ביקורת ספרותית על המורה מאת מיכל בן-נפתלי
ספר טוב

---

יש ספרים של קיץ, ויש ספרים של חורף. לא יודעת איך עושים את האבחנה בדיוק, אבל כמו מוזיקה, ספרים של קיץ הם קלילים, רועשים וקופצניים. את כובד הראש והרצינות משאירים לספרי החורף. גם את המלנכוליה. "המורה" הוא בעליל ספר חורף. קראתי אותו בקיץ, כי זה הזמן שהוא הגיע לידי, אבל הוא לא מסתדר טוב עם אור שמש בוהק, חום, הכנות עליזות לחופש הגדול והשלאגר החדש של סטטיק ובן אל תבורי. טוב, שום דבר לא ממש מסתדר עם השלאגר החדש של סטטיק ובן אל תבורי, אבל הבנתם את הכוונה. זה ספר שמתאים לאח בוערת, כוס תה חמה עם קוביות סוכר, שמים אפורים ורוחות סוערות. והמון גשם, כי זה בעיקר ספר של בכי.

אלזה וייס היא מורתה לשעבר של המספרת, והסיפור מתחיל בקפיצה שלה אל מותה. אין כאן רומנטיזציה של התאבדות, אלא מעין ניסיון לפענח את חידת חייה ומותה של אישה מסוגרת ומבודדת, שלא פתחה את ליבה ולא סיפרה על עצמה הרבה. הספר כתוב בצורה שאינה שכיחה - רומן שבו אין לגיבורה פתחון פה, אין ציטוט אחד ישיר של דברים שאמרה, וכל כולו פאזל המורכב מקרעי קרעים ומהשערות רופפות. אבל הספר מרתק בדרכו, וגם אינו ארוך במיוחד. מומלץ לקריאה, אם כי אולי כדאי לחכות חצי שנה. עד לחורף.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על המורה