“הספר "גילוי אליהו" מאת ס. יזהר (הוצאת זמורה ביתן, 1999) הוא אחד הרומנים הבודדים בספרות העברית אודות מלחמת יום הכיפורים, וגם הוא למעשה ספר זיכרונות, זיכרונותיו של לא־לוחם, במהלכו תיאר את מסע החיפושים שערך בחזית הדרום אחר חתנו אליהו (ששמו האמיתי אליעזר), "מן הצנחנים" (עמ׳ 9), ששירת במילואים בחטיבה 247 (כיום 55) של הצנחנים, עליה פיקד במלחמה אל"ם דני מט.
במהלך המלחמה התנדב המחבר (ששמו כידוע, יזהר סמילנסקי. שם העט שלו היה ס. יזהר) בחברת שני אנשי רוח אחרים, המשורר חיים גורי ואיש התקשורת עוזי פלד, לסייע לשקם את רוח הגייסות הלוחמים בחזית הדרום. השלושה צורפו לאוגדה 252 שלחמה בסיני, שעליה פיקד האלוף קלמן מגן, שלקחה חלק בקרבות הבלימה ובהמשך חצתה את התעלה והשתתפה בקרבות הקשים.
באחת היחידות, כתב, "מישהו יושב ונואם פה בשקט ברטינת זבוב. הבטיחו לנו שקט בטוח. ופתאום תראו איך הכול נפל עלינו. איפה הם היו? כל שומרי ישראל? סמכנו עליהם, חשבנו שיש על מי לסמוך, שיש אמא טובה ויש אבא טוב, וגם יצא להם שם של טובים ושל חכמים ושל רואים את הנולד, בעין אחת ובארבע ובהרבה, כולם חכמים מופלאים, ופתאום. פתאום אנחנו בצד של המצרים והמצרים בצד שלנו. אבל לא, מתווכח איתו אחר, לא זה הדבר. הדבר הוא שאף אחד לא מקבל אחריות, זה הדבר. אמר. פתאום היה שיטפון נורא ואנחנו נקראנו לרוץ ולהציל" (עמ׳ 67). זהו תיאור קולע של התחושות הקשות בציבור ובקרב חיילי המילואים נוכח השבר שיצרה מתקפת הפתע של מצרים וסוריה, אבל גם של המציאות הנוכחית לאחר מתקפת הפתע שביצעה החמאס ב־7 באוקטובר 2023, חמישים שנים מאוחר יותר.
סמילנסקי אינו זר למלחמה (במלחמת העצמאות שירת כקמ"ן בחטיבת מחוז השפלה). הוא וחבריו נדדו מחפ"ק ליחידה, למפקד בכיר, תרים אחר שמועות אודות חתנו וסופגים את מראות המלחמה הקשים. "ואיך תגלה את אליהו? ואיך תצא מכאן לשאול בכל מיני מקומות? כולם דומים לכולם, מיוזעים נדחפים פרועי ראש צועקים ופתאום צוחקים ושוב צועקים, יובל יימח שמך איפה אתה, וכל מיני, וצריך רק שיפגיזו כאן פתאום והכל יהיה מושלם וסופי" (עמ׳ 9), תהה המחבר.
במלחמת ששת הימים, סיפר, שירת אליהו באותה "פלוגה עצמה שהיתה שם בירושלים, אז כשהלכה וירדה כל הלילה את כל הרחוב ההוא היורד עד חומת העיר העתיקה, שהתחילו בערב בשמונים לוחמים וגמרו בבוקר בארבעה עומדים על הרגליים ולמזלנו גם אליהו ביניהם" (עמ׳ 9).
כמו כולם, סיפר המחבר, גם אליהו "נדהם באותה שבת בצהריים של יום הכיפורים וקפץ מיד וחטף את ציודו ואת מדיו ובדרך גם נעל את נעליו ותפש כל רכב שירד דרומה ונסע ונסע עד שהגיע למחנה סירקין אל חבריו" (עמ׳ 9). שם, ציין, "גם ישבו להם סתם שלושה ימים, לפני שידעו אם דרומה או צפונה, וביום השלישי עלו על ההרקולס שהוריד אותם ברפידים, וגם משם טילפן, אני בתוך השמח, ואחר כך שום דבר, לא ממנו ולא מחבריו" (עמ׳ 9).
אט אט התברר לו שהחטיבה, שפעלה תחת אוגדת שרון, צלחה ראשונה את התעלה ואנשיה שהקימו את ראש הגשר, הם שאפשרו את הפיכת הקערה בחזית הדרום ואת הגעת צה"ל לסיפה של הכרעה. מטבע הדברים, כתב, "שהצנחנים היו הניידים מכל יחידה אחרת, קופצים ממקום למקום, ועד שהם כאן הם כבר שם" (עמ׳ 11). אך למרות הקושי החליט יזהר להמשיך ולחפש אחר חתנו.
"ואליהו, הרי הוא מן הצנחנים הותיקים, מן הגדוד של צביקי בחטיבה של דני, כך התברר כבר, בפלוגה המסייעת עם התולרים ההם, סך הכל שישה ג'יפים בפיקודו של מאיר, והם מיום הצליחה והלאה מסתובבים כל יום על אדמת מצרים באפריקה בכיוון איסמעליה, במטעים, בחורשות, בסבכים ובפשיטות לעומק המסתורי ההוא, והם, מסביר היודע, כל הזמן רק ממערב לתעלה" (עמ׳ 63), גילה את אוזנו מישהו ותיאר את עלילות גדוד 416, עליו פיקד סא"ל (מיל׳) צביקי נור (אגדת צנחנים מהלכת). לך תמצא חייל אחד בכל המלחמה הזו חושב לעצמו הקורא (ומהדהד אמירה שמוזכרת גם בסרט המופתי "להציל את טוראי ראיין")...
"מלחמה זה לקחת חיים. זה תמציתה" (עמ׳ 196), סיכם המחבר את האמת הקשה שגילה במסעו. גם הספר הזה הוא המחשה מדוע היה ס. יזהר מבכירי הסופרים בישראל. שליטתו בעברית, בדימויים ובתיאורי הנוף, האווירה והאנשים, כולם יחדיו לוקחים את הקורא עם הסופר וחבריו אל המלחמה הקשה ההיא, בתקווה למצוא את אליהו חי ושלם. קשה שלא למצוא בה הדים למציאות הנוכחית.”
