בשנת 1921 בראשית חודש מאי, התחוללו מאורעות תרפ"א אשר הוצתו במהלך תהלוכת ה 1 במאי שנערכה ביפו. הפרעות נמשכו כשלושה ימים ובמהלכן נרצחו קרוב לחמישים יהודים.

בלב פרדסים דאז, באזור אבו כביר, שכן בית באר צבוע אדום מוקף חומה אשר נשכר על ידי משפחת יצקר - יהודה ובת שבע - להלן בית יצקר. המקום שימש את המשפחה לצרכים חקלאיים, בעיקר לטיפול בפרות הרפת ולמחלבה קטנה. את החדרים בקומה העליונה השכירו לסופר יוסף חיים ברנר ולחבריו הסופרים יוסף לואידור וצבי ברגגרין (גוגיג). באותו היום בו החלו המאורעות, שהו בבית גם בתם של יהודה ובת שבע - רבקה, עם בעלה הסופר צבי שץ ובתם רינה. יחד עימם הצטופפו גם שלושה כוורנים אשר מצאו מקלט ארעי בבית מפחד הפרעות. צבי שץ, בתושייה רבה הצליח להשיג רכב פינוי ובו חמישה מקומות. בשל ויכוח אצילי לכאורה לגבי מי יתפנה ומי יישאר מאחור (כאשר יוסף חיים ברנר מסרב לעלות לרכב ולהשאיר אנשים מאחוריו) התפנו רק חלקם. הנותרים, לרבות צבי שץ, ניסו להתפנות ברגל אולם אז נתקלו בבית הקברות הסמוך לבית יצקר בהלוויית ילד ערבי שנהרג במהומות והמון המשתתפים בה עשה בהם שפטים. באירוע הזה נרצחו הסופרים יוסף חיים ברנר, יוסף לואידור, צבי שץ, צבי גוגיג, וכן יהודה יצקר ובנו אברהם.

תוך התמקדות באירועי תרפ"א ובעיקר בהשתלשלות הדברים בקרב שוכני בית יצקר בימים הגורליים הללו, יוצק חרש ממד נוסף, כאוטי, על ידי הפיכת המציאות לאפוקליפטית באמצעות מרכיב שלא היה נוכח מן הסתם בשנת 1921 - עולם המלא במתים חיים, בזומבים או כפי שהם נקראים בספר: "פגחים" - פגרים מהלכים.

חלקנו, אם לא רובנו (ואני בתוכם) הינם בוגרי הסדרות: "משחקי הכס" ו"האחרונים שביננו" בהן מתים מהלכים הם נדבך מהותי ומחולל עלילה. אם נוסיף לכך את ז'אנר ה"מאשאפ" ( Meshup ) הספרותי הלוקח יצירות שנכתבו ומוסיף להן את התבלין הזומבי, כגון "גאווה ודעה קדומה וזומבים" או "תבונה ורגישות ומפלצות ים" וכן "ההרפתקאות של תום סויר והאל-מתים" , שלא לדבר על אגדת הגולם מעולם ההגות היהודי גלותי, אזי קיבלנו עם הופעת "שכול וכשלון וזומבים" נציגות מכובדת ארץ ישראלית לזרם הזה (מודה כי זהו הספר הראשון שאני קורא עם עיבוד באמצעות מתים מהלכים ליצירה קיימת). כאן כמובן, שם הספר של חרש מתכתב עם היצירה הספרותית של יוסף חיים ברנר: "שכול וכישלון" שיצא לאור ב 1920.

העולם המיסטי שחרש יוצר תוך היתוך מציאות ודמיון גם יחד מאפשר להביט על האירועים ההיסטוריים במגוון רב של זוויות מעוררות מחשבה. ראשית, הוא גרם לי תוך כדי קריאה ללכת ולחפש במקורות וללמוד מקרוב על סדר ומהות האירועים שהתרחשו בימים הקשים הללו של ראשית מאי 1921, כדי לבצע אבחנה בין הדומה והשונה, בין המציאות לבין הסיפור (בנוסף להיות הזומבים כמובן). שנית, הוא יוצר טשטוש בין הדמויות ההיסטוריות לבין הדמויות הנושאות את אותן שמות בעלילה הנוכחית ומדי פעם הן אף עשויות להתמזג. לפרקים התאחדה דמותו של צבי שץ עם זו של גרישה (צבי ברגגרין). ההתכה הזו יוצרת בלבול ומחשבה על תפקידי הדמויות ותורמת לאווירה המיסטית של הספר. במציאות, צבי שץ היה בעלה של רבקה יצקר ואביה של רינה, ולא גרישה. יוסף לואידור, היה במציאות אחד הסופרים אשר נרצחו בבית הקברות ומקום קבורתו לא נודע עד היום. בסיפור הוא יוצא למסע הרואי מחוץ לבית האדום אל בין הזומבים מתוך כוונה להשיג הצלה ומזון. סופו בסיפור הוא אחר לגמרי. בת שבע יצקר שרדה במציאות את הפרעות והאריכה ימים, בסיפור היא מתמזגת עם תפקידה ההיסטורי כבעלת הבית ואולם ההמשך הוא אחר לחלוטין, וכך הלאה.

ממד נוסף התורם לתעתוע הוא זהות הכותב את העלילה. לעיתים היא כתובה בגוף ראשון, לכאורה של יוסף חיים ברנר. האחרון אף מופיע על כריכת הספר ליד שמו של חרש, כביכול כשותף לכתיבה. מאידך, פרקים אחרים כתובים בגוף שלישי וכנראה מסופרים על ידי צופה נוסף, אפשר שזהו ברנר ואפשר שלא. ועל כל אלו קיימות הערותיו של המלבה"ד - המביא לבית הדפוס, אמיר חרש, אשר מצא לכאורה את מחברות הכתיבה של ברנר לאחר האפוקליפסה והמתארות את אירועי דרי הבית תחת מתקפת הזומבים. שפתו של ברנר כפי שנכתבה על ידי חרש איננה טריוויאלית. היא מתובלת במילים לועזיות, לעיתים מקוטעת ומצריכה לא פעם עיון חוזר בפסקה כזו או אחרת.

שני טקסטים ייחודיים בספר ברמת התיאור שאיני יכול שלא להזכיר: הראשון מפרט את הדינמיקה שבין ברנר לבין אחת הפרות אשר מחוסר ברירה עליו לעשות לגביה מעשה (ברנר נטל על עצמו את האחריות על הטיפול בפרות הרפת במתחם בית הבאר והפך לרפתן). השני הוא נאומו של ברנר בארוחת הערב הגדולה עם כלל דירי הבית על מהות החיים, על טיבם ועל הטעם שבהם, וכן על דמותו של "האדם החדש" - זה שעזב את הגולה ובה לארץ ישראל לטובת תחיה אישית ולאומית.
ראוי גם להזכיר שלוש דמויות היסטוריות נוספות אותן אנו פוגשים בסיפור. משפחת לרר מנס ציונה אשר נחשבת לחלוצי ענף הדבוראות בארץ ישראל.

בשל ויכוח עקר המונע מערכים אך לא פחות מכך - מאגו, מסתבר כי באירוע ההיסטורי, יצא רכב ההצלה שהצליח להשיג צבי שץ, מבית יצקר לתל אביב עם מקומות פנויים ובכך לא מומש פוטנציאל ההצלה של הדיירים במלואו. סוגיית אכלוס הרכב הזה עולה כמובן גם בעולם המתים החיים של חרש.

השאלה הנשאלת כאן על ידי הכותב אל מול האירועים בבית יצקר, כפי שאני רואה זאת, היא האם נגזר עלינו לחיות בשכול תמידי או האם הכשלון הוא מנת חלקנו ברמה הלאומית. בנוסף, האם נגזרה עלינו הוויה של מנוסה תמידית כמו זו של הגיבורים הנסים מפני הפגחים. זאת ועוד, האם הזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם דינו לרדוף אחרנו כמת חי אשר קם לתחייה בכל פעם מחדש וממשיך להיות אקטואלי ובלתי ניתן לריסון ושכחה.

חרש זכה על הספר בפרס ספיר לשנת 2025.