ביקורת ספרותית על היינו העתיד מאת יעל נאמן
ספר טוב

---

קראתי את כל הבקורות על ספר זה ונדמה לי שאפשר לחלקן לשתי קבוצות: ילדי קיבוץ שהתחנכו בקיבוץ בתנועה הקיבוצית , ואנשים שלא חוו ילדות כזו. אנשים שגדלו בקיבוץ , וזה כולל גם את יעל נאמן, מתארים את ילדותם כמאד מאושרת. הבקורת באה בגיל הרבה יותר מאוחר. הם מדברים בלשון "אנחנו" - זה לא גימיק ספרותי, ילדי הקיבוץ באמת מדברים כך.
אין זה אומר שלא היה קשר עם ההורים. אני גדלתי בקיבוץ של הקיבוץ המאוחד שבו היתה גישה הרבה יותר חופשית בין ההורים וילדים אבל גם שם היתה שומרת לילה ומטפלת.
יעל נאמן מתארת את חוויות ילדותה עם הרבה הומור ומעט ציניות אבל באותה תקופה היו הרבה ילדי עיר שלא זכו לילדות כה חופשית ומאושרת.
אף פעם לא הרגשתי שאנחנו ניסוי סוציאולוגי, אם כי במבט לאחור יתכן והיינו ניסוי כזה. כמו כן יש לזכור כי אלה היו הימים לפני ומיד אחרי קום המדינה שלא היתה קמה לולא אותם קיבוצים שהוקמו במקומות שקבעו את גבולותיה היום. החינוך המשותף איפשר למבוגרים להתגיס למשימות של אותם ימים ולו היו צריכים לדאוג לצאצאיהם הם - לא היו יכולים למלאן.
המוסד החינוכי - שבו היו הילדים מגיל 12 ועד 18 אחראים לעצמם ללא כל השגחה ובעצם ללא חובת לימודים או ביקורי הורים - היה קיים רק בקיבוצי השומר הצעיר. הקלות הבלתי נסבלת של הפלות לילדות בנות עשרה אכן באמת מזעזעת ובקיבוץ בו גדלתי בהחלט לא היתה זו הנורמה או אף היוצא מן הכלל.
מאידך בגיל 12 לעבור למוסד החינוכי כאשר אין השגחת מבוגר לאחר השעה שלוש - נראה קצת חסר אחריות.

הספר כתוב בכשרון רב. אני בהחלט נהנתי מאוד מהתאורים המקסימים של יעל נאמן, הגישה הבלתי שגרתית של תאור קבוצת הילדים כגוף אחד ללא אידיבידואליות של הפרטים בתוכה, שמתבטאת כל כך נכון בשימוש במיל טנחנו במקום אני..

» ביקורות נוספות של דולדול
» ביקורות נוספות על היינו העתיד