מה חשבתם על הקיבוץ בילדותכם?
אני לא זוכרת שהרעיון של בית ילדים היה נראה לי מוזר או מזעזע.
כמו הרבה רעיונות אחרים, שבילדות אנחנו מקבלים אותם בטבעיות והשנים, במקום שיהפכו אותם להרגל, למובנים מאליהם, הופכות אותם לזרים ובלתי נתפסים.
"שמונה בעקבות אחד" הציג את הקיבוץ כקייטנה אחת גדולה, בה הילדים פטורים מנדנודיהם המיותרים של המבוגרים, מה שהשתלב בפנטזיה שמציג הספר, פנטזיה של חבורת ילדים נועזת שיוצאת לפעולות מסעירות.
גם "דפי תמר", למיטב זכרוני, לא חרץ ספקות בתמונה האידילית. ואילו "הילד משמה" קיבל את הלינה המשותפת כמובנת מאליה.
היה זה דווקא "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי" שגרם לי לחשוב שאולי גן העדן הזה פחות קסום מכפי שהוצג לי בספרים אחרים.
ספר הילדות הזה, שהיה אהוב עלי מאוד, גרם לי להבין כבר בגיל צעיר, שלעולם לא הייתי יכולה להיות מאושרת בקיבוץ. לא הייתי יכולה להיות אחת מה"נוריתיות" או ה"יעליות" הגבוהות והיפות.
הייתי מוצאת את עצמי בתפקיד חנהל'ה. חולמנית, בוכה בקלות, אחרת. לא משתלבת.
ובלי בית לברוח אליו בסוף היום.
"עצי ובלתי קריא" הגדיר מחשבות את הספר הזה, ואני כבר הכנתי את עצמי לקריאה קשה. קריאה שבה צריך קצת להכריח את עצמי, לקרוא דף ביומיים, להתלבט אם להמשיך או לעזוב.
אלא שבפועל, נשאבתי אל הספר הזה מהרגע הראשון. שקעתי פנימה והרמתי את הראש לנשום אויר רק כעבור כמה שעות, כשסיימתי אותו.
זה ספר שקשה להגדיר אותו. קצת אוטוביוגרפי, קצת היסטורי, הרבה מטלטל.
בפתיחת הספר מתואר מבצר יחיעם, הסמוך לקיבוץ. מתוארת הצמחיה בקיבוץ, ייחודית, צבעונית, פראית.
תיאורים שמכניסים את הקורא למין אווירה מכושפת, טירות, יערות, עברנו לארץ אחרת. יקום מקביל.
ובאמת, נאמן מתארת את הילדות בקיבוץ כמעין יקום מקביל. ילדים מקיבוצים שונים חולקים את אותן חוויות, אותה ילדות, משקפים אחד לשני את קורות חייהם במעגל סגור וללא יציאה. זר לא יבין זאת.
לשון הרבים שבה כותבת נאמן, מכניסה אותנו לעולם הצפוף, נטול הפרטיות של ילדי הקיבוץ. עולם של קהות חושים. אי אפשר להבדיל בין חוויות שקרו לך לאלו שקרו לשכנך לחדר, אי אפשר לזהות את הרגשות שלך עצמך, כי בשביל רגשות - צריך להיות אדם שלם. נפרד מאחרים, דובר בגוף ראשון יחיד.
אין כאן ולו שמץ מהחוויה של "חנהל'ה חלמננל'ה" מקרשינדו. אין כאן את כאב היחיד הלא משתלב.
יש כאן את הכאב של מי שדווקא כן השתלב, כן הסתדר עם כולם, היה כמו כולם, הותך למקשה אחת עם כולם, ולא היה בטוח איך לצאת משם.
קשה שלא להשוות את הספר עם "הביתה" של אסף ענברי.
נכון, מדובר בספרים שונים מאוד.
ענברי כתב ספר אפי, ספר על ההיסטוריה של הקיבוץ מאז הקמתו עד ימינו.
אבל גם נאמן, שכתבה ספר אישי יותר, שמתמקד בהווה, לא היתה יכולה שלא לעסוק גם בהיסטוריה, בעבר ההרואי, במיתוס הקמת הקיבוץ.
נראה שבשניהם נצרבה ההיסטוריה הזו, כחלק מהסיפור של הקיבוץ ועל כן - חלק מהסיפור שלהם.
שניהם מצאו דרכים עקיפות לדבר על חוויות אישיות.
נאמן מרבה להשתמש בגוף ראשון, לשון רבים.
ענברי, בפסקאות המעטות בהן הוא מתאר חוויות אישיות, משתמש בגוף שני, לשון יחיד.
המוטיבציה שונה: ענברי בחר לספר את הסיפור הגדול, להימנע מסיפורים אישיים. נאמן רצתה ככל הנראה לבטא את צורת החיים הזו, בה היחיד אינו יכול להפריד בין עצמו ובין הקבוצה.
ועדיין, משותף לשניהם הוא החיפוש אחר דרך לשונית אחרת לספר את הסיפור האישי.
משותפת להם גם דרך הסיפור שאינה מתלוננת או מאשימה. הם מספרים את מה שהיה, כל אחד מהם בשפתו הייחודית והיפהפיה, נותנים לקורא להסיק מסקנות.
בשולי הדברים, עלה בה תוך כדי הקריאה הרהור, שמאחר ורבים מילדי הקיבוץ, כך נראה, היו דור שני לשואה - אולי חלק מהמרחק הרגשי מההורים קשור גם בחוויה הזו. הפחד מנאצים חוזר במספר מקומות לאורך הספר.
ככל שהלינה המשותפת נראית לי ניסוי הזוי ואומלל, אני לא יכולה שלא לחשוב שלחלק מהילדים האלה היתה צפויה ילדות מצולקת גם לו גדלו יחד עם הוריהם, כדור שני.