ביקורת ספרותית על היינו העתיד מאת יעל נאמן
ספר בסדר

---

יעל נאמן הילדה, ואח"כ הנערה, נעה בקיבוץ יחיעם של שנות ה - 60 וה - 70 כמו מסע ברכבת דרך ערפל כבד. אי אפשר לרדת מהרכבת, או לבחור את הכיוון, או את הקצב. כל הקרונות נוסעים יחד, כמו שאנחנו היינו בקיבוץ. הולכים לאותם מקומות, מאמינים באותם דברים, לובשים אותם בגדים. לעיתים הערפל נבקע ואז רואים חלק מהמציאות בצורה בהירה מאוד: את ההיסטוריה של הקיבוץ, הצמחיה, הדמויות האנושיות. ולפעמים הערפל סמיך מאוד: כשהולכים לחדר של ההורים, ואז לא נמצאים איתם באמת, וכבר צריך לחזור להשכבה בבית הילדים. כשמתעוררים בלילה וקוראים לשומרת לילה. כשאת בת 13 ומסודרת לעבודה בבית ילדים עם בני חמש.

גם לי, בקריאת הספר, היו רגעים של גילוי ובהירות: ככה באמת היה, גם אצלנו היו סנדלר/מטפלת/נויניק/רופאה כאלה! במשחקים האלה שיחקנו, וככה השתוללנו בלילות עד שהגיעה שומרת לילה. ורגעים אחרים בקריאה היו לי פחות בהירים. היתה היסטוריה קצת מעיקה של קיבוץ יחיעם (כמעט נשברתי מהספר בקטע הזה), והיה התיאור הקשה מאוד של שנות המוסד - שם תחושת הבועה וחוסר המשמעות מגיעה לשיא, שממנו ההתנפצות אל הצבא כמעט בלתי נמנעת. אולי היה לי קשה לקרוא את החלק הזה, כי דווקא בשבילי השנים האחרונות במוסד היו הטובות ביותר, שנים של יצירה, חיפוש עצמי וביטוי אישי, אחרי שנות הילדות שהיו קשות ומלאות כמיהה לבית ומשפחה.
תודה ליעל נאמן על הסיפור הזה, שבחלקו הוא הסיפור שלי. תודה על שלא הצגת את ילדותנו כהתעללות מכוונת אלא כנסיון כן, אמיתי ועצוב ליצור אדם אחר.
אני לא ברחתי מהקיבוץ אחרי הצבא אלא עזבתי לאט לאט, בהדרגה. התברכתי גם בזכרונות מגיל מבוגר יותר בקיבוץ, מהעבודה בחקלאות (רק לא בתי ילדים בשבילי...), הבריכה, המתנדבים, המסיבות, החגים, ותחושת הבית והשייכות שאליה אתגעגע תמיד.

» ביקורות נוספות של כרמיתה
» ביקורות נוספות על היינו העתיד