מיכל בן-נפתלי

מיכל בן-נפתלי

סופרת

מיכל בן-נפתלי נולדה בשנת 1963 בתל אביב. למדה היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה, שנכתבה באוניברסיטת אוקספורד, עסקה בפילוסופיה צרפתית בת-זמננו ביחסה לשואה.

סופרת, מתרגמת ועורכת סדרת "הצרפתים" בקיבוץ המאוחד. ספריה: "כרוניקה של פרידה" (רסלינג, 2000), "הביקור של חנה ארנדט" (הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2006), "ספר, ילדות: נובלה" (רסלינג, 2007) ו"על הפרישוּת" (רסלינג, 2009). בין תרגומיה: "סיפורי אהבה" מאת ז'וליה קריסטבה (הקיבוץ המאוחד, 2006), "דרידה קורא שייקספיר" מאת ז'אק דרידה (הקיבוץ המאוחד, 2007), ו"הספר העתיד לבוא: אסופה" מאת מוריס בלאנשו (הקיבוץ המאוחד, 2011).

זוכת פרס ראש הממשלה לשנת 2007, ופרס המסה של עיתון "הארץ" לשנת 2008.

» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (50):
ספרים שצריך לקרוא, ספרי עיון, כשלסבתא יהיו מדפים, פסיכולוגיה, פילוסופיה וסוציולוגיה, 2011-2019, ספרים שמכרתי, פסיכולוגיה, חברה ומדינה | תרבות ותקשורת, תיאוריה וביקורת ספרות, קראתי, ספרים שקוראים, 1ד-סלון, ספרים לקריאה, פילוסופיה, ספרי הוצאת רסלינג למכירה , books to buy, ספרים שקראתי, ספרות ישראלית, לא נפלתי מהרגליים..., עוד ...
1.
התלמידים בכיתה לא אהבו את המורָה שלהם. היא הייתה עריצה, חמוּרה, מנוכרת. היא לימדה אנגלית, אבל עיקרה את השפה מכל מה שחי והגישה לתלמידיה שלה שלד של חוקים מופשטים. בהתאבדותה בקפיצה מגג הבניין שבו התגוררה, המורה נשארה חתומה ואלמונית כמו בחייה. מקץ שלושים שנה נקראת המספרת, תלמידתה לשעבר, אל חידת חייה של אלזה וייס. במבט לאחור, היא מבינה שקיבלה מווייס שיעור גורלי, שיעור ששיעורו כחיים עצמם. אבל מה היה השיעור הזה? מה לימדה המורה? זאת ראשיתו של המסע המסחרר שבמרכז הרומן הראשון של מיכל בן-נפתלי. בשילוב וירטואוזי של חומרים היסטוריים נפיצים והפלגות בדיוניות מתחקה הרומן אחר עקבותיה של אישה שעשתה כל שיכלה כדי שלא להותיר עקבות. שיעורה של המורה מתגלה כצופן מורכב, שפענוחו ההדרגתי מוביל את המספרת אל כמה מהצמתים הסוערים ביותר של המאה העשרים. "המורָה", רומן ראשון למיכל בן-נפתלי - מהסופרות הנועזות והמקוריות ביותר הפועלות כיום - מתפרשׂ על תקופות בלי לאבד לרגע את יכולת הקריאה האינטימית בדיו הסתרים של הנפש האנושית. ...

2.
ספרה של מיכל בן-נפתלי, על הפרישות, מכיל ארבע מסות - "על הפרישות", "על הצער", "על הכאב", "על רצינות ומשחק". המסה הראשונה, "על הפרישות", דנה בתנאי הקיום של הפורש, הן בממד האינטלקטואלי והן בממד הגופני. הגוף, הנדון כאן לאחר החלמתו, כמו מותיר את הנפש לבדה, היא הרגילה לגוף חולה כדי לממש את פרישותה. כך, ללא תביעתו המוחלטת של הגוף, נוצר מבט שואל, המבקש לשוחח על אפשרויות היצירה והמעורבות, בייחוד במרחב הישראלי, מתוך עמדת הפרישות. המסה "על הצער" - זוכת פרס המסה הטובה של עיתון הארץ (2008) - נעה דרך שיריה של דליה רביקוביץ בנתיב הצער הפרטי, "הצער שלנו ההגון", מן הילדות ועד המוות. למסה זו חוברת המסה "על הכאב", הפעם בתנועה בין שלוש משוררות - לאה גולדברג, דליה רביקוביץ ותרצה אתר. המסה מתבוננת בכאב בגוף ובכאב שנלמד מידי אחרים, בכאב שהולכת ומודרת אפשרותו לבוא לידי ביטוי ברבים. מיכל בן-נפתלי נעה בין כאבה של לאה גולדברג, "כאב סתמי, כאב משמים, כמו האמונה", לכאב הקמאי המופיע אצל דליה רביקוביץ ולכאב העצור, הנרתם כמעין משיח פרדוקסלי, אצל תרצה אתר. המסה האחרונה, "על רצינות ומשחק", נעה במקביל בנבכי זיכרון ילדות של המחברת ונבכי הסיפור הנודע של פרויד על משחק נכדו, היוצר הדמיה להיעלמותה ולשיבתה של אמו - מהו גבול המשחק ועד כמה רציני הוא הסילוק מן המשחק? כיצד תוכל זו, "הרצינית מדי", להשתתף במשחק? מהו סופמשחק? ביד אמן משלבת כאן מיכל בן-נפתלי תובנות ביחס ליכולת החברות והפרישה, ליכולת הכלת הכאב והצער, אלו הנעים בין גוף ונפש ויוצקים את זה ואת זו בדמותם. ארבע המסות המופיעות כאן הן מופת של עומק מחשבתי, המובא בשפה שאינה אקדמית מחד גיסא ואינה סיפורית מאידך גיסא, כאשר תחת פני השטח של הכתיבה זורמת מיטב המחשבה המערבית בשיא מאופק....

3.
רות המואביה, ליליאן הלמן, נשים ילדות וז'אק דרידה - הספונים בעולמם האינטימי והמתקשים לחרוג ממנו אל החוץ. אל הפומבי, ולהיכפף לציוויו - מעלים שאלות דומות, שולחים לאהוביהם איגרות ללא מענה, מקשים באמצעותן על עצם מציאות הקשר, על יסודות ההמצאה והפנטזיה המתערבבים בו. התלות בטקסטים אלה מפעילה ומממשת את מושאי הדיון בספר זה: אהבה וארוטיות בין נשים, יחסי אם - בת, אשמה, אחריות, תלות, השפלה, גבולות, בעיות אכילה, כתיבה ודקונסטרוקציה....

4.
כל מה שלוט בו, כל מה שלוט בי, כל מה שאיני יכולה לדייק, כל שם תואר מיותר או בזבזני, כל מה שלא שיערתי שאני מוצפת בו עד כלות, עד כדי אי יכולת להביט, כל מה שעיכב את מבטה, כל מה שהסיט את מבטו תמיד מעבר לי לאיזו נקודה עלומה בחלל עד שלא הייתי בטוחה אם הוא מקשיב לי ולאיזה קול הוא מקשיב באמת, מה או מי מסיח את דעתו, אם הוא שם לב או שאינו יודע בעצמו במה הוא שקוע ואם הוא אבוד או חש אבוד, אם הפיזור הוא פירוק או חידלון או בחינה עצמית או שכחה עצמית. לפעמים אני חושבת שהוא המְספר הגדול, העד הגדול, ושלכן איננו יודעים את הסיפור. לעולם לא נדע. שכל זה, כל הקורות אותנו, נתקלים בלוט, חתומים בלוט". הנובלה ספר, ילדות כתובה בקול בתו הצעירה של לוט. היא מדברת מלב סדום התנ"כית כמו מלב תל אביב המודרנית, כורכת זמנים וחללים ובתי אב. סיפור משפחתה הגרעינית – לוט אביה, אשת-לוט אמה, ואחותה הבכירה – כמו מתאר מאז והלאה את סיפור בתי מו-אב כולם. ספר, ילדות מקיים מהלך כתיבה מפתיע, הנבנה תוך כדי מעשה הקריאה בשם. זוהי פרוזה המעיינת בהיווצרותה ומדמיינת את אפשרויותיה, בעודה יוצרת מארג בדיוני ופילוסופי בין הגוף הראשון והשלישי של הילדות. כבמדרש מודרני פורשת מיכל בן-נפתלי סיפור בראשיתי, סיפור מן הגוף ומן הרוח, החושף ומאחה בה-בעת אי-הידברות קדומה ביניהם. מיכל בן-נפתלי היא כותבת, מתרגמת ועורכת סדרת "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מחברת הספרים "כרוניקה של פרידה" (רסלינג 2000), ו"הביקור של חנה ארנדט" (הקיבוץ המאוחד/ מכון ון-ליר 2006). תרגמה את "נפתולי בבל" מאת ז'אק דרידה (רסלינג 2002), "סיפורי אהבה" מאת ז'וליה קריסטבה (הקיבוץ המאוחד 2006), "מחלת ארכיב" מאת ז'אק דרידה (רסלינג, 2006) ו"דרידה קורא שייקספיר" (הקיבוץ המאוחד 2007)....

5.
הספר דרידה קורא שייקספיר מכיל שלושה חיבורים שכתב דירדה על מחזות שייקספיריים: "אפוריזם שלא בעתו" – סדרות אפוריזמים על רומאו ויוליה: "צוויו של מרקס" – הפרק הראשון בספרו רוחות הרפאים של מרקס המעיין גם בהמלט: ו"מהו תרגום רלוונטי"? – הרצאה שנשא על הסוחר מוונציה. דרידה עצמו לא קיבץ את קריאותיו בשייקספיר לספר בפני עצמו, והחיבור הזה במתכונתו המסוימת רואה אור לראשונה בעברית....

6.
סטודנטית ירושלמית נלכדת בקסמיה המעוררים של אישה כריזמטית, ההולכת ומאבדת את ראייתה ושוכרת את שירותיה כקוראת. האינטימיות האפלה הנרקמת בין השתיים עתידה להוביל דווקא את מי שנקראה להשאיל את מאור עיניה אל מעמקים של חושך, שספק אם תעלה מהם. אישה מאשפזת את עצמה מרצון עם אימהּ הדמנטית, פורשת אל פרישותה. בהדרגה היא ממוססת את קיומה אל השִכחה והאין שהיו ביסודו מעולם. שתי הנובלות המרכיבות את ספרה החדש והמסעיר של מיכל בן־נפתלי מציבות שתי עלילות של אהבה בין נשים. כמו גיבורות הסיפורים, גם הנובלות שואלות זו מזו אור וחושך, עוצמה וסוד. שתיהן מספרות על יציאה מסיפור אחד, כתוב עד מחנק, וכניסה חשאית לסיפור אחר, לסיפורה של אחרת; לחיים שרישומם החומק נלכד בכוחה של ההתמסרות. בגד מאֵשׁ הוא ספרה השביעי של מיכל בן־נפתלי. ספרה הקודם, 'המורה', זיכה אותה בפרס ספיר....

7.
"הביקור של חנה ארנדט" מבקש להפעיל גופא את רעיון ה"הולדת", רעיון מרכזי ביצירתה של חנה ארנדט. ארנדט, פילוסופית היסטוריונית המוכרת במידה רבה דרך עיסוקה במרחב הפומבי ובשיח הפוליטי כתנאים לאינדיווידואציה, מזדמנת כאן לערוך ביקורים אינטימיים אצל ארבע דמויות, בדרך כלל בביתן- תלמידה אלמונית, דליה רביקוביץ, סטפן צוויג ומיכל בת שאול המלך. הניסיון המועצם בקריאה, עצם הביקור האינטלקטואלי כהתנסות מורכבת במימזיס ודחייה, מתגלה אזי כהולדת, כלידה שברוח....

8.
"במקום שממנו באה סבתי, נפלה הרוח. שם שברו את רוחם של האנשים, כאילו אפשר לשבור רוח." "רוח" מאת מיכל בן-נפתלי מגולל את קורות התוודעותה המאוחרת, הַזהירה והספקולטיבית של המחברת אל סבתה, שהשואה הפכה אותה מנערה צעירה שהיגרה לארץ-ישראל לניצולה בעל-כורחה, אחרי שהוריה ואחיה נספו במלחמת העולם השנייה. כעת נכדתה מבקשת לפענח את דמותה המוכרת-זרה, ולהחיותה מחדש מתוך שברי תמונות, זיכרונות וסיפורים משפחתיים שנחרתו בתודעתה. אך האם ניתן לבודד מתוך הסיפור ההיסטורי הגדול על השואה את מהלכיה ופיתוליה של הרוח בחייה של אישה דכאונית ושתקנית? האם ניתן לדובב את הדיכאון? ב"רוח" מבצעת מיכל בן-נפתלי, בהכרה שלמה, מהלך מופרך מעיקרו: היא מעניקה מילים ומובן להכרעותיה הקיומיות של אישה שהתקיימה במשך שנים ארוכות כחיה-מתה; אישה שהפנתה עורף לחיים, אבל הקפידה לשרוד ולהתקיים כצל. בן-נפתלי נעה בכתיבתה במיומנות ובחירות בין מִשלבים שונים של מחשבה ותודעה, צוללת אל זיכרונות עבר ויוצאת מתוכם לחקירות פילוסופיות ופואטיות מרגשות. ההתחקות אחר המעשים והמחדלים של סבתה מובילה אותה אל עבר התבוננויות נוקבות בחייה שלה, ואלו מאפשרות לה לעמוד מקרוב על קשרי הנפש וכאבי הגוף המשותפים לשתיהן. מיכל בן-נפתלי היא סופרת, מתרגמת ועורכת, זוכת פרס ראש הממשלה לשנת תשס"ז. בין ספריה: "כרוניקה של פרידה" ו"ספר, ילדות". בין תרגומיה: "נפתולי בבל" מאת ז'אק דרידה ו-"סיפורי אהבה" מאת ז'וליה קריסטבה. "רוח" הוא ספרה הראשון הרואה אור בהוצאת אחוזת בית. ...

9.
ילדה מתלווה לאימהּ, לסבתה ולקרוב משפחה אבוד שצץ במפתיע לחופשה בעיירת מרפא בהרי האלפים. שם, כשהיא מוקפת בגינוני שפע של עולם הולך ומתפורר, מגלה הילדה את מרד הנעורים הטמון לא בפריקת עול, אלא דווקא בציות קיצוני למצוות האם. כשתחזור מאותה חופשה, תפסיק הנערה לאכול. במקום אחר ובזמן אחר, אישה צעירה מצטרפת לקבוצה טיפולית לנשים הסובלות מהפרעות אכילה. משפט אחד אכזרי שתאמר למספרת אחת הנשים, יקים ביניהן חומה של גועל וטינה, וילווה את המספרת שנים כמו קללה שאי אפשר להסיר. מיכל בן־נפתלי, סופרת ומתרגמת פורה וזוכת פרס ספיר לשנת 2015 על ספרה המורה ('כתר'), כתבה נובלה וממואר על נשיות וגופניות, על הבחירה המוטלת על נשים - בין הגס והפרוע לבין הנשלט והמאופק - ונוגעת באומץ במקומות שבהם הבושה של הקיום פוגשת בבושה המעמדית. "אין כאן הרבה כותבים עכשוויים שמניחים את המילים כמו מיכל בן־נפתלי – כתיבתה מדויקת ומפתיעה כאחת.״ ענת עינהר, 'ידיעות אחרונות', על בגד מאש ('כתר') שהיה מועמד לפרס ספיר 2019. ...

10.
ויעל חשבה מתי בכלל תראה אותה שוב ואל מי תפנה עכשיו ואיך תוכל לשאת את כל זה, האם יהיו לה כוחות, כי ה-מה אצלה מאז ומתמיד קשור ב-מי, היא יודעת, זו החולשה שלה, ולרגע חשה בהלה גדולה, שהיא מתרחקת עוד, ומהי הדרך הבטוחה ביותר לחזור, מהי הדרך הבטוחה ביותר להיות. במשך עשרים שנה לימדה יעל באוניברסיטת תל-אביב כמורה מן החוץ עד שחדלו להעסיקה. בגפה ונטולת מעש, היא מפרסמת מודעה על קבוצת קריאה. שש נשים שבוחרות לקחת בה חלק ייצאו עימה למסע של פעילות חשאית אנרכיסטית; פעילות ששורשיה נעוצים אי-שם, בניו-יורק של תחילת המאה העשרים, ומתכתבים עם יומן שהותירה אחריה ציפורה פרלמן, נושאת הכלים של האנרכיסטית היהודייה־אמריקאית אמה גולדמן, המתעד את החיים לצדה – יומן שהגיעה לידיה של יעל בנסיבות מורכבות. הרומן האנרכיסטיות נע בתקופות החיים השונות של יעל בתנועת מטוטלת של פרספקטיבות וזמנים, ובורא מתוך כך בעזות מבט ובחיוּת מעוררת השתאות תחנות מכוננות בחייה – תחנות שהן צמתים קיומיים הנטועים בעומק ההוויה הישראלית: השירות הצבאי אי-שם בצפון, הסמינר לחוזרים בתשובה בירושלים, הממסד האקדמי בתל-אביב. בד בבד נארגים אל תוך מסעה דיוקנאות נשים ורסטליים ומרתקים מאין כמותם; נשים שחלקן חצו בעברן זו את דרכה של זו, והן כולם בבואה לה. נראה שהספר נפל כפרי בשל אל נסיבות הזמן שלנו. שאלת הזהות והנחמה המפוקפקת של השייכות הופכות להיות כאן דחופות מתמיד, עד כי לפרקים נדמה שמנגנון ההישרדות האותנטי היחיד שנותר הוא אולי הספרות עצמה, או במילותיה של המשוררת שהוזמנה על ידי יעל החיילת להרצות בבסיס הצבאי שהיא משרתת בו: "פרח פעור שאין עליו נסגרים לעולם."...

11.
"מעולם לא נמשכתי למעוף התאוריה, גם לא לתסיסה הבועטת של המכוּּנֶֶה שיח ביקורתי. מעולם לא רציתי 'לעשות שרירים' בדיבור או בכתיבה. אומנם הכרתי, כמובן, בחשיבותם או באי־נמנעותם של מצעים תאורטיים שכל כתיבה מניחה או נשענת עליהם, במובלע או במפורש, הכרוכים מטבעם בחוסר הסכמה, בספקות או בשאלות שיש בהם משום הבעת ביקורת על עמדות אחרות וניסיון לשנות או לתקן. אבל מעולם לא רציתי 'לעשות תאוריה' וגם לא לעסוק בביקורת. ביקשתי מעל לכול לבקר אצל הטקסטים, במחיר ההחלשה הנובע מההתחככות המתארחת באזורי הפאתוס והאָפקט של הכתבים שקראתי. בסופו של דבר, כדי להיחלץ מן הזהות התאורטית־ביקורתית, סימנתי לעצמי את נתיבן של נשים שפרשו משיירת הסוציאליזציה, ושאי־אפשר היה לכנסן ולבטאן במושגים נתונים (אני אומרת 'כדי' כאילו התקיימו כאן באמת יחסי סיבה ותולדה, אבל לאמיתו של דבר, כל זה פשוט קרה)" – מתוך הספר.  בלקט המסות שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרוֹמַסָּה, אשר נכתב במהלך העשור האחרון, מבקשת מיכל בן-נפתלי לשרטט כמה אפיונים בולטים במרחב הספרותי בן-זמננו. בין מגפת הקורונה העולמית לבין מגפות חברתיות־פוליטיות מקומיות, בין חזיונות של אינטליגנציה מלאכותית לבין אמת הגוף האנושי הפגיע, בן-נפתלי מבקשת לברר האם אפשר לנסח מחדש את תביעת האמת הספרותית? האם הופעתו המסיבית של ז'אנר הממואר והחוזה המחודש בין הספרות לבין הממשות הם גלגול עדכני של המחויבות הספרותית הריאליסטית לתיאור פני המציאות בעידן "מות האמת"? ומה פשר הגלגול הזה, החורג ממוסכמות הריאליזם ומוותר מראש על עמדת המספר הכול־יודע במאמץ לתת משקל מכריע לתיאורהּ הסובייקטיבי של מציאות עודפת תמיד?  מיכל בן-נפתלי היא סופרת ומתרגמת. מרצה במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון. מבין ספריה: המורה (כתר, 2015), בגד מאש (כתר, 2019), לקראת אוטוביוגרפיה מינורית: מסות (כרמל, 2019), הקבוצה (כתר, 2021), האנרכיסטיות (פרדס, 2023). ...


מכירים את מסיבות החנוכה (כמשל), לדוגמה כיתתיות בתיכון, או באוניברסיטה, או בעבודה, או בקבוצה חברתית אחרת - שולחן חגיגי מואר בנרות צבעוניים. ... המשך לקרוא
18 אהבו · אהבתי · הגב
התחלתי לקרוא את הספר, בשל העובדה שזכה בפרס אופיר. ואט אט התחלתי לחוש בבשרי חידודין חידודין. אט אט סמרו שערותי. פתאום שמות הרחובות בתל אביב... המשך לקרוא
14 אהבו · אהבתי · הגב
מיכל בן-נפתלי זוכת פרס ספיר על ספרה: 'המורה' כתבה ספר קצר זה בכישרון יוצא דופן. הספר הוא קצר מאוד 132 עמודים ומספר שני סיפורים הסיפור הראשון מ... המשך לקרוא
13 אהבו · אהבתי · הגב
המורה שלי לאנגלית ראיתי אותה מול ביתי, מדוושת באופניה המקרטעות, גופה היה שבור וכפוף מול מאמצי הדיווש שלה, פניה חרושות הקמטים והחרוכות מ... המשך לקרוא
28 אהבו · אהבתי · הגב
הכתיבה מצויינת, אך הפסקתי את קריאת הספר מאחר שמבחינת התכנים הוא לא כ"כ מתאים עבורי מטעמי צניעות.. ... המשך לקרוא
1 אהבו · אהבתי · הגב
ספר קשה אומנם אבל כתוב טוב במיטבה של השפה העברית. ממליץ... המשך לקרוא

עוד ...




©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ