“יום אחד אחותי הצעירה נעמה השתתפה בתחרות של רשת בתי קפה שעשתה שיתוף פעולה פרסומי ברשת חברתית עם קבוצה של אימהות, וענתה לשאלה היחידה שהיתה שם - לתאר את הסנדוויץ' האולטימטיבי. נעמה, חצי ברצינות נוסטלגית וחצי בשעשוע תיארה את הלחם שסבתא רחל היתה מכינה לנכדים - פרוסה של לחם אחיד מונחת על צלחת זכוכית, עליה נמרחה מרגרינה, ומעל המרגרינה תפזורת של סוכריות צבעוניות או פירורי שוקולד, מהסוג שקונים כדי לפזר מעל קרם של עוגת יום הולדת. מפתיע או לא, נעמה זכתה במירב הלייקים של המשתתפים וקיבלה את הפרס הראשון בתחרות שהיה כמובן איזה שובר חינמי לסוג כזה או אחר של סנדוויץ' שרשת בתי הקפה השיקה בדיוק.
ביום השנה הראשון לפטירתה של סבתא רחל ביקשה מאיתנו הבת שלה מרים שלא נעשה ספר מתכונים לזכרה. כי הרי ברור, היא אמרה, סבתא לא אהבה לבשל ולא עשתה את זה מתוך שום תשוקה. וגם לא עשתה את זה מאוד טוב. היא בישלה כי היתה לה משפחה, ומשפחה צריכה לאכול, ולכן מכינים שלוש ארוחות ביום, כל יום. אבל מה שמרים לא הבינה זה שאוכל הוא לא אוכל. אוכל הוא הריחות שמזכירים לנו כוונות, מחשבות, רגשות ותחושות. ולכן אני נזכרת באהבה וגעגוע בסלט ביצים, בפשטידה, במרק העוף עם האיטריות ובערימות לביבות תפוחי אדמה עם אבקת סוכר מעליהן בכל הדלקת נרות של חנוכה. אה, וגם בכדורי בשר ברוטב חמוץ מתוק. כי סבתא אומנם באה ממזרח אירופה, אבל את המאכל שהיא בישלה הכי טוב היא למדה מאחותה רוזה שהיגרה לארצות הברית, הכירה אותו שם, ואז הגיעה לארץ. כי אוכל הוא לא רק אוכל. הוא גם גיאוגרפיה והיסטוריה.
ועל זה כותבת אניה פון ברמזן. דרך האוכל היא מגיעה לגעגועים, ומשם לגיאוגרפיה והיסטוריה. כותרת המשנה היא "ממואר על אוכל וגעגועים", כי זה לא רומן, לא יומן, וגם לא בדיוק אוטוביוגרפיה. זו פריזמה אישית ומשפחתית על מאה ועשר שנים ברוסיה, מימי הצאר, דרך כל עשורי השלטון הסובייטי, וכלה בדמוקרטיה האליגרכית של פוטין.
אניה היא יהודיה, ילידת רוסיה, נכדה לקומוניסטים נאמנים, בת לאנרכיסטים בעלי רוח חופשית, פליטה שעברה בשנות השבעים יחד עם אמא שלה לארצות הברית, והשאירה אבא ועוד משפחה לתהפוכות מסך ברזל ופרסטרויקה. היא ואמא שלה חוקרות ומבשלות את האוכל של כל עשור בתקופה, ודרכו היא מספרת זכרונות אישיים וקולקטיביים. זה לא רק האוכל, אלא גם הדרך לקנות (או להשיג בדרך אחרת) את המצרכים, לעבור בחנויות שבהן יש או אין מחסור ולתאר גם אותן. זה גם הדרך לשאת את האוכל הביתה בסל, דרכי האחסנה, השימור, השמירה, איך נראה המטבח ומה גודלו, ובכלל היכן נמצא הדירה והאם יש בה מטבח פרטי או שיתופי. איך מבשלים, ומאיפה מקבלים את המתכונים להכנה. מה אוכלים ובעיקר מה שותים כשחוגגים, ומה הסיבות לחגוג.
וזה גם השלטון, כי זה מה שקבע איך רוכשים והאם יש מה לרכוש, איפה גרים ואיך מגיעים לדירה משלך, האם יש איפה לבשל ואיך לאחסן, ומה הממתקים שמקבלים ילדי המיוחסים בגן המיועד לילדיהם של בכירי השלטון בלבד. וזו גם עליית הקומוניזם, מלחמות עוללם, נפילת המשטר ותהפוכות השלטון אחריה. האוכל מהווה פריזמה מצוינת להסתכל ולהכיר קצת יותר מבפנים, את אחד הניסויים החברתיים הגדולים בהיסטוריה האנושית. כלכלה, תרבות, אומנות, ואוכל.
בעיני מומלץ מאוד. מי שרוצה גם מתכונים, יש בסוף הספר, אבל באמת אין צורך בהם.”
