ניגשתי אל "המושבעים" של סטיב קוואנו עם רף ציפיות גבוה במיוחד. אחרי חוויית הקריאה הממגנטת והמהודקת ב"הנאשמות", קיוויתי לפגוש מותחן משפטי אינטליגנטי באותה המידה, אך המציאות בשליש הראשון של הספר זימנה נחיתה קשוחה. הפתיחה לקתה בפיזור עלילתי ניכר; קוואנו נע בחוסר מנוחה בין זירות ואירועים, מבלי להתמקד בעיצוב הדמויות או בבניית מתח ממשי. בשלב זה, הגיבור אדי פלין והחוקרת שמצטרפת אליו הרגישו פונקציונליים ודקים, והקריאה לוותה בתחושת אכזבה מול מכניקה שבלונית שאינה מצליחה לסחוף.
תמצית העלילה נשענת על קונספט מקורי ומבטיח: מייקל "בובי" סולומון, כוכב קולנוע הוליוודי צעיר, מואשם ברצח כפול ואכזרי של אשתו וראש האבטחה שלו. בעוד עורך הדין אדי פלין נלחם על חפותו של הלקוח באולם הדיונים, הרוצח הסדרתי האמיתי והמחושב – ג'ושוע קיין – מהנדס את דרכו אל תוך חבר המושבעים ומנווט את המערכת כולה מבפנים, תוך ניצול העיוורון המוחלט של המשטרה והתביעה שננעלו על קונספציה מוטעית.
התפנית המיוחלת מתרחשת בדיוק באמצע הספר, כאשר זירת ההתרחשות ננעלת בין כותלי בית המשפט. במגרש הביתי שלו, המנוע של קוואנו מתניע סוף סוף והעלילה מקבלת צורה וקצב מצוינים. זניחת השאלה המסורתית "מי הרוצח" לטובת מצוד פסיכולוגי של "כיצד הוא ייתפס" מייצרת משחק שחמט מרתק. זהו מאבק מוחות מותח בין הגאוניות של אדי פלין, המביא אל אולם הדיונים את כישורי המניפולציה שלו כנוכל רחוב לשעבר, לבין התחכום המעוות של קיין. עם זאת, המבנה המקוטע של הספר פוגם ברצף; המעברים הקבועים לפרקים מנקודת מבטו של הרוצח מרגישים כרעש רקע מעצבן, הקוטע את זרימת האדרנלין של המצוד הליניארי בדיוק ברגעי השיא של המשפט.
חולשה זו במבנה מתעצמת לקראת הישורת האחרונה. אף שהחשד לגבי זהותו של משתף הפעולה – המאבטח של בובי – מתברר כנכון, הגילוי עצמו בסצנה המסכמת מרגיש מנותק. הסופר מנע מהקורא רמזים מקדימים לאורך הדרך והפתרון נשלף ברגע האחרון ללא תשתית ראייתית הולמת, מה שפוגע באמינות הפינאלה.
בשורה התחתונה, "המושבעים" הוא מותחן משפטי נחמד, המציע רעיון גאוני בבסיסו ורגעים סוחפים ברגע שהמשפט מתחיל. עם זאת, פתיחתו המפוזרת והסיום החפוז מבהירים כי הדיבור המטורף סביבו בשוק הספרים היה מוגזם. ספר אפקטיבי וקולח, אך רחוק מלהיות יצירת מופת בלתי נשכחת.

הצלילה הראשונית לתוך "סיפור כתוב במניפה" דורשת מן הקורא גיוס מודע של אורך רוח. בשליש הראשון שלו הקצב אטי מאוד, כמעט טרחני, ועמוס בפרטי מחקר אנתרופולוגיים מסיביים על מנהגי סין הקיסרית במאה ה-19. אולם, מי שמחליט להתמיד מתוך רצון להחכים ולהבין את עומק התקופה, יגלה שההשקעה הזו משתלמת ובגדול. ליסה לי אינה מורחת זמן; היא בונה בדקדקנות תשתית מנטלית ותרבותית מורכבת, שמאפשרת לחציו השני של הספר להפוך לדרמה פסיכולוגית ואנושית חדה, שמסרבת להרפות מהתודעה.
הספר מוליך אותנו אל "החצר הפנימית" – עולמן המבודד של הנשים בסין של אותה תקופה. עולם קלסטרופובי המנוהל על ידי אמונות תפלות קיצוניות, דיכוי מגדרי טוטאלי והתופת הפיזית של קשירת הרגליים. בתוך המציאות הזו, שבה מוסד הנישואין מתפקד כחוזה עסקי וביולוגי קר ומנוכר, חבל ההצלה היחיד הוא מוסד ה"לאו-טונג" – ברית נפשות תאומות לכל החיים. המספרת, פרח שושן, וחברתה פרח שלג, מפתחות קשר רגשי עמוק ומחליפות ביניהן סודות וכאב באמצעות ה"נוּ-שׁוּ" – כתב נשי סודי הייחודי להן, המוצפן על גבי מניפת משי.
לב הספר והכוח האמיתי שלו טמונים בעומק הפסיכולוגי ובאופן שבו הפער המעמדי שנפער בין השתיים לאורך השנים משנה את חוקי המשחק. ליסה לי אינה כותבת קלישאה שיווקית על חברות נצחית, אלא מפרקת באזמל מנתחים חדה וקורעת לב את הדינמיקה של כוח ומעמד. כאשר גלגל הגורל מסתובב ואחת החברות זוכה למעמד יציב, מכובד ונורמטיבי, העושר והסטטוס החדש מביאים איתם עיוורון הדרגתי. החמלה והאהבה הנקיה שהיו שם בתחילה מתחלפות בנוקשות אידיאולוגית, בצדקנות ובאטימות מוחלטת מול סבלה האמיתי והיומיומי של חברתה. הדרך שבה המערכת החברתית מצליחה להפוך את הקורבן עצמו לסוהר אכזרי, מובילה את הברית הזו אל נקודת שבר קשה של בגידה רגשית פומבית.
הסוף המר והטרגי מביא איתו תהודה רגשית גבוהה ומותיר מועקה עמוקה. החרטה והניסיון המאוחר לכפר על העיוורון והטעויות מגיעים רק כאשר כבר אין למי להושיט יד, ומדגישים את ההחמצה המצמררת של חיים שלמים שנוהלו תחת מוסכמות חברתיות חנוקות.
בשורה התחתונה: "סיפור כתוב במניפה" הוא רומן היסטורי חכם, רהוט ומבוסס מחקר, שאינו משתמש בהיסטוריה כתפאורה בלבד, הוא כתוב בצורה פנומנלית. למרות פתיחה תובענית, הוא מתפתח לדרמה פסיכולוגית נוקבת ובעלת בשר, שאינה מזלזלת באינטליגנציה של הקורא ומציבה מראה חסרת רחמים אל מול טבעם של כוח, מעמד וחברות אנושית.

ניגשתי אל "עוזרת הבית" בעקבות גלי ההייפ הבלתי פוסקים שמציפים את הרשתות החברתיות, מתוך סקרנות לגלות האם המותחן הפסיכולוגי המדובר הזה אכן מצדיק את השבחים. נקודת הזינוק הייתה מבטיחה מאוד: הספר נפתח בקצב קליל, מהיר ומסקרן, שהצליח לייצר עניין ראשוני מובהק והחזיק מעמד היטב לאורך החלק הראשון. אולם, כגודל הציפייה בחלקו הראשון, כך עוצמת התפנית בחלקו השני – שם המבנה העלילתי קורס לתוך תבנית צפויה שמותירה תחושה חריפה של החמצה.
תמצית העלילה
העלילה עוקבת אחר מילי, צעירה בעלת עבר מורכב המנסה לשקם את חייה, כשהיא מתקבלת לעבודה כעוזרת בית חיה בווילה המפוארת של נינה ואנדי וינצ'סטר. במהירות רבה היא נשאבת לתוך דינמיקה זוגית מוזרה ורעילה: נינה מצטיירת כאישה בלתי יציבה, קפריזית ומרושעת, בעבל בעלה אנדי מיוצג כגבר המושלם, האציל והקורבן הבלתי מעורער של שיגעונותיה. המתח בבית גואה כאשר קו הגבול המקצועי נחצה, והיחסים בין מילי לאנדי הופכים קרובים מדי – מה שמוביל לחשיפת המתרחש מאחורי הדלתות הסגורות.
בניגוד למותחנים מסחריים רבים שבהם השפה דלה, איכות הכתיבה כאן רחוקה מלהיות שטוחה או משעממת. מקפאדן מייצרת סגנון כתיבה מצוין עבור הז'אנר – הוא אמנם לא פיוטי או בעל יומרות ספרותיות נשגבות, אך הוא סוחף, זורם וקולע למטרה. כוחו הגדול של החצי הראשון טמון בעיצוב עולמה הפנימי של מילי; המחשבות שלה, הדרך שבה היא מנתחת את הסיטואציות והקול הייחודי והרענן שלה בנויים היטב ומחזיקים את הקורא מרותק לחלוטין לדפים. זו כתיבה אפקטיבית, חכמה במידתה, שעושה עבודה נהדרת ומספקת חוויית קריאה מהנה מאוד.
השבר האמיתי של היצירה אינו טמון אפוא ברמת הטקסט, אלא בבחירות העלילתיות של הסופרת. ברגע שבו אנדי בוגד באשתו עם מילי, הסיפור משנה את עורו ומקפאדן שומטת מידיה את המתח הפסיכולוגי המבטיח. מאותה נקודה, הדינמיקה בין הדמויות הופכת לקלישאה מהלכת, והאינטואיציה של קורא מנוסה מזהה מיד את הטוויסטים העתידיים, שהופכים לשקופים וצפויים למרחוק. הבנייה היפה של הדמויות נרמסת לטובת נוסחתיות גסה.
ההגדרה של הספר כ"מותחן פסיכולוגי" הופכת בחלקו השני למטעה, וזהו מקור התסכול המרכזי. במקום להעמיק במניפולציות המנטליות וברבדים הפסיכולוגיים של הגיבורים, הספר גולש במהירות ובאופן מוגזם למחוזות של סיפור אימה קולנועי או סלאשר נוסחתי סוג ב'. האלמנטים של המתח מוחלפים בקלישאות חבוטות ובמשחק חתול ועכבר בנאלי. המבנה המהודק שהחל בחלק הראשון מתפזר, והסיום מרגיש חפוז ופשטני מדי, מבלי לספק את התחכום שהובטח לנו בתחילה.
שורה תחתונה
"עוזרת הבית" מציע חוויית קריאה קצבית וממגנטת בחלקו הראשון, עם קול פנימי מצוין ומחשבות נהדרות של הגיבורה שמספקות הנאה רבה. עם זאת, הקריסה של החלק השני לתוך בור של קלישאות אימה חבוטות וטוויסטים צפויים מונעת ממנו להפוך למותחן פסיכולוגי מבריק באמת. ספר פופקורן מהנה ואפקטיבי לחציו, שחבל שאיבד את הדרך לקראת הסוף.

הצלילה אל ספרה השלישי של טאנה פרנץ' מלווה כמעט תמיד בציפייה למפגש עם המלנכוליה האירית המוכרת, הכבדה והדחוסה שאפיינה את ספריה הקודמים. אלא ש"בית מספר שש עשרה" טורף את הקלפים ומבהיר כבר מהעמודים הראשונים שמשהו בחוקי המשחק השתנה. פרנץ' לוקחת את המיומנות הפסיכולוגית המוכרת שלה ומזריקה לה הפעם חיוניות, קצב ואנרגיה אחרת לגמרי, שמצליחה להתעלות על קודמיה ולהעניק חוויית קריאה ממגנטת שאי אפשר להניח מהיד.
### תמצית העלילה (ללא ספוילרים)
פרנסיס (פרנק) מאקי, חוקר קשוח במחלק סמויים, בנה את חייו הבוגרים על בסיס החלטה אחת בלעדית: לעולם לא לחזור לרחוב ילדותו, מקום ממנו נמלט לפני עשרים ושתיים שנה כשהיה בטוח שאהובת נעוריו, רוזי, נטשה אותו והבריזה מתוכנית הבריחה המשותפת שלהם. אלא שהעבר מסרב להישאר קבור באדמה. כאשר מזוודה ישנה של רוזי נמצאת מוחבאת בבית נטוש באותו הרחוב, פרנסיס נאלץ לחזור אל קן הצרעות המשפחתי והשכונתי שנטש. מה שמתחיל כחקירה בלשית של מקרה קפוא הופך במהרה לנבירה פסיכולוגית מורכבת ויצרית בדינמיקות משפחתיות רעילות, שקרים ישנים ובגידות קרובות, במטרה לגלות מה באמת עלה בגורלה של רוזי.

* איכות הכתיבה והטון: הלב הפועם של הספר, והאלמנט שהופך אותו למוצלח ונגיש כל כך, הוא קולו הייחודי של הגיבור. פרנסיס מביא אל תוך האטמוספירה השכונתית החונקת ציניות מושחזת, יבשה ושנונה – סוג של מעטפת מגן מחוספסת שמורידה את מפלס המועקה ומייצרת מונולוגים ודיאלוגים דינמיים, חדים וקולחים. הכתיבה של פרנץ' כאן היא פסיכולוגית-כירורגית במיטבה; היא משתמשת באזמל מנתחים מדויק כדי לפרק לגורמים את מערכות היחסים המורכבות ביותר, בלי להיגרר לקישוטיות יתר או למריחות זמן.
* עומק פסיכולוגי ואותנטיות: הדמויות בספר עגולות, נושמות ובעלות נשמה אמיתית שמסרבת להיכנע לשבלונות של ז'אנר המתח. הדרמה המשפחתית והשכונתית אינה משמשת רק כתפאורה, אלא מהווה בסיס אמין לחקירה אנושית עמוקה על המקומות שמעצבים אותנו ועל המחיר שאנו משלמים כדי לברוח מהם.
* מבחן התהודה הרגשית: לצד הציניות והקצב המהיר, הספר מצטיין בתהודה רגשית גבוהה להפליא שנבנית מתוך עוגנים אנושיים מדויקים. הניגוד בין קשיחותו של פרנסיס לבין מערכות היחסים שלו מעניק לסיפור את עומקו הרגשי: הקשר המרתק והחם שלו עם בתו, לצד הניסיון המחודש, האיטי והנכון כל כך לטוות מחדש את החוטים מול אוליביה, נעשים ברגישות עילאית ובצורה נוגעת ללב, נקייה לחלוטין מקיטש בנאלי.
* מבנה וסיום: הספר מהודק ומנוהל ביד רמה. גם כאשר האינטואיציה של הקורא חדה ומסמנת את כיוון האשמה בשלב מוקדם, הרי שחשיפת המניע הנסתר והמחיר הטרגי הכבד מנשוא שנגבה במהלך העלילה, מספקים אגרוף דרמטי מוחץ בבטן וקלוז'ר מספק, מטלטל ומנומק להפליא.
### שורה תחתונה
"בית מספר שש עשרה" הוא מלאכת מחשבת של דרמת מתח פסיכולוגית חכמה, מהירה ואיכותית. טאנה פרנץ' מוכיחה שניתן לייצר ספרות קצבית וממגנטת מבלי לוותר על עומק רגשי חודר נשמה ומבלי לזלזל באינטליגנציה של הקורא. ספר מצוין.

כבר זמן רב שרציתי לקרוא את הספר הזה, אך העותק היחיד בספרייה המקומית פשוט התאדה. בזמן שהספרייה הבטיחה להזמין עותק חדש, קראתי את ספרה האחר של סטדמן, "חיים רחוקים" – יצירה שהתגלתה כשקטה ומרומזת בתכלית. ברגע שהספרייה רכשה מחדש את "אור בין האוקיינוסים", מיהרתי לקחת אותו. בעבר ראיתי חלק קטן מהסרט ונטשתי אותו באמצע, ולכן הסוף של הספר היכה בי בעוצמה אדירה ולא צפויה. המקור הספרותי עמוק וטוב בהרבה מהעיבוד הקולנועי הקיטשי, והמציאות שבין הדפים התגלתה כסערה רגשית פראית ובלתי מתפשרת.
תמצית העלילה
טום שרבורן, חייל פוסט-טראומטי ממלחמת העולם הראשונה, מוצא מפלט כשומר המגדלור המבודד בסלע יאנוס, אליו הוא מביא את אשתו החיונית, איזבל. לאחר סדרה של הפלות כואבות ורקע של לידה שקטה, נפלטת אל חופי האי סירה ובה גופת גבר ותינוקת בוכה. היצר האימהי המרוסק של איזבל כופה על טום החלטה בלתי אפשרית: להסתיר את דבר המוות, להשאיר את הילדה, ולא לדווח לרשויות – החלטה שהופכת לפצצת זמן מוסרית ואנושית מתקתקת.

לב כוחו של הספר טמון באיזון המבריק שסטדמן מייצרת בין פשטות רגשית עמוקה לבין אטמוספירה סמיכה. תיאורי הטבע והבידוד המוחלט בונים בתוך הקורא תשתית פסיכולוגית קריטית, שבה לכאב האנושי אין לאן להתפזר. הניגוד המצמרר שטום חווה בין "רעש המוות" של החזית לבין "שקט המוות" של הלידה השקטה, מציב את היסודות לדרמה כולה.
הדינמיקה בין הדמויות מדויקת וכואבת: טום הוא השמרן המקובע, גבר אצילי שחוקים וסדר הם חבל ההצלה שלו; איזבל היא כוח טבע סוער, יצר אימהי פראי ומרוסק, שברגע המשבר אינה מותירה לו מרחב נשימה. חטאו הגדול של טום הוא היותו אדם טוב ומוסרי מדי מכדי להיות פושע מוצלח. מתוך אהבה טוטאלית ורצון לגונן על שבריה של אשתו, הוא מוכן להקריב את עולמו המוסרי, לקחת על עצמו את האשמה המלאה, אך פירורי הלחם המצפוניים שהוא משאיר מאחוריו מתוך רחמים על האם הביולוגית ביבשה הם אלו שמביאים לפיצוץ.
בנקודה זו הספר הופך למותחן מוסרי מורט עצבים המעלה שאלה קשה לגבי מהות הצדק. סטדמן מציבה את החוק היבש של השלטונות – המבקש להשיב את הילדה לאמה הביולוגית – מול האמת הפסיכולוגית החשופה: ילד איננו חפץ, ולקרוע ילדה קטנה מההורים היחידים שהיא מכירה בשם החוק היבש הוא אקט של אלימות נפשית קשה. זהו ברוך מוסרי שבו אין יציאה נקייה. הסיום אינו עושה הנחות לקורא, מכה בעוצמה רגשית אדירה, ויוצר אפקט של ריסוק רגשי מוחלט ומפואר דרך מכתב פרידה קורע לב שמתקבל לאחר מותה של איזבל.
שורה תחתונה
"אור בין האוקיינוסים" הוא ספר מופלא, page-turner משובח ואינטליגנטי, המשלב כתיבה חושית-עוצמתית עם עומק פסיכולוגי חסר רחמים. ספר חובה למי שמחפש ספרות שמפרקת את הלב ומסרב לעזוב את המחשבה גם ימים ארוכים לאחר סגירת הכריכה.

אל הספר הזה הגעתי עם ציפיות גבוהות מצד אחד, אחרי הקריאה של "הנהר הקפוא" של אותה הסופרת, ומצד שני עם לא מעט חששות- הז'אנר ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה רווי לעייפה בשטאנצים קבועים, ובמאה וחמישים העמודים הראשונים הייתי בטוחה שנפלתי לעוד מלכודת משעממת. הספר הרגיש כמו גרירת רגליים מורטת עצבים, הדמות הראשית הצטיירה כקרה ומרוחקת, וכמעט התאכזבתי מעצמי על כך שהטקסט הרהוט פשוט לא מצליח להזיז אצלי כלום. אבל הרגשתי שיש כאן משהו מעבר, החלטתי לא לוותר ולתת לו צ'אנס – ובאיזור עמוד 300 המנוע פשוט התניע בטירוף, והבלם יד שחרר מסע קריאה בלתי נשכח.
תמצית העלילה
הספר מביא את סיפורה האמיתי, המטורף והמסעיר של ננסי וייק – עיתונאית אוסטרלית עצמאית שהופכת לאחת המפקדות המובילות והנועזות ביותר במחתרת הצרפתית תחת שמות קוד שונים. העלילה נעה בשני צירי זמן המוקדשים כולם לננסי: העבר הרומנטי, החם והתוסס שלה בצרפת לצד בעלה אנרי, לעומת ההווה המלחמתי, הקשוח והמסוכן שבו היא מנהלת לוחמת גרילה עיקשת מול הנאצים.
גוף הביקורת
אריאל לאוהון עושה כאן עבודה סגנונית ומבנית פשוט מעולה. הכתיבה שלה מעולה ממש!!! (היא הסיבה שהמשכתי לקרוא למרות שלא מצאתי עניין בעלילה בהתחלה). הבחירה לפצל את הזמנים סביב אותה דמות ולא לייצר את הטריק השחוק של מפגש בין שתי נשים מתקופות שונות, מחזיקה את הספר מהודק ואינטליגנטי. הליטוש של הכתיבה בולט במיוחד בשילוב האורגני של מילים וביטויים בצרפתית; במקום להציק עם הערות שוליים מנתקות, השפה שזורה ישירות בתוך המחשבות של הדמויות, מה שיוצר אטמוספירה מקומית נהדרת ומקרב אותנו לקצב הפנימי של הסיפור.
המהפך האמיתי מתרחש כשננסי מפסיקה להיות דמות היסטורית יבשה ויוצאת החוצה במלוא הדרה. פרק האימונים והמבחנים שלה למחתרת הוא פשוט תענוג צרוף, מצחיק בטירוף וחושף אישה עם אומץ מטורף, חכמה, שלא רואה אף אחד ממטר. הניגוד בין קור הרוח שלה במלחמה לבין החוצפה והחן הטבעי שלה יוצר דמות שאי אפשר שלא להתאהב בה. אפילו השפתון האדום שהיא מקפידה למרוח ברגעים הכי לא קשורים בלב הבוץ והתופת מתגלה לא כגימיק שטחי, אלא ככלי נשק טקטי מבריק שנועד לבלבל את עולם הגברים וגם היווה השריון המגן שלה.
הקשר בין ננסי לאנרי מציג קסם ספרותי מרתק. על הנייר, אין כאן דיאלוגים פסיכולוגיים עמוקים או חפירות נפש כבדות, ולעיתים הדינמיקה נצבעת בגוון קצת הוליוודי. ועדיין, המגנטיזם והחשמל ביניהם עוברים דרך המילים בצורה מושלמת. ההערצה המוחלטת שלו והאהבה שלה אליו מייצרים דבק רגשי חזק כל כך, שבישורת האחרונה של הספר כל פחד מקיטש נעלם. הלב פשוט דופק בחוזקה, החרדה לגורלם הופכת לאמיתית והסוף – כשאנרי מוסר את נפשו ומסרב להסגיר את "נונסי שלו" (במבטא הצרפתי)– פשוט מרסק, כואב ומותיר חותם עמוק בנשמה.
ערך מוסף אדיר מגיע דווקא בדברי המחברת בסוף הספר. הדרך שבה היא שופכת אור על מאחורי הקלעים, מפרידה בין העובדות ההיסטוריות המופרכות לבין הנגיעות הבדיוניות, כתובה בצורה נפלאה ומעניקה לקלוז'ר של הספר נפח מרתק ומספק במיוחד.
שורה תחתונה
ספר שדורש אורך נשימה ואמון בהתחלה, אבל מתגמל בענק. אפוס היסטורי סוחף, קצבי וחכם שלא מזלזל באינטליגנציה של הקורא, ומציג סיפור גבורה ואהבה אנושי שמחזיק את המתח עד העמוד האחרון וקורע את הלב בדיוק במקומות הנכונים.
5 כוכבים למרות שלקח לו המון זמן להתניע, מומלץ בחום רב!

לקרוא ספר עב כרס כזה מהבוקר עד הלילה זה אומר הכול על חוויית הקריאה של "לבד בתיאטרון המוות". טרי הייז מוכיח כאן שהוא כותב ברמה הגבוהה ביותר, עם כתיבה מצוינת ודמות ראשית מרתקת שלא מאפשרת להניח את הספר מהיד, ומספקת חוויה עוצמתית שנבלעת ביום אחד.
תמצית העלילה
העלילה שוזרת יחד מתח של רצח, עולם ביון קשוח ומלא היסטוריה, כשהכול מתחבר יחד בגאונות. המרוץ חובק העולם נגד טרוריסט בודד ומבריק שמאיים להפיץ נשק ביולוגי קטלני הופך למלחמת מוחות מורטת עצבים, שבה הגיבור נאלץ לנווט בין תחנות רבות על הגלובוס כדי לעצור את האסון ברגע האחרון.
גוף הביקורת
העוצמה הגדולה של הספר טמונה בחלקו הראשון. הסיפור של הנבל נבנה בצורה מופתית, כמו רומן היסטורי מרגש ועמוק שפשוט שובה את הקורא. השילוב של נושאים כמו השואה והנאציזם מעניק לסיפור נפח ומשקל סגולי שאין במותחנים רגילים. יחד עם זאת, הספר סובל מאורך-יתר בולט ומעודף מלל ותיאורים. לדעתי היה לחלוטין צריך לקצר אותו; הוא פשוט מדי ארוך, ובאיזשהו שלב הוא מתחיל לעצבן, מאבדים את הסבלנות והקסם הגדול שלו קצת הולך לאיבוד בדרך. בנוסף, הדמות של הנבל הופכת בהמשך למוגזמת מדי, והסוף עצמו התגלה כפחות מתוחכם ממה שניתן היה לצפות. הפינאלה הוא הוליוודי ופשוט למדי – בסוף תפסו את הטרוריסט, עצרו את החיסונים ושלום על ישראל.
שורה תחתונה
מותחן ביון חכם, איכותי וסוחף בצורה בלתי רגילה, שיש בו הכל מהכל. למרות המריחה והסוף הצפוי שקצת פוגעים במומנטום לקראת הסוף, מדובר בחוויית קריאה חזקה ביותר ומלמדת שמומלצת לכל חובב מתח.

ניגשתי אל "לינקולן אקספרס" עם חשש. בעלי נטש את "ג'נטלמן במוסקבה" של אותו סופר בגלל "כבדות" סטטית, ופחדתי להיתקל באותה חומה. אלא שמבחן המציאות של עמודי הפתיחה ניפץ את החששות: טאולס הנוכחי הוא חיה ספרותית שונה לחלוטין – יצירה שנעה על גלגלים, חומקת משבלונות ומציעה יופי שקט ואינטליגנציה שכובשת מהרגע הראשון.
העלילה נפתחת ביוני 1954. אמט בן ה-18 משתחרר מחוות שיקום, ובאמתחתו תוכנית מגובשת לנסוע עם אחיו הקטן בן השמונה, בילי, במכונית סטודיבייקר כחולה לעבר קליפורניה. אלא ששני חברים מהמוסד, דאצ'ס ווולי, מסיטים את המסלול לכיוון הפוך לחלוטין – אל ניו יורק.
לב הקסם נעוץ בכתיבה הרהוטה והמלוטשת. טאולס הופך כל פרט קטן למלאכת מחשבת פסיכולוגית. בספר אחר, תיאור ממושך של האזנה לפרסומות ברדיו היה נתפס כטרחנות; כאן, התמוגגתי מכל שורה, משום שהרדיו משמש צוהר ממיס לנפשו העדינה של וולי. השהות במחיצת הדמויות היא הנאה צרופה מהמילה הכתובה. החוויה אינה של מותחן עלילתי, אלא של חיבור עמוק לנשמה של הגיבורים.
העיצוב הפסיכולוגי חודר מתחת לעור. בילי בן השמונה הוא ילד קסם חכם וממיס, ומולו ניצב דאצ'ס – טיפוס הזוי ומרתק הפועל לפי מנגנון כפרה וצדק קארמתי מעוות לחלוטין. וולי המתוק והתמים! גם ניהול נקודות המבט מבריק: הבחירה להעניק דווקא לדאצ'ס את הגוף הראשון מאלצת אותנו להבין את הלוגיקה המשונה שלו מבפנים, בעוד המעברים המפתיעים לנקודות מבט של דמויות משניות, כמו הכומר או יליסס, מוכיחים שאין כאן ניצבים – לכל אדם בדרכים יש עולם ומלואו.
אלא שלצד רגעי שיא רגשיים, הישורת האחרונה סובלת מתקר חריף. המבנה המהודק שהוביל בספירה לאחור קרס בסיום אל תפניות מבאסות ומאולצות שאינן מתאימות לרוחו של הספר. גורלן של הדמויות בסוף הרגיש כמו ניסיון כפוי לייצר סגירת חשבונות מלאכותית – מהלך חפוז וצורם שאינו הולם את הריאליזם הפסיכולוגי העדין שליווה את היצירה, והותיר טעם מאכזב.
השורה התחתונה: "לינקולן אקספרס" הוא ספר מופלא ברובו הגדול, הכתוב בכישרון פנומנלי ומעניק חוויה ממגנטת. חבל שדווקא בקילומטר האחרון, בחר הסופר לפנות לנתיב שגזל מהיצירה את הקלוז'ר המושלם שהגיע לה.

כשניגשים לקרוא ספר המשך ליצירת מופת סוחפת כמו המשורר, הציפיות בשמיים. הזיכרון של ג'ק מקאבוי החד, המרדף הפסיכולוגי המתוח והכתיבה המבריקה של מייקל קונלי יצרו רף גבוה במיוחד. אלא שהדחליל מוכיח שוב כמה קשה לשחזר קסם ספרותי, וכמה מהר תקוות גדולות יכולות להפוך לאכזבה צורבת. הרושם הראשוני לא רק שהתקשה להחזיק מעמד, אלא הוא דרש מאמץ אדיר רק כדי להמשיך להפוך דפים.
הבעיה המרכזית של הספר אינה טמונה בעובדה שזהות הרוצח גלויה לנו כבר מההתחלה. בספרות טובה, הידיעה המוקדמת אינה פוגמת בהנאה, ולעיתים קרובות מרתק לעקוב אחר הגילויים ההדרגתיים של הגיבורים ואחר האופן שבו הם מחברים את חלקי הפאזל. אלא שהאלמנט הזה מחזיק מים רק לחלק קטן מאוד מהספר. הבעיה האמיתית היא שמעבר לחשיפה הזו פשוט אין בספר שום סודות, העלילה עצמה לא מספיק מעניינת, וההבטחה הגדולה מתפוגגת לתוך שממה עלילתית יבשה.
ההחמצה הזו מורגשת במיוחד בגלל היעדר מוחלט של עומק פסיכולוגי. הדמויות שהיו בעבר עגולות ונושמות הפכו כאן לשטוחות ופונקציונליות לחלוטין. הפספוס הגדול ביותר הוא דמותה של רייצ'ל וולינג, שביצירה הקודמת הייתה דמות חזקה, מורכבת ומהפנטת, וכאן היא מצטמצמת לכדי דמות אפרורית, נטולת ברק או משמעות, שכל תפקידה הוא לשמש כלי עזר טכני לקידום המרדף. בסופו של דבר, לאחר קצב אטי ומייגע שלקח לו זמן רב מדי להתניע, הסוף מתגלה כלא מעניין, דל בתוכן וגולש לתוך פתרונות שחוקים. הספר משאיר את הקורא בתחושה ריקה ובשאלה המאכזבת ביותר: מה בעצם הרווחתי מהקריאה בספר הזה?
בשורה התחתונה, הדחליל הוא ספר מתח נוסחתי ומאכזב, שמאבד את כל הקסם, העומק והנשמה של המשורר לטובת מרדף שטוח וצפוי. כשאין סודות, אין עומק פסיכולוגי והעלילה עצמה לא מעניינת, הגילויים הופכים לסטריליים והקורא נותר בעיקר עם סימן שאלה גדול לגבי ערכה של הקריאה כולה. מומלץ לוותר על הקריאה (או לפחות לא לבוא אליה בציפיות שהיא תהיה ברמה של המשורר), ולשמור על הזיכרון המצוין של הספר הראשון שלם ונקי.