שנת 1975 בספרים

זהו אמנם ספר שלא מוכר בארץ, בעיקר לא בקרב צעירים.

סולז'ניצין שירת בצבא האדום ונשלח למחנה עבודה (ארכיפלג גולאג), שם השתנתה תפיסתו לחלוטין. הוא החל לאסוף עדויות ותיעודים ממעל 700 איש שונים, בתקווה שאם ישרוד, יכול להוציא את האמת לאור. ספרו, בעל שלושה כרכים, אינו ספר קצר, אבל שווה את ההשקעה. הוא מתאר את המציאות היום יומית בברית המועצות בצעירותה ועד מותו של סטאלין, בעיקר. מהטרור הפסיכולוגי ברחובות, למעצרים של "בוגדים", משפטים מבוימים, עינויים בחקירות, התנאים הקשים במחנות העבודה, אותם רבים לא שרדו, ועוד.

התיאורים לא תמיד קלים, אך חשובים עבור כל אדם המבקש להבין את הרוע האנושי. מה שבטוח - לאחר הקריאה הקורא לא יישאר אותו בן אדם. זו תקופה שכל אחד מאיתנו צריך להודות שלא נולד בה, באותה המידה - זו אחריותו לכך שלא תחזור בשנית.

כתבו על הספר כל כך הרבה שמה כבר יש לי להוסיף?

אז הנה הביקורת הקצרה שלי: החפרן בשדה השיפון

תראו, אני לא יודע כיצד נוצרים מיתוסים אבל אני יודע מי מייצר אותם: בני אדם
ובני אדם לי אישית לא ברורים אבל כן צפויים. בייחוד כשהם נעים בעדר.

נו כן, הסופר פיגורה מעניינת, כתב ספר והלך לגור במקום מבודד. יופי, טיפוס.

לגבי הספר: מצאתי אותו זרוק בנקודה להחלפת ספרים ברחוב. היה די קרוע ורעוע. חשבתי לעצמי שכל כך שמעתי עליו אבל לא מרגיש לי נכון לעזוב משהו אחר ולקרוא אותו. וכך, שמתי אותו ברכב וכל פעם שהייתי צריך להמתין ברכב קראתי. משם לקחתי אותו למקומות אחרים בתיק וקראתי פה ושם.
הספר על גבול הטמטום ברמה הספרותית, קללות ועוד קללות, הסיפור כמעט ילדותי או נערי והדמויות שטוחות כמו פנקייקס.

ובכל זאת לקראת הסוף יש איזושהי הפוגה מהדראעק הקיומי, משהו קצת קורה אפילו, בדפים האחרונים שהאדם קצת משנה את דעתו על חייו או לאן היה רוצה להגיע. הקטעים עם אחותו אפילו קצת ריגשו לקראת הסוף. הולדן הוא מהות הטמטום האנושי שגדל למימדים עצומים מאז הנאורות שחיסלה לכאורה את הבורות. הוא מהות של מודרנה פוסט מלחמתית ובכל זאת אדם כמוני וכמו אחרים לכאורה.

הייתי יכול לכתוב לא מעט הרהורים אבל באמת שכל מה שניתן לומר על הספר הזה הוא: אם מדובר בסמן תרבותי אז מצבנו היה נוראי מיד אחרי מלחמת העולם השניה בו בשעה שנכתבו יצירות מופת פוסט מלחה״ע. כנראה שתוצאות המלחמות הללו היו הרבה יותר הרסניות ממה שחשבנו. זה לא רק הרג של מליוני אנשים אלא מוות תרבותי מקפיא דם של אנושות שלמה לאחר שיצאה כבר מחשכת ימי הביניים.
נו בסדר, יש מליוני ספרים מטופשים, ברור אבל לא קאלט ברמות האלו!

אם זה ספר קאלט עם כל כך הרבה מעריצים, אני לא מתאים להגדרה של חובב ספרות או בנאדם בעל טעם ספרותי. אז תודה לסלינג׳ר שגרם לי להרגיש בחילה וחוסר התאמה קיצוני לעדת מעריציו.

הציון שלי: 4 מתוך 10, אין שום טעם לקרוא את הספר מבחינתי, עדיף לקרוא עיתון: הוא קצר יותר, בוטה לא פחות ובעיקר מעביר את הרעיונות המרכזיים בספר: הכל שיט, כולם חלולים ואני בורג מזו#ן במכונה מטופשת.

איזה ספר מהמם במוזרותו ובתעוזתו. מארקס הוא יעד ספרותי שרציתי לכבוש מזמן, אבל דחיתי אותו משנה לשנה בגלל רשימות קריאה אחרת. הפעם, הודות לארון הספרים בכניסה לתחנת הרכבת של מודיעין, הצלחתי סוף סוף להתחיל את הקריאה של היוצר המופלא הזה. התחלתי דווקא מהספר הזה, ואני סקרן מאד לדעת אם גם ספריו האחרים נכתבו באותו סגנון כתיבה - ששואב אותך פנימה ולא מאפשר לך לעצור - ליטרלי לא מאפשר לך לעצור - כדי לקחת אוויר ולהציץ החוצה. עמוד אחרי עמוד, אתה נסחף במערבולת חושים של רגש, כאב, דחייה, בחילה, זעזוע.
הספר מתאר את סבך חייו של רודן דרום-אמריקאי, שהוא קלישאה מהלכת של כל הרודנים שהתהלכו על הגלובוס במאות האחרונות, אבל באיזו אומנות התיאור הזה נעשה. בעצם, אני לא בטוח שיש דרך טובה יותר לתאר את הרוע והאכזריות והפתטיות של שלטון מעין זה, בדרך שאינה תיאור ציורי ופיוטי, כמו ששופך מארקס ביד אומן על הנייר, בריקוד מופלא של מילים, תיאורים והתרחשויות.
אם יש ספר שברגע הראשון שאחרי סיום קריאתו, היה לי ברור שאני עומד לחזור לקרוא אותו שוב - זה הספר הזה. אבל קודם תנו לי לסיים את שאר ספריו של מארקס, וללכת שבי בממלכת הריאליזם הקסום שלו.

לפני כמה שבועות בעלי הראה לי סרטון וידאו שלו משנות ה90 מחוג התיאטרון ברעננה שאליו היה הולך פעמיים בשבוע. בסוף השנה הם העלו את "התפסן בשדה השיפון" וכמובן שבעלי היקר, שחקן מבטן ומלידה קיבל את התפקיד של הולדן. לא הכרתי את הסיפור (בסדר בסדר, חור בהשכלה זה נכון) אבל הכישרון המתפוצץ של ילד בן 15 שמצליח לקחת את התפקיד הלא פשוט הזה ולעשות ממנו מטעמים נחרט בראשי. ראיתי רק חלקים ולא את ההצגה כולה כך שעדיין לא הבנתי לעומק במה העלילה עוסקת. ובכן, החלטתי לבדוק.

אז מה יש להגיד שלא נאמר. סיימתי את הספר ביומיים. הולדן נכנס לי עמוק ללב. הצלחתי להתאהב בילד הזה ולעבור איתו את מסע ההתבגרות האינטנסיבי שלו. בסוף הספר ממש בכיתי ואני חושבת שהצלחתי לחוש בדיוק את מה שהמספר רצה להעביר.

הולדן מחפש משמעות בחיים חסרי משמעות. הוא מחפש זהות, וודאות, אהבה. הוא בעיקר מחפש ומגשש באפלה אחר מטרה או תשובה. זה כביכול ספר "פילוסופי" על החיפוש העצמי בתוך בלבול וכאוס ריגשי אבל הספר כתוב בצורה כל כך עמוקה ואמיתית. אנחנו מתקדמים עם דמותו של הולדן במהלך כל הסיפור ונכנסים עמוק לתוך תחושותיו ורגשותיו. כל כך רציתי להיות שם איתו, עם הולדן ולחבק אותו.

אין לי הרבה מה לומר. התרגשתי מהקריאה. בהחלט שמחה שהחלטתי לקרוא למרות הפחד מהספר החצי מתפורר עם הפונט הקטן והשפה הארכאית (שאגב, הפכה מהר מאוד לחביבה עליי והכניסה לספר את האופי המיוחד שלו).

תודה לך הולדן שהיית שם בשבילי. אם יכולתי, תהיה בטוח שהייתי הראשונה להיות שם בשבילך.

אחד מסה"כ (ממה שידוע לי) שלושה ספרים שמתרגמים מספרות מצרים העתיקה לעברית - השניים האחרים הם "שירי דודים ממצרים העתיקה" ו"'אין אדם שנולד חכם': חכמת מצרים הקדומה וזיקתה למקרא" - ויש גם תרגום מאנגלית לספר המתים המצרי שאני לא מחשיב כי הוא לא מהמקור המצרי ולא נעשה על ידי חוקר בעל שם.

בתור כזה בהכרח יש לו חשיבות עצומה לקורא העברי, אבל להגיד שהספר, שנכתב באמצע שנות השבעים, מתאים לקורא המודרני? לא בדיוק.
קודם כל, גרינץ מכיל בספר הזה הרבה פרשנויות, הערות וניתוחים שלו, שאני חייב להודות שאת רובם לא קראתי אלא סתם רפרפתי עליהם, משלוש סיבות עיקריות:
1. הוא מקסימליסט להחריד. ברמה של "האבות היו אמיתיים". היום אין כמעט אף חוקר רציני שמחזיק בעמדות כאלו מקסימליסטיות, בעיקר לנוכח גילויים וחידושים במחקר מאז ימיו של גרינץ. כך, ההגיגים שלו סביב הטקסטים הם לא הכי עדכניים.
2. השפה שלו קשה ומסורבלת. הרבה פעמים קשה להבין מה הנקודה שלו. העברית מוזרה.
3. מקורות ראשוניים תמיד מעניינים אותי הרבה יותר ממחקר מודרני, וזו ההטייה המוטבעת בי מראש שאיתה באתי לספר הזה.

בכל מקרה, המפעל של גרינץ חשוב כי התרגומים שלו די נהדרים; לשון מקראית יפייפיה, והבהרות לגבי מילים מסוימות בטקסט המצרי שלהשערתו נלקחו מלשונות כנעניות. זה די מגניב לראות שהמצרים לפני 3,500 שנים השתמשו פה ושם במילים או צירופי לשון שאנחנו משתמשים בהם היום.
הבעיה היא שהלשון המקראית הזו מאוד קשה, ואין כמעט הערות שמבהירות את המשמעות של מילים נדירות בעברית או קטעים מסורבלים בטקסט המצרי, אז מצאתי את עצמי במשך חלקים נרחבים מהקריאה מתייעץ בתרגומים אנגליים לטקסטים המצריים, ספציפית בעיקר בLiterature of Ancient Egypt : An Anthology of Stories, Instructions, Stelae, Autobiographies, and Poetry של William Kelly Simpson.
וזה מביא אותנו לנקודה הכי חשובה; אם אתם קוראים שפה שאינה עברית, אני ממליץ בחום לקרוא את תרגומי ספרות מצרים בשפה הזו. ככל הנראה בשפה האחרת שאתם דוברים יש תרגומים מעודכנים, מקיפים ונהירים יותר. אנגלית היא שפה שנייה עבורי ועדיין התרגומים האנגליים בספר של סימפסון היו נהירים עבורי פי כמה וכמה. אני אקרא את כל הספר שלו בהזדמנות.

ולספרות המצרית עצמה; היא מאוד מאוד מוזרה לקורא מודרני, גם אם הקורא המודרני הזה בדיוק קרא את "האיליאדה", "האודיסיאה", טקסטים גנוסטיים מנג' חמאדי ויוספוס פלביוס.
העניין הוא שלספרות המצרית אין איזו ספרות יורשת ישירה, בניגוד ליוונית - לטינית שהולידה את כל הספרות המערבית, המסופוטמית שהשפיעה עמוקות על התנ"ך והספרות הערבית וכו'..
הספרות הזו עובדת בעולם אחר לגמרי מכל ספרות אחרת שקראתי בחיי. זה קצת כמו לקרוא טקסטים של חייזרים. חוויה מרתקת ומתסכלת בו זמנית.
הסיפורים העלילתיים מרגישים כל כך רנדומליים וביזאריים לפרקים (רק אציין שיש קטע שבו אל אחד מאונן ואמא שלו מורחת את הזרע שלו על החסה של אל אחר, כדי שכאשר האלים יזמנו את שניהם הם יוכלו להשפיל את חובב החסה.. אני נשבע לכם שזה פי אלף יותר מוזר במקור ועידנתי את זה.) פשוט בלתי אפשרי לקרוא את הספרות הזו באופן שאינו די אנתרופולוגי - היסטורי, בניגוד למשל למחזות יוונים עתיקים שאתה יכול להיטמע בעלילה שלהם כמו במחזה מודרני.

המזמורים כאן יפייפיים, אגיד את זה. גולת הכותרת היא מזמור לאל אתון, שתקופה מסוימת היה אל יחיד במצרים מונותאיסטית. המזמור הזה כל כך מזכיר את מזמורי תהילים, ואגב, פיליפ גלאס כתב אופרה נפלאה בהשראתו. מומלצת לשמיעה בזמן הקריאה.

את ספרות החכמה שבספר הזה לא קראתי, חוץ מכמה קטעים קצרים, כיוון שאני עומד לרכוש את "אין אדם שנולד חכם", שהוא תרגום חדש לספרות החכמה המצרית, נראה לי הרבה יותר מהנה לקרוא אותה כך.

6 \ 10.
התרגומים עצמם נהדרים, יוזמה מבורכת יכולה להיות להוציא אותם עם ביאורים והערות של חוקר מודרני, שינגיש אותם יותר לקורא העברי.

סיפורים, מזמורים ומשלים מספרות מצרים העתיקה- יהושע מאיר גרינץ

זמן רב אני מחפש אחר תרגומים מן המקור למיתולוגיה מצרית עתיקה. הדבר היחיד שמצאתי הוא ספר מתוך סדרת 'מיתוסים', אך לאחר שקראתי את המיתולוגיה האירית בסדרה זו והובהר לי שהספרים הם עיבוד דלוח לקו הסיפורי ולעלילות נבחרות מתוך אותה מיתולוגיה ירדתי מהעניין. והנה, לפני זמן לא רב, חבר מהעבודה שיודע על אהבתי לספרות העולם העתיק הביא לי את הספר הזה שהוא מצא בספרית רחוב.
הספר הוא אסופה של טקסטים מצריים עתיקים ולא של המיתולוגיה עצמה, למרות שמופיעים בו סיפורים ותפילות הודיה לאלים, אך מה שהדהים אותי ביותר הוא שהטקסטים עצמם תורגמו לעברית ישירות מהכתב ההירוגליפי (מה שמכונה כתב חרטומים) ע"י פרופ' גרינץ. התרגום משנות השבעים של המאה שעברה ומאוד לא פשוט לקריאה. עשה נכון המתרגם שנתן לפני כל תרגום את הקו הסיפורי וכך אפשר להבין את הטקסט גם במקומות הפחות מובנים. דבר נוסף ומאוד מעניין הוא ההקבלה של זמן כתיבת הטקסטים לזמן כתיבה של ספרי התנ"ך (כתבים שמתוארכים לזמן כתיבת ספר שופטים וכו'...).
תוכן הספר מחולק למספר חלקים:
1. סיפורים היסטוריים- יש להבין שהמושג מצריים העתיקה נפרש על פני תקופה מאוד ארוכה של שושלות (3100 לפני הספירה- 641 לספירה). לכן יש להבין את התמורות הרבות שחלו על התרבות הזו הן מבחינה פוליטית, צבאית, דתית (היו תקופות שהאמונה הפכה שם לסוג של מונוטאיזם).
2. מזמורים- שירים דתיים לצד מזמורים פילוסופים על החיים והמוות.
3. משלים- מורכבים יותר כמו משפטי חוכמה המכוונים את האדם לעשיית הטוב והמוסרי ופחות נראים כמו משלים בצורתם המודרנית (בעלי אופי יותר סיפורי).
4. כתב האמנפה- ספר דתי שהתווה עקרונות מוסריים בצורת עשה ואל תעשה.

הספר קשה לקריאה. מצאתי את עצמי משלים מידע ממקורות אחרים כדי להבין יותר טוב את הרקע לכתיבה. כך למשל בשיר על קרב קדש.
קרב קדש היה קרב גדול בין צבאות מצרים והאימפריה החיתית, שהתחולל בסוף מאי או סוף יוני 1274 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הנמוכה של המזרח הקרוב הקדום. השיר שמופיע בספר לא משמש מסמך היסטורי לקרב אלא יותר כפרופגנדה של רעמסס אשר רצה להאדיר את שמו וניסה לתאר את הקרב כניצחון מוחץ על האויב החתי וכתוצאה מכך, הפואמה נראית יותר כמו תעמולה ממוסדת מאשר תיעוד מהימן. היסטורית, לקרב זה לא היו מנצחים אך החתים השיגו יתרון טקטי. בעקבות הקרב, נחתם בסופו של דבר הסכם שלום בערך ב-1259 לפני הספירה. למעשה זה הסכם השלום הכתוב העתיק ביותר ששרד עד ימינו.
ההסכם מכיל את התנאים הבאים:
נאסר על מי מהצדדים לתקוף את השני.
במקרה שמדינה זרה תוקפת את אחת הממלכות, מחויבת השנייה לבוא לעזרתה.
החיתים מקבלים את קדש וממלכת אמורו, המצרים מקבלים מעבר חופשי לאוגרית.
במקרה שפושע בורח מאחת הארצות אל האחרת מחויבת זו האחרונה להסגיר את הנמלט.
רעמסס יישא לאשה את בתו של חתושיליש.

התרגום היה מאוד לא פשוט וגם קו רעיוני ועלילתי מוזר מאוד בחלק מהסיפורים. מכל הספר הכי נהנתי מסיפור בשם 'שני אחים'.
שמח ששמתי וי על הספר, אבל אם אני משווה אותו לכתבים מתרבויות עבר אחרות (מיתולוגיה מסופטמית, יוונית וכו'...), הוא פחות עניין אותי מבחינת תוכן.

סיימתי לא מזמן. כחלק מהעניין של ספרי בוקר. מה זה ספרי בוקר ? .... אלו ספרים שאני קורא כל יום קצת. גם בבוקר אחרי ההשכמה, וגם בערב. לכן, קראתי כל יום (כאמור, פעמיים), 3 פסקאות. וכך העשרתי עוד יותר את הידע שלי. היה מהנה לקרוא ספר זה.

תיהנו ...

נדב

עלילה חסרת פשר,
יש שניים שלושה קטעים מעניינים.
סתם פלסף.

נער הכרך הרמן ווק עיירה קטנה בארצות-הברית כפי שהיא משתקפת דרך עיניו של הרבי, נער צעיר וזועם אבל רגיש ויוצא דופן בין חבריו. הוא רואה את המתרחש בעיירה, קנאות, אהבות, שנאות, בגידות ועוד. אבל מעל לכל הוא רואה בעיניים כואבות את מאבקו של אביו על המשך קיומו של מפעל שהקים לרווחת אנשי העיירה והוא עומד לקרוס. ספר שכזה להצלחה בינלאומית והוסרט עם מיקי רוני

ספר שנכתב על מקומות עבודה, ביורוקרטיה, סוגיות ניהוליות ומבנה ארגוני. הספר נכתב בשנות השישים של המאה שעברה אבל כנראה שבני אדם לא הפכו יותר חכמים בנושאים אלה. זה מזכיר תמיד את המצב הנוכחי וכל עובד בהיררכיה יכול לזהות את הדמויות של מקום עבודתו בספר זה.
העיקרון הבסיסי אומר שכל עובד מוכיח את עצמו ומתקדם ומוכיח שוב ומתקדם ואז בתפקיד הבא שאליו הוא מגיע, הוא לא מצליח למלאו וכאן הוא נתקע. פועל יוצא הוא שכל מערכת מלאה באנשים שמאיישים תפקידים שהם מעבר לרמת היכולת שלהם וכך היא נראית ומתפקדת. הניסוח שלי קצת שונה מהנאמר בספר , אבל זה רוח הדברים והסיומת שכתבתי מתאימה לישראל.
הספר הוא הומוריסטי אבל זה רק כדי להעביר מסר נכון בצורה קלילה בלי גרפים ופסיכולוגיה. באוניברסיטה בשיעורי כלכלה ומנהל עסקים למדנו מעט מאוד על נושאים מסוג זה (לפחות בתקופה שבה למדתי. יש היום התמחויות בהון אנושי אבל עדיין....) באופן שלא ניתן ליישום וכמובן לא יוכל לחזות מתי עובד מגיע לתפקיד אליו הוא לא מוכשר.
שמעתי כמה סיפורים יפים בנושא זה וכולם – לא מהאוניברסיטה. כי באקדמיה, רוצים לתת לך הרגשה שאתה יודע הכל. אחד מאלופי צהל (אולי זה היה עמרם מצנע??) אמר שרק בראיון עבודה שואלים אדם על נסיונו והוא יכול לספר שניהל 10 איש ולהתקדם אך מבלי שנשאל איך ניהל אותם?, האם יצר אווירה טובה? האם ידע להדריך אותם? האם לא חשש מכפופים שלו שהיו מבריקים ממנו וכד. זה מאוד מוכר לי ממקומות עבודה קודמים שלי.
בספר מדגים המחבר סוגיות שונות ואיך הן מטופלות במוגבלות האנושית באופן לא רציונלי. כמו למשל שתי הצעות שמוגשות לפקיד כלכלן : האחת על 10 מיליארד דולר עבור התחמשות גרעינית והשניה על בניית חנייה לאופניים ב 100,000 דולר. הפקיד שלא יודע כלום על הנושא הראשון, עשוי לאשרו מייד ואילו הנושא הפשוט יותר שסכום הכסף בו מזערי , עשוי לעבור הרבה בחינות ושאלות ואפילו לא להיות מאושר ע"י הפקיד....
יש סדרת ספרים נוספת (אכתוב עליהן בעתיד) שנקראת "חוק דילברט" , שם המחבר מגחיך לגמרי את תהליך הניהול, ההנהלה, קבלת ההחלטות, והאופן בו אנשים מתחפשים בתחפושות כדי להראות ידענים כשאין להם מושג על מה הם מדברים. ועוד הרבה.
העיקרון הפיטרי הוא ספר מצחיק ורק מידי פעם מבינים שהבדיחה היא או על חשבוננו או עלינו ממש.
שווה קריאה

יש כמה ספרים על בטלה ובטנות ושבחיהן.
את כולם קראתי רק כדי להרגיש טוב עם עצמי.
אלה ספרי הפילוסופיה שהכי עוזרים בחיים...
שאר הפילוסופיה נשארת בתאוריה

המאמר של ראסל "בשבח הבטלה" הוא מניפיסט כתוב היטב בזכות הההגיון הבריא ונגד הכלכלה התחרותית והנצלנית. ראסל כתב אותו בין מלחמות העולם. אחרי האסון של הנפילה הכלכלית הנוראית של הכלכלה האמריקאית (נפילת הבורסה האמריקאית) ושל כל העולם המערבי, אסון שנבע בחלקו הגדול מתאוות הבצע שהוזנה על ידי הקפיטליסטים הגדולים. גם המאמרים האחרים מענינים אך בשבח הבטלה הוא פנינה שאני מאמץ גם היום.