ספרים, סופרים וחברים

ישוע והלל פרנץ דליטש תרגם: י. ליכטנשטיין קרן אחוה משיחית 2005 60 עמ' https://www.kerenahvah.org/p/%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A2-%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%9C/#tab-description

אבקש להחזיר את הספר: שלטון משחית. מחבר :יבי. בהוצאת המחבר. מס' ענודים: 64

״היאור הירוק״ - שושנה שרירא ✨

אני לא מחזיקה מעמד מבחינת איך שאני חיה את חיי כרגע. למדתי המון מלנסות להשיג את מה שאני רוצה, ולא להיכנע אל מה שאני לא רוצה. אבל אני מתחילה להרגיש, שמה שאני עושה, כבר לא עונה על הצרכים שלי. וזה הגיוני, בעבר היו לי צרכים אחרים, שעבורי הם היו הרבה יותר דחופים וחשובים, מלעשות את הדבר הנורמלי והתקין בעיניי אחרים. אבל עכשיו מתחיל לי להיות צורך מאוד גדול, שהדרך שאני עליה כרגע - לא מצליחה לענות עליו. החיים שבחרתי כבר לא נותנים לי את מה שאני הכי צריכה. הגעתי לנקודה שבה, הצורך שלי כל כך גדול, שהוא עוד רגע שובר אותי ומתגבר על הרצון. אני לא רוצה לוותר על מה שאני באמת רוצה, אבל האם יש לי ברירה? בימים אלה, אני משתדלת להיות בתפילה. אני לא אדם שהכי מחובר לדת, אפילו שאני דתייה. אבל היה רגע של מצוקה פנימית מאוד גדולה אצלי, שפשוט הרגשתי שאני צריכה עזרה, ו"מאין יבוא עזרי?" אז התפללתי. לא קיבלתי את מה שרציתי מאותה תפילה, אבל תוך כדי תפילה ,הבעתי רצון מסוים שהבורא יהיה איתי, שיבוא לקראתי, שאני כל כך משתדלת ושאין לי אף אחד אחר שיתמוך בי. והחלק הזה של התפילה, כן נענה. בצורה שאי אפשר להתכחש לה, כי זה היה ממש - בורא עולם הזיז עבורי דברים, בורא עולם כיוון כך שאני אהיה במקום מסוים, בזמן מסוים, ושאדם מסוים יעבור לידי ויאמר דבר מסוים שהייתי צריכה לשמוע, וזה פתר לי את הבעיה. מאז, אני משתדלת להתחבר יותר ולהתפלל תפילה אישית. כי אני לא מסתדרת לבד. זה מזכיר לי שלא מזמן ראיתי ריל (סרטון קצר ברשת חברתית), שבו הייתי צריכה לבחור בין איורים של רגש, ואחרי הבחירה היה נחשף בפני מהו הרגש שהכי דומיננטי בי. מתוך שש עשרה, אני בחרתי ב"גאווה". https://www.instagram.com/p/DYvUgUoBhwS זה מאוד הגיוני. אפילו לא התלבטתי בין האיורים אחרים, בחרתי באיור שנראה הכי מוכר לי ובולט לי. זה מעורר שאלות, כי אם גאווה זה הרגש הכי דומיננטי אצלי, זה אומר שהוא משפיע עליי כנראה בכל אזור בחיי. אני לא כל כך במודעות, לאיך שהוא משפיע על חיי. אבל כשאני מתפללת, זה בא ממקום של להניח את הגאווה שלי בצד, ולהודות שאני צריכה עזרה ושאני לא מסתדרת לבד. והעניין הוא, שאני דווקא מאוד רוצה תמיכה, שאני לא אדם שמעדיף להסתדר לבד, אבל לא גדלתי בסביבה שנוטה לתת לי את מה שאני מבקשת בקלות. התחושה הזאת, שגם אם אני מבקשת, אני לא אקבל את מה שאני רוצה בקלות, נמצאת גם ביחסים שלי אם א-לוהים. וכרגע זה הביא אותי, לשלב של לבקש את מה שבורא עולם כן רוצה לתת לי בקלות, כי אני יודעת שיש המון דברים, שהם פשוט כבר נקבעו לי שהם יהיו לי בדרך קשה, ולבקש שבורא עולם יפתור לי אותם - לא יעזור, כי זה כמו לבקש לא לעשות טסט לפני שאתה מקבל רישיון. אז בתפילה שלי, אני מנסה ללמוד, מה כן אני יכולה לבקש ובורא עולם ייתן. זאת תקופה מאוד מאתגרת עבורי. התפרצה אצלי פריחה מאלרגיה, וזה הכניס אותי עוד יותר למצב של בלבול ולחץ. עכשיו אני מתחילה קצת לצאת מזה, אבל כל העניין הזה, גרם לי להבין עד כמה אני לא מסוגלת לענות על הצרכים שלי כרגע. ויש בזה אכזבה עמוקה, כי אני כאילו... רוצה לסמוך על עצמי. אבל אני גם רואה איך מה שבחרתי לעשות ולהשקיע בו, הקל עליי מבחינה מנטלית, ככה שהיום לפחות מנטלית - אני עונה על הצרכים שלי, ולא קשה לי כמו בעבר. כי כאילו, דברים קורים, וזה קשה, וזה מתסכל, וזה מבאס - אבל אני לא טובעת. מנטלית, אני מסתדרת. אז עכשיו כאילו... יש לי באמת את השאלה הזאת, אם אולי הגיע הזמן לשנות את הדרך. עשיתי את הבחירה שהייתה לי הכי נכונה, שענתה לי על הצורך הבלתי נמנע שהיה לי, ולא יכולתי לגרום לאף אחד סביבי להבין. אבל עכשיו המצב אחר, עברו כמה שנים, יש לי צרכים אחרים. אני צריכה כסף, אני צריכה לעוף מהבית הזה, אני צריכה להשתלט על חיי ולטפל בדברים שהזנחתי עד כה כי הם לא היו חשובים לי. אלו הצרכים הכי גדולים שלי. ואני רוצה למצוא דרך, לספק אותם, ולא להגיע לאט לאט למקום של שוב דיכאון והדחקה רגשית. כי אני אדם מאוד מחויב, אני לא פורשת באמצע, אפילו אם קשה לי מנטלית. לסיכום, עכשיו אני במקום של לא לדעת לאן אני הולכת. אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איפה נמצא הפתרון שלי, ואני לא יודעת לאילו מצבים אני אגיע בדרך לשם. אני מחשבת מסלול מחדש. וזה משהו שאני חייבת להכניס לתוכו את בורא עולם. כאילו הלכתי לאיבוד, ואני סוף סוף מודה שהלכתי לאיבוד, ואני מבקשת עזרה מבורא עולם כאילו הוא GPS. אירוני שבדרך חזרה מהרופא משפחה השבוע, באמת הלכתי לאיבוד. עשיתי 10 אלף צעדים באותו היום, והרגשתי שאני כל הזמן עושה את הפנייה הלא נכונה, ושאם הייתי עוצרת במקום להמשיך ללכת, הייתי מגיעה הביתה הרבה יותר מהר, וגם בפחות כסף. אבל זה כאילו, מתוך מחשבה כזאת של "הכול יהיה בסדר". אני יכולה להרשות לעצמי ללכת לאיבוד, אם לא בא לי לעשות אחורה פנה וללכת בכיוון ההפוך שאני לא בטוחה שמוביל אל המקום הנכון - זה בסדר, כי אני אהיה בסדר בכל מקרה. ועכשיו אני כאילו, חלאס. דיי עם המיינדסט הזה, כן הכול יהיה בסדר, אבל אפשר בבקשה לקצר את הדרך? כי כמה אדם יכול להרשות לעצמו ללכת לאיבוד? כמה אדם יכול ללכת, בשמש, בלי לדעת איפה הוא ואם הוא בכיוון הנכון? אם היה לי פלאפון נורמלי, הייתי פשוט פותחת מוביט. אבל נו, יש פה מטאפורה. אצלי דברים הם אף פעם לא רק מה שהם על פני השטח, תמיד יש בהם עומק ומסר מעבר. אדם כמוני לא סתם הולך לאיבוד פיזית, לא סתם מקבל פריחה נוראית, לא סתם סובל מתקלות ושיבושים שהופכים את הדרך לקשה יותר בלי סיבה ברורה - זה הכול שיעור כלשהו. בגלל זה אני לא יכולה לבקש מבורא עולם שייתן לי את מה שאני רוצה, כי הוא ייתן לי שיעור במקום, ואני בכלל לא ארגיש שהוא נתן לי את מה שביקשתי. מה שאני כן יכולה לבקש, זה הקלה נפשית, ושיהיה איתי. הגעתי להבנה שהנוכחות של בורא עולם בחיי, זה באמת הדבר הכי טוב שאני יכולה לבקש ממנו. אל תשאיר אותי לטמטום של עצמי. (3/6/26 11:30)

התוודיתי בפניו. על הכול, כל מה שרציתי להעביר, אמרתי לו. החוסר ביטחון שהתעורר בי, הבלבול מכך שאני אולי מחבבת אותו פתאום, זה שאני לא הולכת להתקרב אליו יותר רק בגלל זה. אני לא בטוחה איך הוא לקח את זה. בהתחלה הוא אמר משהו על כך ש-1 באפריל כבר עבר, אבל אני פשוט התחלתי לפתוח ולהסביר את מה שאני אומרת, ואמרתי הרבה, שבאיזשהו שלב הוא אמר לי שהכנות שלי יכולה להרתיע אנשים, ולא הבנתי אם היא מרתיעה אותו, לא הייתי במצב לחשוב על זה. פשוט המשכתי לשתף ולהסביר, ולחדד שאני לא אומרת לו את זה בשביל משהו, אלא רק בשביל שידע כי אני לא רוצה להסתיר. בגלל שהיחסים בינינו במילא נפיצים, ויש דיבור קשוח בינינו, הייתי צריכה להסביר הכול מראש, שאם אני פתאום מתנהגת שונה אליו, זה בגלל זה. מצד אחד אני רוצה לברר אם הוא דיבר גם קצת על עצמו כשהוא אמר שהכנות שלי יכולה להרתיע, מצד שני, אני לא רוצה לגעת בזה. שזה גורם לי לחשוב על הפריחה שיש לי בזרועות, ועל כך שאני צריכה לא לגעת בזה עד שזה יעלם. התוודיתי כי הוא פנה אליי פתאום, ובלי לחשוב זה פשוט יצא ממני: "יש לי משהו להגיד לך". לא תיכננתי את זה, אני פשוט - לא רציתי להסתיר, ולהעמיד פנים ששום דבר לא קורה, כשיש לי ברירה והזדמנות לדבר איתו אחד על אחד. אני כנראה בכל זאת אשאל אותו לגבי אם הכנות שלי מרתיעה. אני לא טובה באיפוק, בעיקר כשאני מחבבת מישהו, אם יש משהו שאני רוצה ממנו זה ישגע אותי כמו זבוב. אוף הוא הולך לגלות שאני הטיפוס האובססיבי. איזה מביך. עשיתי רושם לגמרי אחר, וזה למה הוא היה מופתע מכל מה שאמרתי, ואמר שאני ממש לא עושה רושם כזה של בחורה עם דימוי עצמי נמוך. אמרתי לו שאני לא רגילה להרגיש דימוי עצמי נמוך. הוא ניסה לדבר איתי ולתקן לי את התחושה, בקשר לזה שאני מרגישה שהוא מעליי ברמה, אבל לא רציתי לשמוע. נכון אני לא מכירה אותו, זה שאני חושבת שיש לו יותר ערך, זה משהו שנובע מפרספקטיבה מאוד מוגבלת. אבל זה לא ישנה את זה שאני מעריכה את עצמי נמוך, שאני מרגישה שאני לא עומדת בסטנדרטים. מאז ששיתפתי אותו, העניין הזה של הדימוי העצמי הנמוך שלי, פחות יושב לי על הלב. אני חושבת שחלק מהאתגר, זה הרצון להסתיר, שאנשים לא ידעו שככה אני באמת מרגישה כלפי עצמי, כי הרי - זה להראות חולשה. חולשה שלא באמת תורמת לאחרים, אלא רק מראה איפה אני פגיעה. אבל אני פשוט כזאת כנראה, לא מעניין אותי, אני לא רואה בעיניים, כשאני מרגישה משהו בצורה חזקה אני פשוט אומרת אותו. ואמרתי את זה לו, כי הוא זה שעורר בי את זה, כי זה מה שהתחושה שאני מחבבת אותו עושה לי. זה משהו שמסביר למה אני פועלת כמו שאני פועלת. אני לא יודעת אם יש לו עניין בי. הייתי שמה לשמוע כאן ועכשיו, שאין לו, זה אולי יפגע בי קצת, אבל אני חושבת שלנסות לא לפגוע באנשים עם אמת חדה, בסופו של דבר פוגע בהם יותר. אני מקווה שאין לו עניין בי. אני מקווה שהוידוי שלי לא גרם לי להתעניין בי פתאום, אפילו שאני מבינה שאולי העניין היה שם קודם, אני גם יודעת שהיו לו בחורות אחרות ושהראש שלו לא תקוע עליי. אוף האובססיה והתחושת דחיפות עולות לי. גם הגירוד בזרועות נוראי. אולי הגירוד הפיזי משפיע עליי גם מנטלית להרגיש פחות נוח עם עצמי ועם הסיטואציה. עדיף לשחרר. יש גם את הבחור הנחמד שאני צריכה להיזהר להתחשב ברגשות שלו, כי אני עדיין מדברת איתו, אבל אני חוששת שזה עלול להיות שקוף שאני מתעניינת במישהו אחר. לא שזה עניינו, אני הרי כבר סגרתי את העניין איתו, פעמיים. ובכל זאת אני לא רוצה בטעות לפגוע בו. (31/5/26 14:31)

אוקיי, אז אני שמה לב שאני ערה כבר 22 שעות. יום לפני הייתי ערה 23 שעות, לפני שהלכתי לישון, וחשתי כשעברתי את גבול השעה ה-17, סוג של סטלה מסוימת של עייפות. אבל עכשיו אני ערה עשרים ושתיים שעות וזה לא הרגיש לי ככה. משהו עובר עליי. אני לא יודעת אם זאת רק התסמונת הקדם־וסתית, אבל היא ללא ספק משפיעה. זכור לי משהו על בעיות בשינה שקשור לדבר, אבל היום ספציפית אני לא חווה בעיית שינה, אני לא מרגישה שאני דוחפת את עצמי בכוח להיות ערה. אני פשוט ערה, אני לא מרגישה שאני צריכה לישון. אז בקשר למה שעובר עליי, זה כמה דברים, ואחד מהם הוא משהו שאני לא בטוחה שאני אמורה לקחת ברצינות. התחלתי להרגיש שאני מחבבת מישהו, שאני מכירה כבר ויצא לי לדבר איתו, ולריב איתו, כמה פעמים. זה מוזר, זה לא הגיוני, התחלתי להרגיש ככה אתמול, והיום אני כבר אמורה לקבל מחזור, וזה פשוט לא נראה הגיוני לי. אבל אני רואה העובדות, אני מחפשת קירבה אליו, ואני חושבת עליו אחרת מבעבר, והוא לא מראה בי שום עניין אחרי שכבר... סוג של הרחקתי אותו כמה פעמים, וזה מעצבן. תחשבו על זה ככה, אני התנהגתי איך שרציתי, אמרתי איך שבא לי, יצרתי מצב של מריבות מטופשות והקנטות מיניות, עם מישהו שלא היו לי רגשות אליו אבל חשבתי שהוא אדם טוב. ועכשיו פתאום, בשיא החיכוך, כשהוא ואני סוג של ממרפקים זה את זאת, אני מתחילה לחשוב שיש לי רגשות אליו?! מעבר למטופש, זה דופק אותי בכל כך הרבה כמות, כי אני לא התנהגתי כמו שהתנהגתי איתו עד היום, כי נמשכתי אליו. למעשה, אני די נרתעתי ממנו, כי אני חושבת שהוא חמום מוח. אבל עכשיו אני נרתעת ממנו כי אני חושבת שהוא טוב מדי בשבילי. אתם יודעים מה זה עבורי לחשוב שיש גבר מסוים, שהוא כאילו, מעל לרמה שלי? זה כל כך מתסכל. אני צריכה לחכות ולראות מה קורה, ובינתיים לשמור ממנו מרחק, כי אני ממש לא מתכוונת להמשיך איתו בדינמיקה הזאת של אש ותמרות עשן, כשאני מתחילה לתהות אם אני מפתחת רגשות אליו. כנראה שזה למה צריך להיות נחמדים לאנשים, ולהיות איתם בשלום, גם יום אחד פתאום, מישהו שאת לא שמה עליו זין, יכול להפוך למישהו שלא רק שאת מחבבת, אלא גם חושבת שהוא כמה רמות מעלייך. יש לי סיבה טובה לפקפק ברגשות שלי, אתם יודעים אני אדם שכנה עם עצמו, זה לא רק התסמונת הקדם־וסתית. הוא גרם לי לקנא, לא אליו, אלא במישהי שהוא התאהב בה אבל לא יכול להיות איתה. הוא דיבר עליה כל כך יפה, ובמקום להרגיש נטרלית כמו בעבר, כי לא אכפת לי עם מי הוא יוצא, חשתי עצובה שעליי אף גבר בחיים לא ידבר כמו שהוא מדבר עליה. הוא אמר דבר מזעזע: "אני רוצה לפגוש את ההורים שלה, ללחוץ להם את היד, ולהגיד להם שהם עשו עבודה טובה." זה כאילו, נגע בי במקום כל כך עמוק. הוא לא אמר רק את זה, הוא עף עליה ברמות, ציין את כל הדברים שבגללם היא שווה את זה, היא פאקינג לומדת רפואה! יש לה את השם הכי יפה בעולם לדעתו, היא יפה, היא נמצאת בחו"ל עכשיו ובמילא הם לא ייפגשו כי הוא סיים את זה איתה כי היא לא רוצה קשר רציני. הקנאה שזה עורר בי יואו. זה באמת לא קנאה אליו, זה לא קנאה של "עכשיו אני רוצה אותו", אלא לרצות להיות כמוה במובנים מסוימים, להרגיש סוג של "נחותה" על כל הדברים האלה שאף פעם לא חשבתי שהם חשובים - כמו זה שלא טיילתי בחו"ל, ושלא עשיתי תואר. זה פשוט... הדברים האלו שבני אדם מעריכים, גם אני מעריכה. אני גם מעריכה אדם שעושה תואר, אני גם מעריכה אדם שהיה בחו"ל ומבקר בחו"ל, אני גם מעריכה אנשים שעובדים במד"א או לומדים רפואה. בגלל שאני מעריכה, זה יוצר אצלי כאילו, קנאה כזאת אין לי ממש מה לעשות איתה - כי הרי אני לא הדברים האלה. אם יש בי משהו להעריך, זה לא בדברים האלה, ואני כרגע לא ממש מצליחה לראות את הערך של עצמי, בטח שאני גם לא באה מבית טוב, ואני לא יפה באופן אובייקטיבי. לא יודעת, כל העניין הזה, אפילו שהוא כאילו קשה, כי זה קנאה, זה לא מכאיב לי כי אני לא באמת באמת מקנאה, אני לא באמת באמת עצובה שהוא בקטע של מישהי שהיא לא אני וגם לא דומה לי. מה שאני באמת מרגישה, זה שאני אדם שלא נחשב מצליח ומוערך, אפילו לא בהגדרה שלו עצמו למה ששווה הצלחה והערכה. כי רופאה אני לא אהיה! ואני לא ארגיש יותר טוב עם עצמי אם אני אהיה רופאה, אני לא ארגיש פתאום שיש לי סופר ערך. אבל כן יש דברים שאני מעריכה, ורלוונטיים אליי, ואני מרגישה חוסר סיפוק מכך שאני כאילו מנסה להגיע לדברים האלה, אבל אני בתקיעות. הדבר שהכי קשה לי איתו כרגע, מבחינת משהו שאני באמת רוצה להיות טובה בו, זה איך שאני מדברת. כאילו יצא לי לשמוע שני גברים מתוכניות ריאליטי, ומבטאים את עצמם בצורה כל כך טובה, מהירה, נוגעת ופשוטה - וכמוהם אני רוצה לדבר. אבל כשאני מדברת, אפשר לשמוע על הקול שלי, את המקום שבו אני נמצאת בחיי. אפשר לשמוע שאני מבולבלת, שאין לי בסיס, שאני לא בטוחה על מה אני מדברת ולשם מה בכלל. וזה באמת, אם הייתי יכולה פשוט להיות אדם שמדבר יפה, לפחות כמו שאני כותבת, זה היה מרגיע אותי מספיק, זה היה נחשב להישג מרשים עבורי. אז להיות בתהליך הזה, של לנסות לשפר את הדיבור שלי, בלי לדעת בכלל אם הוא יכול להשתפר, ולהקשיב לעצמי, ולא לאהוב את מה שאני שומעת, זה אחד הדברים שמטרגרים אותי לאחרונה. אם אני לא אצליח לדבר כמו שאני חושבת, אנשים אף פעם לא יקלטו מי אני, ואני אף פעם לא ארגיש בנוח עם עצמי. ואני באמת לא מבינה למה בדיבור, זה כל כך הרבה יותר מסובך לי להרכיב משפטים. אגב אם הקטע הזה היה נגיד, משהו שאני שופטת כמו שאני שופטת את הדיבור שלי, הייתי אומרת לעצמי "את אומרת יותר מדי 'באמת'." אני חושבת שבכתיבה הרבה יותר קל לעקוב אחרי המחשבות שלי, ושבדיבור זה כנראה אחרת. אני לא יכולה לדבר כמו שאני כותבת, כי זה פשוט לא יהיה הדבר הכי טוב למי שמקשיב לי. ואולי זה משהו שאני יכולה לעשות כדי להשתפר בניסוח שלי כשאני מדברת, וזה לכתוב כאילו לא קוראים אותי אלא שומעים אותי. יואו אני מרגישה שחשפתי פה יותר מדי אמת בבת אחת. זה פשוט הכול מצטבר לי. תסמונת קדם־וסתית, או שמשהו בנפש שלי מציף אותי. לסיכום: 1. אני מתוסכלת כי אני לא מצליחה לחוות הצלחה, בדרך שבה אני מגדירה הצלחה. 2. יש לי ספק לגבי אם אני פתאום התחלתי לחבב מישהו באמת, או שזה רק בגלל טריגר הקנאה באישה אחרת, ואיזשהו שקר פסיכולוגי שאם אני אשיג את הגבר הזה שרוצה את האישה האחרת שלא דומה לי בכלל - זה יהיה כמו לנצח את האישה האחרת. 3. נמאס לי לא להצליח להביע את עצמי בדיבור כמו בכתיבה. 4. כנראה שהניסוחים והמשפטים שאני רגילה להרכיב תוך כדי כתיבה, לא מתאימים לדיבור בהיר, ואני צריכה לא לנסות לדבר כמו שאני כותבת, אלא להבין אילו משפטים קלים להבנה דרך שמיעה. למה אני עדיין לא מרגישה עייפה? סעמק. לא יודעת, משהו בי מנותק היום. זה כאילו אני מדברת על כל הדברים האלה שהם לדעתי חשובים ורציניים, אבל אני לא מרגישה ברגש עמוק כמו שאני רגילה להרגיש. קשה לי להסביר את זה, אבל זה כאילו, הבעיות האלה שונות לי מהבעיות והטרדות שהיו לי לפני. הן מרגישות אחרת, הן מרגישות כמו אתגר, כמו משהו להשתפר עבורו וללמוד עבורו. וזאת אנרגיה יותר טובה מאשר בעיות שהן לא בגללי, וקשה לי לפתור אותן כי הן לא באזור הנוחות שלי, כמו כסף, בעיות בבית, יחסים עם בני אנוש. הבעיות האלה הרבה יותר קלות לי לעיכול, כי הן בעיות של תקשורת וכנות וחיבור. ואלו דברים שאני הרבה יותר בנוח לעבוד עליהם. זה מזכיר לי משפט מהספר "חוכמת האדישות" של מארק מנסון: "הצבת ערכים טובים יותר בראש סולם העדיפויות, ובחירת דברים טובים יותר לשים זין עליהם. כי כשאתה שם זין טוב יותר, אתה מקבל בעיות טובות יותר. וכשאתה מקבל בעיות טובות יותר, אתה מקבל חיים טובים יותר." יש לי את הבעיות האלה, אבל אני רואה בהן בעיות טובות. הן מרגישות לי אחרת, הן מרגישות לי רצויות, הן מרגישות לי כמו משהו אתגר שבאמת שאני רוצה לעמוד בו. אפילו שהבעיות שאינן טובות בעיניי עדיין נוכחות, אולי דרך השיפור באזורים שכן חשובים לי בחיים, שזה הנפש שלי, התקשורת שלי, היחס שלי אל בני אדם - אני אלמד גם איך להתמודד עם הבעיות "הרעות". בעיה רעה בדוגמה, זה שאני לא רוצה לגור עם המשפחה שלי יותר, ואני רוצה לעבור לגור לבד, אבל אין לי מושג איך אני אוכל לעשות את זה כרגע. עוד בעיה רעה, זה שאני לא מצליחה לרדת את ה8 קילו האחרונים. עוד בעיה רעה, זה שאין לי כסף לקנות פלאפון חדש, והוא עוד חודש כבר בן 8, והוא צריך לפרוש, במיוחד שהוא נפל לאחרונה ויש כתמים סגולים על המסך. זה שאני כותבת עכשיו, על בעיות שהן לא הבעיות האלה - זה כבר מרענן עבורי. זה נשמע דפוק להודות על בעיות, אבל כן, אני מודה על כך שאני מתעסקת בבעיות טובות יותר, ומניחה את הבעיות הרעות לפחות מנטלית בצד. וזהו אני צריכה לישון, אני כבר מגיעה לשעה ה23, ואם אני לא אזהר יתחילו לי עיקצוצים בלב מהחוסר שינה. (28/5/26 8:00)