• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הכרונוליתים

הכרונוליתים

מאת רוברט צ'רלס וילסון

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
הכרונוליתים

הכרונוליתים

מאת רוברט צ'רלס וילסון

הביקורת של רויטל ק.

תמונה של רויטל ק.
הוצאה לאור:גרף
שנת הוצאה:2004
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
היפיפיה הנרדמת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 13 שנים

“הרבה פוטנציאל ושום דבר ממנו לא ממומש.”

5/9
ביקורות על הכרונוליתים
הבאה
קורנליוס
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שעות•2 דקות קריאה

סקוט וורדן הוא אחד העדים להופעתו של הראשון מבין מה שייקרא בהמשך כרונוליתים:
אנדרטאות עתידניות שמופיעות באופן פתאומי ובלתי מוסבר במקומות שונים בעולם ומנציחות ניצחונות עתידיים של מנהיג ממוצא לא ידוע, ועל הדרך מחריבות את העיר או האזור בו הן מופיעות.
המאורע הזה משנה את חייו של סקוט בשני מישורים:
במישור המשפחתי - הנסיעה שלו לחזות בכרונולית שזה עתה הופיע גורמת לו להחמיץ רגע קריטי בחייה של בתו התינוקת ולקרע לא ניתן לאיחוי בינו לבין אשתו.
במישור התעסוקתי - הוא ימצא את עצמו חלק מהצוות שחוקר את הכרונוליתים וגם, באיזשהו אופן עלום,אולי קשור לעצם הופעה שלהם.

הופעת הכרנולויתים היא פעולת טרור: אירוע שמשליט פחד ואימה על הציבור, ומשנה את כיוון ההיסטוריה.
היכולת של אדם בעתיד לשנות משהו בעבר יוצרת היזון חוזר שבו העבר משפיע על העתיד - הפחד מפני המנהיג העלום משפיע על אנשים כבר היום ואולי יעזור לו להשיג את הניצחונות שלו בעתיד.

זה ספר שעוסק בפרדוקס הזה, בהשפעה של העבר על העתיד וההשפעה האפשרית של העתיד על העבר.
אני לא בטוחה שהוא נתן תשובות טובות לפרדוקסים שהוא מעלה, אישית יצאתי ממנו קצת מבולבלת.

אבל במקביל למאמצים של סקוט והצוות לשנות את העתיד שהכרונוליתים מעידים עליו, הוא מנסה גם לשנות את העבר. כלומר, לתקן אותו.
ההיעדרות שלו מאותו רגע קריטי בו הבת שלו נפגעה משפיע על חייה ועל הקשר ביניהם ולאורך כל הדרך סקוט ינסה לתקן, לשנות, להציל את הבת שלו גם במישור האישי וגם במישור הציבורי - כחלק מהדור שגדל בצילם של הכרונוליתים.

ספר מעניין עם סוף לא מספיק קוהרנטי בעיני, או שאולי סתם לא הבנתי עד הסוף.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מורי
מורי
תמונה של גלית
גלית
תמונה של בר
בר
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של אנקה
אנקה
5קוראים|גיל ממוצע49|60%נשים

על המבקרת

תמונה של רויטל ק.

רויטל ק.

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
380 ביקורות•16 נבחרות•8,929 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות380
ביקורות נבחרות16
לייקים שקיבלה8,929
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת91ספרות מקורית84מתח ריגול והרפתקאות61

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של רויטל ק.

להתאהב בגרייס

להתאהב בגרייס

קריסטל סאתרלנד

מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים-הכי-טובים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות ובשנינות, כאמור, אז זה סתם פרט פיקנטי ברקע שמתבל את העלילה כדי לתת לה קצת גוון משעשע).
יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון, לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני.
בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו.

הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה).
אבל אל תדאגו, הוא יתגבר.
בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה לא מפתיע.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון.
הוא קריא, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו שבשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב.

לפני שבוע•רויטל ק.
עזאזל

עזאזל

בוריס אקונין

קראתי את הספר לפני שנים.
לא הבנתי מה ההתלהבות ולא טרחתי להמשיך עם הסדרה.
הספר היה נראה לי קצת... ילדותי. בלש במאה ה-19 זה טוב ויפה אבל אנחנו כבר לא במאה ה-19 ולכן קשה להפתיע אותנו עם טוויסטים ואגודות סתרים מרושעות שמניעות את העולם מאחורי הקלעים שלקוחים היישר מהמאה ה-19.
אבל הסדרה בכל זאת מאוד נחשבת ולא יכולתי שלא לתהות מה אני מפספסת, אז השנה התחלתי לקרוא אותה שוב.
עכשיו אחרי שקראתי בערך חצי מספרי הסדרה (שנכתבו/תורגמו עד כה) וככל הנראה אני הולכת להמשיך איתה החלטתי לחזור אליו ולכתוב כמה מילים עליו, או אולי בכללי על הסדרה.
קודם כל, הספר הראשון הוא באמת אחד הפחות מוצלחים.
יש ספרים טובים יותר בהמשך הסדרה.
אמנם נהנתי מהספר יותר בקריאה השניה, אולי בגלל שבין הקריאות השלמתי את החטא ועונשו שהספר קצת מרפרר לרעיונות שלו, ועדיין, מדובר בספר לא מתוחכם ולא מרשים במיוחד.
לאורך כל הסדרה יש איזה פער בין היומרנות שלה, בין שפע הרפרנסים ההיסטוריים והספרותיים, תיאור מערכת השלטון המורכבת והביורוקרטיה שלה, לבין הדמות הראשית שבסופו של דבר היא דמות מאוד לא מתוחכמת, לא עמוקה או מתפתחת. תקראו לו ג'יימס בונד של המאה ה-19, תקראו לו שרלוק הולמס הרוסי, לא ממש משנה למי תשוו אותו (הוא נוטה להיכשל יותר משני הגיבורים האלו, אגב) - מדובר על דמות פלקטית, שטוחה.

את אותו הפער אפשר למצוא בהערות השוליים שנוספו בגירסה העברית: מצד אחד, בהוספת הערות שוליים לספר פרוזה יש משהו יומרני, זה מעיד על עומק שיש בספר שהקורא הלא מספיק משכיל עלול לפספס, וזה אכן כך בדרך כלל. מצד שני, לפעמים נכנסים להערות השוליים הסברים בסיסיים שמתאימים יותר לספר נוער מאשר לספר שבכל זאת מיועד למבוגר עם השכלה סבירה, כמו להסביר מהו ספר יהודית, מי היתה קירקה או מהו שטר מחילה.

בסך הכל אני נהנית מספיק מהסדרה בשביל להמשיך הלאה, אבל חושבת שבשביל להנות ממנה צריך להנמיך קצת ציפיות ביחס להייפ שיש סביבה.

לפני 3 שבועות•רויטל ק.
רצח בהמשכים

רצח בהמשכים

מקס סיק

נניח שיש לך רעיון לספר בלש/מתח.
אשתו של כותב מותחנים נרצחת באופן שמחקה רצח מהספר האחרון של בן הזוג שלה.
הספר המדובר עוסק ברוצח סדרתי, כך שברור שזוהי רק תחילתה של שרשרת רציחות.
והספרים האלה, הם לא לגמרי ריאליסטיים, הם מערבים רעיונות מיסטיים, תורת הנסתר, מכשפות, כך שכל זה גולש לעולם האמיתי: סגנון הרציחות, תחפושות, סמלים.
יש לך דמות בראש, חוקרת משטרה יפהפיה ומסתורית שהעבר שלה הולך ונחשף בפרקים קצרים בין פרקי העלילה המרכזית.
ונגיד שיש לך גם כמה רעיונות לטוויסטים, לחשודים, קרבנות שמתגלים כחשודים, חשודים שמתגלים כקורבנות.
ותיאורי זוועה גרוטקסיים זורמים לך למקלדת בקלות (אתה סקנדינבי בתרחיש הזה, ככה זה עובד אצלכם).
בקיצור, יש לך מספיק חומר כדי לכתוב ספר די מסקרן, עם קליף האנגרים שיעבירו את הקורא מפרק לפרק ובעצם חסר לך רק דבר אחד קטן, קטנטן:
ההתרה של כל זה.
הפתרון.
הקשירה של כל הקצוות בסוף הספר, שזירת כל הרמזים וסיפורי הרקע לכדי סוף אחד מספק.
אבל טוב, אתה חושב לעצמך, זה רק הסוף... מה זה כבר הסוף.
נמציא משהו, זה יסתדר איכשהו, אולי הקוראים לא ישימו לב.
ואולי כן אבל היי, הם כבר הגיעו עד הסוף אז למי אכפת.
ידוע שהמסע חשוב יותר מהיעד, לא? ואולי הפתרון האמיתי הוא בכלל הקוראים שרכשנו בדרך?
או שאיבדנו בדרך?
לא משנה, נו.
יש לך ספר ביד ואין סיבה שפרטים שוליים יעצרו אותך מלפרסם אותו.
וככה נולד הספר הזה.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•רויטל ק.
נתן ועמוס

נתן ועמוס

אסף ענברי

ספר מרתק וקריא אבל...
קראתי והבנתי למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל".

כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו.
הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כמה כרכים עבי כרס.

הספר מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט בפרשיית לבון ובעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים.
בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמצאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות.
למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו.
ואולי גם זאת אמירה על ימינו...?
בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב.

הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר.
הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע.
אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו?

ואין ספק שענברי רוצה ויודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו.
אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין.

האם מומלץ?
כן, זה בכל זאת אסף ענברי וגם ביום חלש שלו הוא שווה קריאה יותר מרוב הפרוזה שיוצאת בעברית.
אבל... כדאי להנמיך קצת ציפיות ביחס לספרים הקודמים.

לפני חודש•רויטל ק.
עמוק מדי

עמוק מדי

לי צ'יילד

כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי.
ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו.
למה?
אין סיבה, באמת.
ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה.
אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה בדיוק המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר.
הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות).
מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל).
הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף.
הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות.
אולי באמת זהו?

לפני חודש•רויטל ק.
יום השישי

יום השישי

אריאל שנבל

קראתי כמה ספרי מסע בזמן שבהם הגיבור מנסה למנוע אירוע היסטורי משמעותי.
בתסריט הנפוץ יותר, לפחות מהמדגם הלאו דווקא מייצג שלי, הגיבור נכשל.
או ליתר דיוק - מגלה שציר הזמן האלטרנטיבי גרוע יותר, ועם כל הצער והכאב - מוכרחים לחזור לציר הזמן שבו האירוע כן התרחש.
אני יכולה לחשוב רק על דוגמה אחת שבה שינוי ציר הזמן מצליח והספר מסתיים באוטופיה - עם מחיר אישי למעורבים בדבר.
עושה רושם שמוסכם על כולם בז'אנר הזה שאין שינוי ללא מחיר.

***
נראה לי שאין ישראלי שלא חשב על זה בשנתיים וחצי האחרות: מה היינו עושים אם היתה לנו מכונת זמן, איך היינו מונעים את ה-7/10? האם היינו יכולים למנוע אותו?
למי פונים? עם מי מדברים? מי היה מקשיב לנו?
ואיך חיים אחר כך עם זכרונות הזוועה שחיים רק בראש שלנו, בעולם שאנן שכל זה בשבילו רק מדע בדיוני, משהו שלא יכול לקרות?
ומה ההשלכות של השאננות הזאת, אם היינו ממשיכים לחיות בה, איזה מחיר היינו משלמים בהמשך?

***
אריאל שנבל כתב על זה ספר, ולמרות שידעתי שזה הנושא שלו - רק כשלקחתי אותו ליד קלטתי שאני הולכת לקרוא ספר על ה-7/10 .
ושבעצם, אני בכלל לא בטוחה שאני כבר מוכנה לזה.
בביקורת שלי על בסתר המדרגה של אמונה אלון כתבתי שעוד מוקדם מדי בעיני. מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים על ה-7/10, כשיש עוד כל כך הרבה סיפורים אמיתיים שלא שמענו.
מוקדם מדי לכתוב על אירוע טראומטי כל כך, שאנחנו עוד חווים.
פחות הרגשתי ככה לגבי הספר הזה. גם בגלל הזמן שעבר וגם בגלל שהוא בסופו של דבר - לא ממש ספר על ה-7/10.
הוא ספר מד"ב, הוא ספר על תרחישים אלטרנטיביים, רק חלקו מתרחש בכאן ועכשיו.
אולי עוד מוקדם מדי לסיפורים בדיוניים מחקי מציאות, אבל בדיוניים לגמרי שמרחיקים מהמציאות - את זה קל לי יותר לעכל.

***
דבר אחד היה ברור מראש:
הספר הזה לא ילך לכיוון של האוטופיה. הגיבורה לא תמנע את ה-7/10 והספר לא יסתיים בחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.
לא חושבת שאף ישראלי מסוגל כרגע לכתוב או לקרוא אוטופיה מתקתקה כזאת, זה יהיה יותר מדי יריקה בפרצוף. כאילו מישהו מריץ בדיחה על חשבוננו.
לכן זה לא יהיה ממש ספוילר להגיד שהחלק בספר שמתאר את הדיסטופיה של ציר הזמן האלטרנטיבי היה החלק הקשה יותר לקריאה.
קראתי אותו בתחושה שעברנו מספיק, שהיה רע לתפארת גם בלי לתאר תרחישים דמיוניים גרועים יותר.
שאין צורך, תודה רבה, להמציא קווי זמן מחרידים יותר.
וגם בתחושה ששום דבר, נורא ככל שיהיה, כבר לא באמת נתפס אצלנו כדמיוני לגמרי, כמשהו שלא יכול לקרות.

***
אבל חוץ מזה, מדובר בספר קולח מאוד, מרתק, אי אפשר לנחש שמדובר בספר ביכורים (מה שאולי לא מפתיע, בכל זאת מדובר באדם שכותב לפרנסתו).
האם הוא פיצח משהו, הציג תובנה כלשהי לגבי העבר היהודי וההווה הישראלי שהכריכה האחורית טוענת שהוא מתמרן ביניהם?
אני לא בטוחה.
באופן כללי, העיסוק בישראליות וביהדות שטחי בספר.
הוא מתעניין יותר בבחירות אישיות כואבות, בצירי זמן אלטרנטיביים, בנפילות ובשיקום.
אין אוטופיה בספר, כאמור.
כי אי אפשר לתאר כזאת במצב הנוכחי בישראל.
יש משבר וכאב ובחירות כואבות מאוד.
ואולי הנחמה הקטנה והיחידה היא באפשרות הבחירה.
לא זו הדמיונית של הגיבורה שמסוגלת, אולי, לשנות את העבר, אלא הבחירה האישית של כל אחד ואחת איך ולאן להמשיך מכאן הלאה.

***

מחשבות מאוחרות - תוספת לביקורת:
כשבעלי התחיל לקרוא את הספר, הוא אמר שהספר הזה בעצם לוקח את ה-7/10 ומשתמש בו כתירוץ כדי לכתוב על מה שבאמת עניין אותו - דיסטופיה שבה מדינת ישראל נחרבת וקהילת ישראלים לשעבר קמה בארה״ב. קצת איגוד השוטרים היידיים.
ויש בזה משהו, השימוש ב-7/10 מצמיד אותנו לספר והוא הטריגר והמניע של העלילה, אבל הוא באמת לאו דווקא הכרחי בשבילה.
עם זאת, מעניין לציין שדווקא החלק שעוסק בקהילה הישראלית-יהודית-אמריקאית היה החלק הפחות טוב של הספר.
זה חלק שבו ניכר הרקע העיתונאי של שנבל, הוא כתוב יותר כמו כתבה מעניינת שסוקרת קהילה מאשר כמו ספר ממש. שאר החלקים של הספר יותר נוגעים.

לפני חודש•רויטל ק.
הכלה האחרת

הכלה האחרת

גלילה רון-פדר-עמית

מה בסך הכל אני מחפשת?
רומן היסטורי שמתרחש בארץ ישראל בימי התורכים.
שיהיה אמין היסטורית, מגובה בתחקיר היסטורי, שיהיה קל לקריאה אבל לא קליל סטייל רומן רומנטי שמתלבש על ההיסטוריה בשביל קצת צבע ונפח.
שיהיה לו עניין אמיתי בהיסטוריה ובדמויות שהוא כותב עליהן.
שיפגיש את הדמויות שלו עם דמויות היסטוריות ומאורעות היסטוריים אמיתיים.
משהו בסגנון של גיא אוני.
כי אין מספיק ספרים כאלה, שהם גם ספרות פופולארית אבל גם עם ערך מוסף היסטורי אמיתי על התקופה המדוברת.
על משכבי בלילות של אושרת אסייג-לופז היה קצת כזה, אבל התמקד בטרומפלדור בעיקר.
אות מאבשלום של נאווה מקמל-עתיק גם עוסק בתקופה, אבל מרוכז בדמותו של אבשלום, ובאופן כללי ספר לא מוצלח בעיני.
באדום עתיק של גבריאלה אביגור-רותם היו כמה פרקים כאלה, שהיו יכולים להיות בסיס לרומן היסטורי נהדר.
אחוזת דג'אני של אלון חילו לכאורה היה יכול לענות על ההגדרה, אבל העוול שהוא עשה לדמות היסטורית אמיתית, האג'נדה של הכותב וספר קודם שלו שמאוד לא אהבתי הרחיקו אותי מהספר הזה, שברור לי שלא אהנה ממנו.

ואז יצא הספר הזה, שלכאורה אמור להיות בדיוק מה שאני מחפשת:
גלילה רון פדר עמית כותבת קליל ונגיש.
ספרי הביוגרפיה שהיא הוציאה לאורך השנים, לילדים ולנוער, נותנים לה רקע היסטורי רחב.
התחקיר שהיא עשתה ניכר בספר, והקטעים האהובים עלי בו היו אלה שבהם היא שילבה קטעי עיתונות אמיתיים מהתקופה.
אבל בכל זאת, גם הספר הזה לא היה מה שחיפשתי.
למה?
קצת כי הוא היה קליל מדי, כי ההיסטוריה בו נשארה ברמה של ספרי ילדים. בלי עומק, בלי הבנה רחבה יותר של תהליכים ואירועים.
הרבה בגלל הדמויות: קודם כל היו יותר מדי מהןץ כמה אפשר להיקשר לדמות ולפתח אכפתיות כלפיה כשיש כל כך הרבה דמויות וקפיצות ביניהן?
הדמויות שטחיות מאוד, חלקן מאוד לא אמינות.
בפרט הדמות של סוניה, דמות קיצונית שעוברת שינויים קיצוניים, שעושה מעשים מחרידים ובכל זאת בסוף הספר איכשהו הופכת לגיבורה החיובית, החזקה, המודל לאישה ציונית לוחמת, לא לגמרי ברור איך.
החוט המקשר בין כל הגיבורות הוא האדמו"רית מלודמיר.
דמות היסטורית אמיתית, חידתית ומסקרנת.
לא לגמרי ברור לי למה העלילה נטוותה סביבה, מה רצתה הסופרת לומר עליה.
היא לכאורה דמות נשית פורצת דרך, אישה מנהיגה שהיתה שנויה במחלוקת והלכה נגד המוסכמות.
בספר היא מתוארת בתחילה ככזאת ובהמשך כמניפולטיבית, כמישהי שהורסת את חייה של אחת מהמאמינות שלה.
לא לגמרי ברור לי מה ניסתה הסופרת לומר בתיאור הזה.

בינתיים, אני ממשיכה לחכות לספר הנכון שייתן לי את חוויית הרומן ההיסטורי שאני מחפשת.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רויטל ק.
הטירה הכחולה

הטירה הכחולה

לוסי מוד מונטגומרי

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
היא בת 29, רווקה זקנה, דהויה ומשעממת.
אף אחד כבר לא יתחתן איתה, לא יקרה לה שום דבר מעניין בחיים. כל חייה ימשיכו להיות רצף של התנהגות מרצה, מנומסת ונורמטיבית לפי הסטנדרטים של המשפחה הבלתי נסבלת שלה.
בשלב הזה, לא כל כך אכפת לנו, אם להיות כנים. היא באמת דמות מבאסת וקשה לדמין איך יצמח מהעשב האפרפר והדהוי הזה רומן רומנטי שיצליח באמת לגעת בקורא.

בגיל 29 החיים של ולנסי מגיעים לקיצם.
כמעט.
הרופא מבשר לה שמחלת הלב שהיא סובלת ממנה תביא למותה בשנה הקרובה (זה קצת ספוילר אבל ממש קצת, אז תתגברו).
ואז, כשהחיים באמת מגיעים לקצם וכבר אין מה לדאוג מהעתיד, מהמוניטין, ממה יחשבו ומה יגידו - ולנסי מתחילה לחיות.

לראשונה בחייה היא מעזה להתנהג קצת פחות בנימוס, לא לעמוד בציפיות של הסביבה, להגיד מה שהיא באמת חושבת והשערורייתי ביותר - לעזוב את הבית ולעבור לגור עם חברת ילדות גוססת שהקהילה כולה מנודה כי נכנסה להריון מחוץ לנישואים (הא. לא ראינו את זה מגיע, נכון קוראי האסופית לדורותיהם?)

ולנסי עוברת שינוי אופי דרמטי, האם הוא אמין? לא יודעת. אבל בואו, רומנים רומנטיים לא נועדו להיות אמינים. הם נועדו להיות כיף ואסקפיזם ואת זה הספר הזה עושה נהדר.

מבחינות מסויימות הוא מופרז ומגוחך יותר מהאסופית. התהליך שאן עוברת שבו היא מרפה מהפנטזיה הילדותית של "גבר החלומות" הכהה והשתקן ומבינה שהיא אוהבת את גילברט, חבר הילדות שלה, נראה ריאליסטי להפליא לעומת הרומן בספר הזה.
המשפחה של ולנסי, גיבורת הרומן, מורכבת מאנשים שנראים כמו הדמויות הכי צדקניות ובלתי נסבלות של מונטוגומרי מספרי האסופית או כמו בני הזוג בנט מגאווה ודעה קדומה, אם לשניהם היתה מנת המשכל של הגברת בנט. הטיפשות שלהם מתחרה רק בחוסר ההיכולת שלהם להביע אמפתיה. לא תמצאו פה דמות כמו הגברת לינד שלמרות חסרונותיה, היא אנושית בסופו של דבר.

מבחינות מסויימות הוא בוגר יותר, קודם כל כי הוא עוסק באנשים מבוגרים ולא ביתומות ג'ינג'יות בנות 11, וגם כי הוא בועט יותר במוסכמות החברתיות כמו הריון מחוץ לנישואים או היחס לאנשי דת.

אבל בסך הכל מדובר ברומן רומנטי קליל וחמוד להפליא.
הוא קצר, לא מאות עמודים של מלל והשתפכויות מיותרות.
אין בו תיאורים גרפיים מופרזים ומיותרים.
אין בו ניסיון להיות ריאליסטי או מקורי. אתם תראו את הטוויסטים מקילומטרים.
ותהנו מהם בכל זאת.
כי הוא קיטש מתוק עם תיאורי נוף וטבע כמו שמונטוגומרי יודעת.
כיף של ספר, מושלם לתקופות בהן יש צורך באסקפיזם מנחם.

לפני חודשיים•רויטל ק.
מאחורי כל גבר מוצלח

מאחורי כל גבר מוצלח

שרה גודמן קונפינו

כן כן, שוב לקחתי קומדיה רומנטית קלילה ומטופשת מהספרייה.
נכון.
אנחנו במלחמה, אנחנו רצים לממ"ד, הילדים בבית, מג'נגלים עבודה וזומים של הילדים ואין לדעת מה יקרה מחר והכי גרוע: פסח מתקרב.
אז כן, אני זקוקה לאסקפיזם, תתבעו אותי.

פתחתי את הספר וגילגלתי קצת עיניים כי נחשו מה, שוב הגיבורה היא רעיית פוליטיקאי מושלמת, כזאת שיושבת בבית עם הילדים ומוחקת את עצמה למען הקריירה של בעלה ש - הפתעה הפתעה - בוגד בה עם המזכירה. קצת מזכיר את הפתיחה של אנטומיה של סקנדל, חוץ מזה שאנטומיה של סקנדל לא היה קומדיה ולא רומנטי, אז זה משהו אחר אבל אתם יודעים. כל האקספוזיציה הזאת שבאה לספר לנו כמה הפטריארכיה עדיין כאן וגברים שולטים בעולם ובקושי משאירים מקום לנשים המסכנות כשבואו, לנשים בימינו יש בחירה אתם יודעים, אף אחד לא הכריח את גיבורות הרומנים האלה להיות רעיות ואמהות מושלמות ולוותר על החיים שלהן, תתקדמו כבר עם העלילות, שנות השישים התקשרו למסור ד"ש…

ואז התברר שזה בעצם סוג של רומן היסטורי שמתרחש ב… כן, שנות השישים.

מה שהפך את כל האקספוזיציה להרבה יותר הגיונית. וגם את המגמה של הסיפור להפוכה בדיוק: זה לא ספר שבא לבכות על הפטריארכיה המרושעת שטרם ניפצנו, להפך, זה ספר שבא לחגוג את כל הדרך שעשינו מאז שנות השישים. זה ספר שמאמין בהתקדמות ובהתפתחות, לא במבני כוח שחייבים לנפץ ולהחריב ואז להתחיל מאפס.

האם זה באמת רומן היסטורי? קצת, בעיקר באווירה. היחס לנשים, היחס לשחורים, אנטישמיות מוסווית בקושי.
מרגישים שהסופרת הכינה שיעורי בית.
ואז לקחת אותם ורקחה מהם מאפה מתקתק במילוי קיטש.
בסדר, נו. רציתי רומן רומנטי ואסקפיזם וקיבלתי בדיוק את זה.

לפני חודשיים•רויטל ק.

ביקורות נוספות על "הכרונוליתים"

הכרונוליתים

הכרונוליתים

רוברט צ'רלס וילסון

****




אנחנו רגילים לחשוב על הזמן כליניארי, קווי, כמו שרוול עצום וחד-כיווני של סיבות ותוצאות, שמתחיל אי שם במרק הקדמוני ומסתיים, נכון לעכשיו, ובכן, עכשיו. העתיד עוד לא "נכתב", והכול יכול להשתנות. הכול (אפילו בוז'י, תיאורטית, יכול להיות ראש ממשלה. שלא לומר יאיר לפיד). כל דבר מוביל למשנהו והכיוון הוא תמיד קדימה, כי העבר מוביל אל ההווה - ואל העתיד - ולא להיפך. אולי מנטלית אנחנו מסוגלים לתקוע סיכה באיזה יעד שעדיין לא התגשם בעתיד - טיול משפחתי בקוסטה ריקה או תפקיד בכיר יותר בעבודה - ולעשות כל שביכולתנו כדי להגיע לשם, אבל בסופו של דבר עדיין מדובר בשאיפה ערטילאית שיכולה לקרום עור וגידים ולהפוך למציאות, או שלא.

למאמינים, יש גם את העניין הזה של גורל. מכתוב. לכל כדור יש כתובת. הכול צפוי והרשות נתונה. פה אנחנו נכנסים גם לפילוסופיה המורכבת של בחירה חופשית - כאילו יש איזה עתיד שמישהו החליט עליו, אבל עדיין בכוחנו לבחור את הנתיב שיוביל למציאות עדיפה מבחינתנו.

"הזמן הוא חץ. הוא עף בכיוון אחד. אם משלבים אש ועץ-הסקה, מקבלים אפר. אם משלבים אש ואפר, לא מקבלים עץ-הסקה. גם מוסריות היא חץ. אם מקרינים סרט של מלחמת העולם השניה לאחור, הופכים את ההיגיון המוסרי שלה. בעלות הברית חותמות הסכם שלום עם יפן ומיד מפציצות את הירושימה ונגסאקי. הנאצים שולפים כדורים מראשיהם של יהודים רזים ומטפלים בהם עד שהם מבריאים".

אבל מה אם הזמן הוא לא בדיוק חץ ליניארי? ויותר מכך - מה אם העתיד משפיע על ההווה לא פחות ממה שהעבר עושה זאת? אנחנו יכולים להבין רק סיבה שקדמה לתוצאה, אבל זה רק בגלל שכך למדנו לתפוש את המציאות. מה אם, למשל, קיומה של מדינת ישראל השפיע על עליית הנאצים לשלטון (או אף מוקדם מכך) וחייב את השואה ואת מלחמת העצמאות, ולא להיפך? מה אם עולם מכונות-חושבות עתידני (כמו סקיינט בסדרת "שליחות קטלנית") יצר, או לפחות השפיע על התפתחות המחשבים, האינטרנט ובינה מלאכותית?

****

השנה היא 2021. סקוט וורדן הוא מתכנת מחשבים שמאריך את חופשתו עם אשתו ובתו הקטנה במלון קטן על חוף בתאילנד, לאחר שפרוייקט שעבד בו הסתיים. באחד הלילות מופיעה, אאוט אוף דה בלו, אנדרטה ענקית ביער לא רחוק מהחוף. בבסיס האנדרטה חקוק תאריך המציין ניצחון צבאי מזהיר של מנהיג אלמוני בשם קואין - עשרים שנה מאוחר יותר. בשנים הבאות מופיעות אנדרטות דומות, הזוכות לכינוי "כרונוליתים" (כרונוס=זמן, ליתוס=אבן) במקומות רבים בעולם, וזורעות הרס ישיר עצום במקום יציאתן, ובעקיפין מובילות לכאוס כלכלי וחברתי בקנה מידה קולוסאלי ולייסודן של תנועות אנרכיסטיות בשמו של המנהיג (שעדיין לא קיים) שמטבע הדברים מערערות את הסדר העולמי בכל רחבי הגלובוס. המאמצים להרוס, להפיל או אפילו לחקור לעומק את הכרונולותים נוחלים כישלון חרוץ מאחר שהטכנולוגיה שבה נוצרו או נשלחו לעבר אינה מוכרת עדיין.

עם הזמן מגלה סקוט וורדן שחייו קשורים, שלא לומר מובלים באופן אקטיבי, בידי התגלויות הכרונולותים והאנשים שהיו עדים להן, והוא מצטרף, כמעט בעל כרחו, למאמצים להפוך את כיוון הגלגל ולשבור את כיוון ההיסטוריה.

נדמה לי שכתבתי בעבר (כן, אני יודע, דאבל מינינג) שאני מאוד מתחבר לריאליזם בספרות. אני חייב להאמין לספר שאני קורא, גם אם הוא פנטזיה או מדע בדיוני, ונדמה לי שהספר הזה, למרות הבסיס המדע-הבדיוני המעורער-ממילא שלו, ממלא את הדרישה שלי עד למקסימום. אנדרטות הענק המופרכות שקורעות את ירושלים, דלהי ובנגקוק (בין השאר) נתפסו אצלי כריאליסטיות ואמינות יותר מכל ספר אחר בסוגה הזאת שקראתי, ויותר מספרים אחרים מחוץ לסוגה (כן, אפילו מג'ק ריצ'ר והארי הולה). הכתיבה של רוברט צ'רלס וילסון זורמת ועמוקה, ומצליחה לטבול רגליים בפילוסופיה, סוציולוגיה ומדע בלי לבלבל ולהרתיע את הקורא, ובלי שזה יישמע פלצני או מופרך, ולטפל בפרדוקסים של עבר-עתיד-הווה באופן מעורר השתאות. הדילמות מרגישות אמיתיות ודומות לשאלות שכולנו נתקלים בהן בחיינו, לא רק במצב שבו אנדרטות פורצות מהאדמה. מאוד נהניתי מהספר הזה, ואני משאיר אותו על המדף לקריאה נוספת, בעוד כמה שנים. נדמה לי שאני אמור לעשות את זה.


****

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
הכרונוליתים

הכרונוליתים

רוברט צ'רלס וילסון

לא קל לכתוב מדע בדיוני. זה דורש הרבה מחשבה, שאר רוח, דימיון, היכרות בסיסית עם מדע, ויכולת להכניס את הקורא למציאות עתידנית שאינה המציאות הרגילה שלו בלי שההסברים ייראו מלאכותיים בעלילה. אולי התכוונתי שקל לכתוב מדע בדיוני, אבל לא קל לכתוב אותו כך שיהיה טוב. עוד יותר מורכב זה לכתוב מדע בדיוני, או בדיון כלשהו, שמשלב מסע בזמן. יש יותר מדי פרדוקסים פוטנציאליים לעלילה וחורים מובנים במסגרת הנרטיבית הרגילה שלנו שכוללת סיבה ותוצאה. מורכבות נוספת קשורה בכתיבה עתידנית על עתיד קרוב יחסית. זה די מבטיח לכוב שהספר שלו יתיישן במהירות, ולא בהכרח בצורה טובה.

הכרונוליתים הוא מין בדיון שכזה. הוא נכתב בשנת 2002, או לפחות פורסם אז, ועוסק בעתיד מתמשך שנקודת הבסיס שלו היא אירוע שמתרחש בשנת 2021, שמבחינתי כקוראת זו כבר נקודת עבר. כרונולית זו מילה מותאמת למציאות הספר שבה אנדרטאות ענק צומחות לפתע במקומות שונים בעולם, וכולן מהללות ומשבחות אירוע כלשהו מהעתיד, ומפארות מנהיג ששמו אינו מוכר. טבעו של אדם וטבעו של עולם הוא שכשאנחנו נתקלים בתופעה שאנחנו לא יודעים להסביר, אנחנו נותנים לה שם, כדי לתת לנו את הביטחון שבהגדרה. "כרונו" היא תחילית שמייצגת זמן, והסיומת "לית" מציינת שזו אנדרטה. הכרונולית הראשון צונח בתאילנד, וסקוט וורדן נמנה עם הסקרנים שהולכים לראות מה זה בעצם. הסקרנות עולה לו במעצר ומובילה בעקיפין לגירושיו וכן להפניית העניין שלו אל התופעה הזאת. היא גם מביאה לחייו הרבה מאוד אנשים מוזרים ובהם מדענית הודית גבוהה ואוטיסטית.

וילסון מתאר את התופעה מנקודת המבט הדוברת של וורדן, שמדבר בגוף ראשון ומפנה את הכתיבה שלו אל נמען לא ברור (אני?). הוא מתאר את השינויים החברתיים שיוצרים הכרונוליתיים ומנסה לדון בשאלות הסיבתיות, נבואות שמגשימות את עצמן וכו'. הבת של וורדן משמשת "סוכן" שמתאר את הדרך שבה צעירים שנולדו אל עולם כרונוליתי מקבלים את התופעה החדשה, ואת הפלונטר הרגשי שעובר על דור ההורים שלהם.
בסך הכל יש הרבה אקשן, וגם קצת רומנטיקה, אבל לצערי לא הרבה מעבר. כמו שכתבתי, מאוד קשה לכתוב בדיון שקשור במסע בזמן. בנוגע למדע הבידיוני - כן יש כאן תיאור של מדענית, אבל לא הרבה מדע או טכנולוגיה.

לפני 4 שנים•נצחיה
הכרונוליתים

הכרונוליתים

רוברט צ'רלס וילסון

"ג'וליאן קומסטוק" כה מצא חן בעיני, שמיהרתי להשיג ולקרוא את הכרונוליתים של אותו סופר. וילסון הוא סופר מדע בדיוני קנדי עטור פרסים, שכותב על רעיונות גדולים ויצירתיים באופן אישי כלומר - הוא עוסק בסיפור האישי ודרכו אתה מתוודע לרעיונותיו.

מה היה קורה אם כובש מהעתיד היה מצליח לבנות לעצמו אנדרטת ענק בעבר? האנדרטאות הענקיות המכונות כרונוליתים מופיעות יש מאין במקומות שונים בעולם, בלתי ניתנות להריסה, זורעות הרס בעצם הגעתן, מגדירות את ההווה ובונות את העתיד. וילסון מאפיין את הציפייה כגורם היוצר את עתידנו, מה שהוא תובנה יצירתית ונכונה - נבואה המגשימה את עצמה - לגבי הבחירה שלנו בין האפשרויות השונות.

הספר מעניין וכתוב היטב. דרך עיני סקוט המספר, משפחתו וחבריו אתה מתוודע לעולם של אי שקט, עימותים וסיכסוכים, טרור וחרדה קיומית למעשה לא עולם שונה כל כך ממה שאנחנו מכירים. אמריקה הגדולה נופלת בסופו של דבר גם היא טרף לציפיותיה וחרדותיה, ממש כמו אסיה השסועה לפניה. והדרכים בהן היא מנסה להתגונן מפני הסכנה מוכרות לנו - הדמוקרטיה הגדולה בעולם(?) משתמשת בשיטות לא דמוקרטיות בעליל, כדי להגן על אורח החיים הדמוקרטי...כל מי שטס לארה"ב אחרי ספטמבר 2011 מכיר את הנוסחה.

ומשהו פיקנטי על הסיפור: יש בספר כרונולית המתממש בירושלים, וקטע שלם העוסק בישראל ובישראלים. מה אני אגיד לכם, וילסון הקנדי מכיר את ירושלים ורחובותיה הרבה יותר טוב ממני...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
הכרונוליתים

הכרונוליתים

רוברט צ'רלס וילסון

הספר האהוב עליי של רוברט צ'ארלס ווילסון. כתוב בצורה נהדרת.
הספר סוחף ומרתק. לדעתי ניתן לראות בו תסמונת "פוסט 9-11", בכך שהסופר מציג את הצד הפגיע והחלש של אמריקה - שלא מסוגלת להתגונן בפני איום שמגיע מהעתיד.

בצורה דיי מצמררת המספר מתאר כיצד מגיחים משום מקום אנדרטאות ענק שמתארות ניצחון - שמתרחש בעתיד. רצה הגורל ואותו אדם נקשר אל אותם כרונוליתים.

אחד הקטעים שהכי גרמו לי להתחבר לספר זה התיאור של ההתרחשות בישראל, בירושלים. לסופר יש עוד קטעים שהוא מתאר את "הקשר הישראלי", וזה דיי מגניב כי ללא ספק יש לו קצת ידיעות בנושא. תמיד כשהמלצתי על הספר לחברים אמרתי להם לשים לב לישראלים שם, וגם אותם זה שיעשע :)

לקראת הסוף כבר הייתי מרותק לגמרי לספר, והסוף משאיר את הקורא עם הרבה מחשבות.

אם אני צריך להצביע על ספר אחד ולהגיד "זה הספר האהוב עליי", אני חושב שהספר הזה הוא מועמד מוביל :)

לפני 16 שנים•
★★★★★
•קורנליוס
הכרונוליתים

הכרונוליתים

רוברט צ'רלס וילסון

הרעיון הבסיסי בכרונוליתים מאד מושך - הופעתם ההרסנית בנקודות מפתח ברחבי העולם של מבני ענק, עשויים מחומר מוזר שלא מגיב עם חומצות, חשמל, חום ובאופן כללי בלתי ניתן להריסה וכל אחד מהם מבשר על עתיד קודר בו יופיע אדם לא מוכר ויכבוש אותו.
ההשלכות של הכרונוליתים המתרבים על האנושות הן אדירות. פחד ופניקה ברחובות, מהפכות חברתיות ועלייתן של כתות מוזרות.

היופי של הספר הוא בכתיבה הפשוטה אך האפקטיבית, ברובה, והיכולת של הסופר להדגים איך העולם מתדרדר לכאוס.
אך לא הכל וורוד ויש בספר נקודות של איטיות בעלילה שמורידות מעט את מפלס העניין. אם היה אפשר לדרג 3.5 כוכבים זה היה הציון המתאים מבחינתי. מכיוון שאי אפשר אתן לו 4 כי הנקודות החזקות גוברות על הנקודות החלשות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Sagiv m
הכרונוליתים

הכרונוליתים

רוברט צ'רלס וילסון

מד"ב חביב ביותר. החומרים של זמן, סיבה-תוצאה וגורל המהולים בחלקיקי טאו למיניהם הם חומרים מעולים. המרקחת שיצאה היא בהחלט בסדר אך אני יצאתי חסר. הסיפור כולל מותחן די רגיל על רקע עתידני סביר בהחלט בתוספת האירועים של עמודי הכרונוס הענקיים. במותחן יש הורים המתקשים לתפקד, פיזיקאים משוגעים ופה ושם אהבות בלתי אפשריות. בסופו של סיפור לא יצאתי עם איזו תובנה מעניינת או מסר אנושי ברור כלשהו. כן, יתכן שהזמן אינו לינארי כמו שנדמה לנו אך אני מתקשה לראות מפה מה הסופר חושב שהאדם צריך לעשות אחרת....
מומלץ אך לא בחום.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•7ספרים
הכרונוליתים

הכרונוליתים

רוברט צ'רלס וילסון

יש לי הרבה לבטים איך לתאר את הספר - הסיפור קולח והגיבור מעורר סימפטיה, אך משהו אנמי בעלילה וברור לנו שהסופר לא הקדיש מספיק מאמץ להתפתחויות הטכנולוגיות שאמורות להיות בעוד 50 שנה (בית מתנפח?, נו באמת!). אהבתי את ההתלבטויות הפילוסופיות המעמיקות וההסברים על תופעות טבע שונות ("איזון חוזר"), עדיין ניכר שעשו יותר מידי רעש מהספר הבינוני הזה - מדע בדיוני טוב זה לא!!

לפני 13 שנים•חיית טוטם
הכרונוליתים

הכרונוליתים

רוברט צ'רלס וילסון

הרבה פוטנציאל ושום דבר ממנו לא ממומש.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•היפיפיה הנרדמת
דירוג
5.0
לפני 16 שנים

“הספר האהוב עליי של רוברט צ'ארלס ווילסון. כתוב בצורה נהדרת. הספר סוחף ומרתק. לדעתי ניתן לראות בו תסמ”