת.
תמיד קינאתי בילדי הקיבוץ על כך שלא היו נתונים למרות ההורים ואף פעם לא חשבתי על הצער ועל ההחמצה הגדולה. מרחוק היה נראה שממש כף לילדי הקיבוץ ולא כך היה. הכתיבה גמלונית ולעיתים יש קפיצות וחוסר הקשר אבל כמו ציור סוריאליסטי המצויר במשיכות מכחול גדולות ,יש לזה את היופי והחן שלו.
כל ערב, רציתי לחזור ולהמשיך לקרוא.
אין סיום לסיפור.נשארים תלויים ומצפים לנחמה...שלא באה ...... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
בילדותי היתה לי דודה אחת ובני דודים בני קיבוץ, ודוד שעזב את הקיבוץ עם משפחתו בלחץ אישתו וכל חיו התגעגע לשוב לשם. כך שבתות ילדותי היו רצופים בלא מעט ביקורים בשני קיבוצים שונים ורחוקים זה מזה – ראש הנקרה וגבעת חיים איחוד. אמי תיארה את הקיבוץ כגן עדן לילדים – מרחבי הדשא, פינת החי, הבתים הפתוחים תמיד, שלא כמונו העירונים הנעולים בתוך בתינו ואוסרים על ילדינו לצאת סתם כך החוצה. בני הדודים הקיבוצניקים שלי היו ילדי טבע חופשיים, בלונדיניים שזופים ויפים, מסתובבים יחפים ברחבי הקיבוץ, ואני נשרכת אחריהם בנעלי הלכה השחורות המלוקקות שלי, ואבי צועק אחרינו "לאן אתם ... המשך לקרוא
24 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אני מקנא ומרחם על ילדי הקיבוצים של שנות ה- 60 וה- 70.
יעל נאמן כותבת את הסיפור שלה ושל כל בני דורה בקיבוץ בצורה כל כך יפה שזה באמת כואב. בכתיבה שלה מקופלות כל ההבטחות של הדור השני לקיבוצים, הבטחות אדירות, ומתוך כתיבתה המפעימה מתגלה גודל הפספוס. רמה אחת מעל.... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
החלק החזק בספר בעניי הוא השם שלו. הפספוס האדיר של הילדים שגידל הקיבוץ. הרבה כוונות טובות ושאיפות לגידול מלח הארץ אבל כמו בספר מעט מאוד חום, ניוון ריגשי ואוסף של חוויות נדחקות. אני מאמינה שיוצאי קיבוץ היו מזדהים ונהנים מהספר יותר. מבחוץ קשה להתחבר לעולם הזה שתמיד היה נראה זוהר ופסטורלי אך זה היה העתיד והיום העבר.
ספר חושפני ומנפץ אשליות.... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
יעל נאמן הילדה, ואח"כ הנערה, נעה בקיבוץ יחיעם של שנות ה - 60 וה - 70 כמו מסע ברכבת דרך ערפל כבד. אי אפשר לרדת מהרכבת, או לבחור את הכיוון, או את הקצב. כל הקרונות נוסעים יחד, כמו שאנחנו היינו בקיבוץ. הולכים לאותם מקומות, מאמינים באותם דברים, לובשים אותם בגדים. לעיתים הערפל נבקע ואז רואים חלק מהמציאות בצורה בהירה מאוד: את ההיסטוריה של הקיבוץ, הצמחיה, הדמויות האנושיות. ולפעמים הערפל סמיך מאוד: כשהולכים לחדר של ההורים, ואז לא נמצאים איתם באמת, וכבר צריך לחזור להשכבה בבית הילדים. כשמתעוררים בלילה וקוראים לשומרת לילה. כשאת בת 13 ומסודרת לעבודה בבית ילדים עם בני חמש.... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אני מודה, קינאתי בקיבוצניקים. הרגשתי שהם ישראלים יותר ממני, למרות שנולדתי בארץ.. הם ידעו לטייל, לשתף, לחלוק, לא היו תחת מרותם של הוריהם, עצמאים, יחפים, חופשיים.... כשקצת גדלתי התחלתי להבין שהתמונה היפה שדימינתי לעצמי לא באמת כזאת "מושלמת".. ומאז הנושא מרתק אותי.. נהנתי מאוד מהספר. מאוד. הצצה כנה ל"שיטה". הכותבת לא מאשימה, לא כועסת, פשוט מספרת. על הדברים הטובים והפחות טובים. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני מוצאת את רעיון הקיבוץ כמרתק או שזה באמת הספר.. מי שיש בו סקרנות, ממליצה בחום.... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
- מעניין, נחמד (טובה א.)
- מצאתי עניין רב. הדיווח אינו ביקורתי ואינו מריר.מניח לקורא להסיק ולשפוט בעצמו (שולה ג.)
- נאמן למציאות ( לאה ק.)
- נהניתי מאוד. התרשמתי שניתנת תמונה נאמנה ומאוזנת.(שושנה ק.)
... המשך לקרוא
אהבת?
|
|
|
יותר מסיפור, כזה עם עלילה וסדר פנימי, יש כאן רסיסים ביוגרפיים, או מעין קליידוסקופ צבעוני, של ילדות ונערות בקיבוץ. בלא מעט הומור ואירוניה דקה, נאמן מתארת חסד ויופי, אבל גם כאב ופצע שהיו מנת חלקם של מי שניסו לחיות בתוך חלום שגדול ממידות אדם. לכל אורך הקריאה התנגן לי בראש, בקולה של חווה אלברשטיין "ילדי השמש" (יש סרט דוקומנטרי יפה על הקיבוץ שמתהדר גם הוא בשם הזה).אעפ"י שלא גדלתי בקיבוץ, הדור, התקופה ובעיקר התיאור של המנטליות ההונגרית-אשכנזית, חיממו את הלב והזכירו נשכחות. לעתים נדמה שהספר יורה לכיוונים רבים מדיי בבת אחת, אך במבחן התוצאה הוא מצליח לקרב לקורא ... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
מה לא היה, מה היה ומה חבל שלא היה.
כך בחרתי לקרוא לביקורת.
מנושא הספר והשם היו לי ציפיות מסוימות. ככל שקראתי בו הבנתי שיעל נאמן לא כתבה את הבנאלי שחשבתי שתכתוב.
מה לא היה:
1. לא היו התבכינויות רוויות פאתוס על הלינה המשותפת בקיבוץ.
2. לא היה קול זעקה על הניסוי הגדול בסוציאליזם/קומוניזים שילדי הקיבוץ השתתפו בובעל כורחם.
3. לא היה שיר הלל לתנועה הקיבוצית (השומר הצעיר).
מה היה:
1. שיעור מהנה בהיסטוריה של הפרטים הקטנים.
2. קצת מהתחושה של החיים בקיבוץ.
3. חווית "האנחנו", והעדר ה"האני"
4. עיסוק מסוים בפערים בין אידאילוגיה למעשה.
חבל שלא היה:
1. חבל שלא היה יותר ס... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
כל כך רציתי להיוולד בקיבוץ. אבל נולדתי בעיר. קינאה עזה קינאתי בילדים ששפר גורלם ונולדו בקיבוץ או אלה שהיו להם קרובי משפחה בקיבוץ, ובימי החופשה מבית הספר יכולים היו לנסוע לקיבוץ ולבלות שם את ימי החום. כך היתה חברתי מיקי, שהדוד שלה, המזוקן וזה שתמיד דיבר במתינות ובשקט, היה חבר קיבוץ יזרעאל. וכל קיץ היא נסעה אליו. הסתובבה יחפה בשבילי הקיבוץ, רחצה בבריכה בלי לשלם, והכי הכי מהכול אכלה בחדר האוכל. זה תמיד נראה לי השיא של הביקור בקיבוץ.
לימים, כפעילה בצופים בחולון, הייתי חלק מהשכבה שהתעתדה לעלות לקיבוץ "עמיעד" להקים קיבוץ חדש – "קדרים". וואו. כל מי שעבר את ימ... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אולי למי שגדל באותו קיבוץ יחיעם, באותה שכבה תהיה יותר סבלנות לקרוא את הספר עד סופו.
הספר מתאר מקבץ ארועים במהלך חייהם של ילדי הקיבוץ והלאה, איבדתי את הסבלנות בדרך, למרות שאיני רחוקה מצורת החיים של ההתיישבות העובדת בצעירותי. משהו בכתיבה קצת מעייף, יבש, אולי מתאים לבני המקום כנוסטלגיה וכדומה.
sorry... המשך לקרוא
אהבת?
|
|
|
קראתי את כל הבקורות על ספר זה ונדמה לי שאפשר לחלקן לשתי קבוצות: ילדי קיבוץ שהתחנכו בקיבוץ בתנועה הקיבוצית , ואנשים שלא חוו ילדות כזו. אנשים שגדלו בקיבוץ , וזה כולל גם את יעל נאמן, מתארים את ילדותם כמאד מאושרת. הבקורת באה בגיל הרבה יותר מאוחר. הם מדברים בלשון "אנחנו" - זה לא גימיק ספרותי, ילדי הקיבוץ באמת מדברים כך.
אין זה אומר שלא היה קשר עם ההורים. אני גדלתי בקיבוץ של הקיבוץ המאוחד שבו היתה גישה הרבה יותר חופשית בין ההורים וילדים אבל גם שם היתה שומרת לילה ומטפלת.
יעל נאמן מתארת את חוויות ילדותה עם הרבה הומור ומעט ציניות אבל באותה תקופה היו הרבה ילדי ע... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
זהו לא רומן ולא סיפור. הספר הוא ריכוז של היסטוריה אישית של המחברת אשר נכתבת על ידה בפרספקטיבה היסטורית - אישית ולאומית. נולדתי באותה שנה, את ילדותי ביליתי בקיבוץ אחר בגליל.
לכן קראתי את הספר. הקריאה למי שהיה שם היא כמו חיטוט בפצע. כואב עד דמעות. כואב על הניסוי המטורף שנעשה בבני אדם ובעיקר בילדים חסרי יכולת הגנה ותגובה.
כואב כי כשנטשו אותנו בבתי הילדים לבכות, כשהתאכזרו אלינו ולא ראו אותנו, הם גם חשבו שזה צודק.
כואב כי התנועה הקיבוצית הצליחה להשמיד דור שלם של ילדים שיכלו לגדול ולהתפתח בצורה אחרת.
מאיר אריאל כתב את "שיר כאב", יעל כתבה את "ספר כאב". הספר ... המשך לקרוא
8 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
משום מה הוגדר ספר זה של יעל נאמן כ'רומן שנון ואירוני'
איני רואה בו רומן!!! אני רואה בו מסמך מזעזע! (אמנם אוטנטי/אוטוביוגרפי) חלקה של הכתיבה הוא בלשון רבים (דבר המדגיש את הזדעזעותי) אולם לעולם לא הייתי משייך ספר זה לאגף הרומנים.
ספר זה, הייתי משייך לסוג ספרות העיון, כמסמך אוטנטי לניסיון חברתי (שנכשל) בו לא השתמשו בחיות מעבדה אלא בבני אדם (ילדים ובוגרים, מבוגרים וצעירים)
אבי שהיה בצעירותו חבר באחד הקיבוצים הנזכרים בספר, ברח ממנו כל עוד נפשו בו לאחר שהבין את בורות היוקש הטמונים בצורת חיים זו שלא מתקבלת על הדעת ומעוותת את משמעות המילה משפחה, פוגעת גם בערכי... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
הספר מתאר את החיים בקיבוץ בשנות ה60-70. בהחלט מעניין לקרוא על כך כי זה חיים כ"כ שונים מהחיים שאנו חיים כיום. קשה להאמין שעד שנות ה90 היו אנשים שחיו בצורה כזאת כה שונה משאר האנושות. באופן אישי לא הייתי מרותק לספר בעיקר בגלל סגנון הכתיבה שלו שהיה לעיתים קצת ספרותי וארוך במקום לתאר בפשטות את החוויות שהיו לכותבת בזמן שבו הייתה בקיבוץ. בכל זאת ממליץ לקרוא את הספר הזה בעיקר כדי לדעת על התופעה של הקיבוצים שהיו פעם ולא קיימים עוד במתכונתם הישנה.... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
יעל נאמן כתבה ספר מרתק על ילדותה ונעוריה בקיבוץ יחיעם שבגליל המערבי. בנוסף הביאה את סיפור הקמת הקיבוץ בשנת 1946 על ידי הגרעין ההונגרי ששרד את השואה ואת עמידת הגבורה שלו במלחמת השחרור.
יחיעם הוא קיבוץ של השומר הצעיר ובשנות הששים והשבעים (התקופה שעליה מסופר) התנהל הכל על פי העקרונות הנוקשים של השומר הצעיר. החינוך היה ספרטני. הילדים גדלו בבית הילדים עם קבוצת הגיל שלהם (קבוצת השווים), במקרה של יעל הייתה זו קבוצת נרקיס. את ההורים ביקרו אחר הצהריים במשך כשעה וחצי וחשו כמו אורחים בחדרם.
ציטוט : "היינו ביקומים מקבילים – המבוגרים והילדים. כל יקום ובעיותיו. ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אני מגדיר את הספר הזה כמר-מתוק:
המתיקות של חיי הילדים בקיבוץ, המרירות על המחיר של החסר ביחסי הורים ילדים ואחים אחיות.
הקורא שאינו מכיר את חיי הקיבוץ מקרוב (אני מכיר היטב כי גדלתי בקיבוץ בחינוך המשותף) יכול לחשוב שכך התנהלו החיים בכל הקיבוצים, אבל צריך לסייג ולדעת היטב כי מדובר בקיבוצי השומר הצעיר שם התנהלו הדברים אחרת מאשר אצלנו בקיבוץ המאוחד. גם אצלנו ראינו את ההורים רק בערב, אבל לא היה מצב של "פנימיה" או משקראו לו בשומר הצעיר "המוסד החינוכי" בו הילדים ראו את ההורים פעם בשבועיים.
בסה"כ ספר שהזכיר לי רבות מילדותי שלי בקיבוץ והוא ספר נחמד בהחלט, אבל לא... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך:
"יום שבת. רוח, חול ואבק מרתיעים אותי מיציאה מהבית. אני מתחילה לקרוא בספרה של יעל נאמן "היינו העתיד",ובסופו של דבר אני מבלה את כל היום בחברתו המרתקת.
בדרך כלל אני מתרחקת מספרים ש'כולם מדברים עליהם', וככזה תייגתי את ספרה של נאמן. למרות שעד לפני כחודשיים הייתה לגמרי אנונימית, סיפרה החדש זכה לשני מאמרי שבח ב"הארץ", ועוד כהנה וכהנה. אז מה יש לי להוסיף?
ובכל זאת. אולי אני אכתוב משהו אישי יותר מהמבקרים שפרסמו את דבריהם עד כה. השעה מאוחרת כשאני מניחה את הספר מידי, מצטערת להיפרד. עוד קוראת את התודה ומראי המקום, ושתי שאלות עולות ב... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
איזה יופי של ספר! במהלך הקריאה שבתי למחוזות רחוקים, גיאוגרפית ועל ציר הזמן, ונהניתי מכל רגע.
הייתי מגדירה את הספר כ"ספר אווירה", אשר העלילה בו פחות חשובה או מתפתחת, אלא ישנן עלילות קטנות או, נכון יותר, תמונות שדרכן אפשר לחוות את הילדות והנעורים בקיבוץ.
יתכן שנהניתי כל כך גם כיוון שהזדהיתי וחזרתי אחורה בזמן אל ילדותי בקיבוץ אחר של השומר הצעיר (כמו שנאמר בסוף הספר על מפגש שלה עם צעיר עוזב קיבוץ אחר, ש"אמנם לא גדל איתנו ב"נרקיס" או ב"שחף", אבל היה כמונו בדיוק).
מכל מקום, לטעמי נאמן מביאה כאן תמונה היסטורית מרתקת ומרגשת ,נדירה ביופיה וראויה לכל שבח.... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
סיפור הקיבוץ
הניכור בין הורים לילדים
ויכוח נוקב עם האידיאולוגיה של הקיבוץ... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורתאהבת?
|
|
|
אני לא גדלתי ביחיעם. גדלתי בדימונה. הורי עזבו את יחיעם כשלוש שנים לפני שנולדתי, מרירים וכואבים. בעיקר אבי. הוא טען שהתאכזב מהמסגרת הקיבוצית -אליה הצטרף כנער יתום בן 17- המעודדת בלי להתכוון את הפרזיטיות ואינה מצליחה למגר אותה. הוא התכוון לכך, שאנשים הנוטים להתחמק ממטלותיהם יכולים לעשות זאת רק במסגרת הקיבוץ וזאת בידיעה ברורה, שמישהו כבר ימלא את מקומם ויעשה את עבודתם. ככה זה. נמאס לו להתייצב בכל בוקר להסעת הבננות של שעה 04:00 (השכמה ב-03:15 בבוקר) ולגלות שמקרב גרעין "הצעירים", הוא הופיע פחות או יותר לבד. האחד חולה, השני חולה-מדומה, השלישי נאלץ לנסוע לאנשהו...בקי... המשך לקרוא
20 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
ספר מעניין מאד.כמי שלא גדלה בקיבוץ, אך חוותה מצפיה- ולעיתים אף בקנאה- את מיתוס הקיבוצים (באותן תקופות חיים), מרתק היה לקרוא "עדות" מבפנים, כולל רוב התובנות המצטברות מאז ובהמשך החיים.לי אישית הספר גרם להרבה כאבי בטן (עולם הילדים שהתנהל במקביל לעולם הילדים, ניתוק בני ה-12 והמעבר למוסד ועוד) ואיני יודעת אם כיוון שהמכלול בא מרוכז כ"כ או מפאת גילי והיותי אמא.מדהים, כל ה"ניסוי" הסוציאלי הזה ומרתקת המחשבה האם במקרה התרחש בתקופה זו של ההיסטריה שלנו.
כתיבתה של הסופרת תורמת אף היא לחווית הקריאה, ללא בכיינות או הטלת אשמה, לעיתים באירוניה דקה ובתיאורים מאד יפים.
ב... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
אין כל כך כשרון כתיבה אבל טוב כדי לקבל תמונה על חיי הילדים בקיבוצים של השומר הצעיר בעיקר.... המשך לקרוא
אהבת?
|
|
|
ספר מענין
הספר מתארת שתי תקופות, זו שקדמה לשירות הצבאי וזו של השירות ואחריה.
הראשונה מתוארת בצורה חלבית. פוחדת לנגוע בחוויות החיוביות או השליליות.
היא מתארת תופעות כאילו מבעד מסך ניילון שקוף למחצה.אין בהם עוצמה.
והלא עיצוב האדם הוא מהתקופה הזאת.
היות ואני מכיר מספיק קיבוצניקים, אומר כי התיאור הזה מחטיא את המטרה.
בקיצור ,נוגע לא נוגע.
אל תתפתו לפרסומת לספר שמתארת כי היו רמזים לשבר.
החלק השני הוא תיאור השבר בשירות הצבאי שבו השתחררה הכותבת על סעיף חוסר כשירות).
כאן הכתיבה חזקה יותר ומתמונה מטושטשת של אירועים וחוויות אנו עוברים לעצמות של מפגשים עם ... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
|
החוויה הקיבוצית הצמיחה יצירות רבות שניסו לתארה בשיר, זמר, ספר, קולנוע ואמנות פלסטית.
הספר הזה מצליח לעשות זאת בדרך מקורית וחד פעמית.
הוא מובא כולו בגוף ראשון רבים ("התעייפנו, סיפרנו, התחוור לנו" וכו'). כמי שגדל בקיבוץ של השומר הצעיר, עם לינה משותפת, הרגשתי שהבחירה הסגנונית מצליחה להעביר הביחד של הקבוצה (קבוצת הילדים, בני הקבוץ) באופן המבריק והמדויק ביותר.
ספר שלעתים מצחיק עד דמעות, ופעמים אחרות עצוב עד דמעות. ספר שלא מוותר לאתגר המורכב כל כך איתו הוא מתמודד - הבאת עולם משונה שאינו עוד, עולם שכל חוקיו שונים מן המוכר.
מומלץ לכל מי שהיה בקבוץ ולכל מי שהק... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורתאהבת?
|
|
