“זאב הערבה הוא ביטוי נפשי אדיר, לטעמי, יותר מהרבה ספרים אחרים.
יחד עם המישורים הפילוסופיים והחברתיים שבו, המישור העליון ומרכזי שבלט לי מכל הוא המישור הנפשי. יש לי איזשהו מושג שהגיתי לגבי הכתב בכלל (מכל סוג שהוא) שהתברר לי דווקא עם קריאת הספר שהשאיר בי חותם כה עמוק.

מי שכותב דבר מה, בהכרח הוא מסתתר מאחורי המילים שהוא כותב. הסופר מסתתר מאחורי ספרו, המשורר מאחורי שירתו, הכותב לחברו מאחורי דיו העט. ומנין לי? פשיטא, משום שהקורא אינו רואה את המחבר בפניו. או יותר נכון, המחבר אינו מראה את עצמו לפני מי שיועד לו כתב זה, בין אם מדובר באדם אחד או ברבים. האותיות הן שמציירות את פניו של הכותב, המשפטים, הפסקאות. הרי זוהי האומנות. דבר מה שאומן רוצה לבטא, או להמשיל, או להסביר, הוא עושה זאת דרך האומנות, דווקא בה יש גילויים אדירים. כיצד אם כן- אם מדובר בגילוי נפשי שכזה- האמן בכל זאת מסתתר מאחורי יצירתו? האין בכך משום בריחה, או ביישנות? הכיצד יש בה באומנות גם מקום מסתור וגם חשיפה עצומה בעת ובעונה אחת?

מצאתי כי התשובה היא באותנטיות. האדם אינו האותנטי ביותר אלא ברגעים בו נמצא הוא רק עם עצמו. עצם השהות שלנו עם עצמינו בלבד היא המסתור השלוו והעדין בפני העולם הרחב והגועש. באינטימיות זו שלנו עם עצמינו אנו יכולים להעלות על הדעת כל דבר אפשרי בדרכים שונות. בין אם בחשיבה בלבד, בין אם להעלות דבר מה על נייר, בין אם לצייר או דבר אחר. אלו הם הרגעים בהם אנחנו נכנסים למעגל שהוא שלנו ולא של אף אחד אחר, ויש סיבה לכך, והיא, שאנחנו לא רוצים שכולם ידעו על כל מה שמתרחש לנו בראש. אין עוד מעגל בו יש הזדמנות למחשבות שלנו להפגין נוכחות כה דומיננטית, המעגל בו הן שולטות במוחינו לבדן, ללא התערבות חיצונית.
כאן מתחילים ניצני האומנות. כל ביטוי שעובר את גבול המחשבה בלבד ומתגלם בצורה פיסית כלשהי, ואחר כך גם יוצא לאור, זוהי האומנות, ומכאן הביטוי יצירת אומנות. יש ה"יצירה" שהיא כלשעצמה יצירה ללא קשר ביחסי החוץ שלה עם העולם, ויש "יצירת אומנות" שחוצה את גבולות הפרטיות ומתפרסמת בפרהסיה.

אך, טמונה גם סכנה בכל מעשה כתב שהוא ובהסתתרות הזאת. היום יותר מאי פעם אנשים מרבים להסתתר מאחורי הכתב שלהם. בהודעות באינטרנט, בפלאפון וכו'. העולם מאבד את עצמו לדעת באשר למפגש פנים אל פנים שהם אחרי הכל החשובים מכל, על כל פנים בענייני חברות וידידות. קיים היום כתב כזה שתפקידו לתפוס את מקומו של הדיבור. וכתב שתופס את מקומו של הדיבור הוא מרוחק ומנותק. אם יש כתב שמגיע למקומות שהדיבור אינו מגיע אליהם, שמבטא את העניינים שבנפש, כתב זה שמחליף את הדיבור ובא במקום המפגש הוא קלקול האדם בהתגלמותו.

לאחר הקדמה זו אגיד כי בעצמי מעולם לא נתקלתי בנימי נפשות כנים יותר מאשר בזאב הערבה. ויותר מכל, בין המילים מצאתי את עצמי, ונסחפתי יחד עם האווירה הקודרת תוך שאני יודע שמדובר בסיפור בלבד. הימצאותו של הקורא עם זאב הערבה לבד בחדר, כאשר הוא נסחף אחרי הספר וממהר להסיק מסקנות, היא מסוכנת מאוד. אסור להיסחף ולהיגרר אחרי הספר, צריך להלך לצידו. צריך להקשיב למה שלהרמן הסה יש לומר, ולשמוע הכל עד תום. מי שישמע מפי הסה אמרה ברוטאלית כזו או אחרת, שממנה יש רבות בספר, ישמע לאחר כמה עמודים אמרה אחרת שממתנת אותה. לכן יש להיות סבלן, כי לפעמים הסה מוביל אותנו בטיול שלו לשדה קוצים דוקרני.

זאב הערבה (הארי הלר) הוא אומן מבריק, בעל ראיית עולם חדה וברורה, ודווקא זאת מובילה אותו להטלטלות. הוא נולד לבורגנות, הוא אוהב אותה ושונא אותה. הוא אוהב את הנוחות, את הקונצרטים (עם הערצה עמוקה למוצארט), אבל מתעב אותה. הוא מתעב את החיים כשם שאנשים חיים אותם- חיים רגילים, נורמטיביים, חסרי משמעות וריגושים, חיים יציבים שלא יעמידו להם הרבה תהיות, הם ישארו לעד בקופסה החמימה שלהם. הארי שונא את זה יותר משהוא אוהב את זה. ולמען האמת, גם אני. אלו הם החיים הרגילים כלשון הטרקטט המופלא על זאב הערבה שמזדמן לידיו של הארי - "התכלות הישות העצמית בהרקבות... ניסיון לפשר בין הקצוות, השאיפה למצוא שביל זהב בין הקטבים וצמדי הניגודים לאין ספור המייחדים את ההתנהגות האנושית". תיאורים חדים כאלה בספר אפשר למצוא לאין ספור.

מה שמסוכן אצל הארי, שהוא מנסה לשכנע את עצמו שהוא לא על-אנושי, אלא יש בנפשו זאב ערבה פראי שלעתים משתלט עליו. זו עמדה מפתה שיכולה למשוך כל אחד מאיתנו- ואת הארי היא אכן מושכת- אנו עלולים למצוא עצמינו מגדירים את עצמינו כזאב ערבה כדי לתת תירוץ להתנהגות פראית ומנותקת מהחברה.
לא ארחיב על המשך הספר בנוגע לפיתרון דו-נפשי מסוכן זה של זאב מול אדם בגוף אחד. את זה אשאיר לקורא, שלא נדבר על העלילה עצמה שהיא גדושה ביותר ואני לא רואה הרבה טעם להרחיב עליה.

אני חושב שזאב הערבה תמיד מצוי אי שם, במקום מסתורי, כדי לקרוא את קריאתו, היללה לאור הירח, ולעתים אני מוצא עצמי מזדהה עמו לחלוטין. לא כזאב, אלא כאדם, כמישהו שיוצא מעצמו ומהחברה לרגע ומנסה להתבונן בה מהצד מעמדה מרוחקת מה. הזאב לא שם כדי שאגרר אליו, אלא כדי שהוא ילמד אותי שיעור או שניים, שיעורים שהסה עצמו רוצה ללמד אותנו. בסופו של דבר יש הרבה פיקחון בספר, כי הסיפור הוא שלם ואינו חצוי. והפיקחות תמיד נלמדת רק לאורך הדרך ובלבד שלא ברגעים מסויימים.”

“הארי האלר, זאב הערבה, הוא בן דמותו של האמן המודרני, המיואש, המסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, זה שמחפש אהבה במקומות הלא נכונים. שלוקה, כרבים מהאינטלקטואלים של המאה העשרים בתפיסה הומניסטית נעלית ובד בבד, עד כמה שישמע הדבר כאבסורד, במיזנתרופיות ובדידות אפלה.
עולמו של הארי היה בנוי על התפיסה כי מתרוצצות בו שתי נפשות, האדם והזאב, "האדם –עולם של הגיגים ורגשות, של תרבות ושל טבע מאולף ומזוכך, והזאב – עולם אפל שכולו יצרים, פראות, אכזריות, טבע היולי נטול כל סובלימציה". עד שנתקל בטרקטט (קונטרס) מסתורי המגלה לו "כי שום אדם בעולם אף לא שוכן הג'ונגל היותר פרימיטיבי ואף לא השוטה ללא תקנה, אינו בנוי באופן כה פשוט ונוח שיהיה ניתן להציג את מהות אישיותו כסך של שניים או שלשה גורמי יסוד בלבד... לא משני יצורים מורכב הארי כי אם ממאות ומאלפים. חייו אינם מטלטלים בין שני קטבים, כמו למשל בין הרוח והיצר או הקדוש וההולל כי אם בין קטבים לאלפים, לאין ספור", תפיסה הרומזת בברור לתפיסה בודהיסטית (שהסה הושפע ממנה לא מעט).
הארי הוא אינטלקטואל בודד שלא אחת משתעשע במחשבות כמו: "אה, לו אך היה לי ידיד עכשיו, ידיד המצטנף לו בעליית גג צרה כלשהי הוגה ותוהה ולצידו מונח הכינור! איך הייתי מתגנב לפרוץ אל דממת לילו, הייתי עולה חרש בחדר המדרגות הדחוק והייתי מפתיעו ויחדיו היינו חוגגים בשיח ובמוזיקה שעות לילה אלוהיות אחדות" (עמ' 43). אך בפועל נשאר בבדידותו המייאשת המובילה אותו, כמו רכבת על מסלולה הדטרמיניסטי הבלתי נמנע, לעבר הנורא מכל. אלא שאז הוא פוגש באישה שהיא כבבואתו המשתקפת במראה, שבמובנים מסוימים היא מקבילה וזהה לו, ובמובנים אחרים היא הפוכה לו. ועובר מסע פילוסופי, חושני, פנטסטי, שדמיון ומציאות מעורבות בו, לא תמיד קל לעיכול, אחר החיפוש לפשר החיים. בין השאר האישה מלמדמת אותו כי "מי שרוצה כיום לחיות ולהיות שמח בחלקו, אסור שיהיה אדם כמוך וכמוני. כל מי שתובע במקום צווחנות משתפכת – מוסיקה, במקום בידור – חדווה, במקום ממון – נשמה, במקום המולה – עבודה אמיתית, במקום הצטעצעות – תשוקה אמיתית. לא ימצא לו מקום ומולדת בעולם נחמד זה" (עמ' 136).
במסעו ההזוי הוא, בין השאר, חולם על מוצרט ועל גטה, כאשר בפני זה האחרון הוא קובל כי ככל גדולי הרוח הוא השכיל "להכיר... בחוסר האפשרות לשלם בעד פסגה נאה של הרגש אלא במחיר חיי הכלא של היום יום" (עמ' 80).
שיאו של המסע הוא "תיאטרון הקסמים", מין תיאטרון פנטסטי ובו מסדרון בצורת פרסה ובו דלתות לאין סוף כשבכל דלת הבטחה למימוש חוויה אחרת. שם מתרחשות חוויות דימיוניות רוויות משמעויות מורכבות.

זהו סיפורו של היחיד, ושל החברה, התרים אחר פשר הקיום בעולם המרוסק שבין מלחמות העולם, על החיפוש אחר שיבה רומנטית לילדוּת, ועל ההתפכחות המרה מהניסיון. קול אזהרה רווי חרדה לחברה הגרמנית, ולציוויליזציה בכלל, מפני המלחמה של מחר. אך מעל הכל "אין זה סיפור על שקיעה וכיליון, כי אם היפוכו, סיפורה של החלמה מחולי" (דבריו של הסה עצמו בסוף דבר).

ובאופן כללי, זהו סיפור עמוק ומרשים אך לא קל לקריאה, מהמורכבים בספריו של הסה, ומהסיבה הזאת זה לא ספר שדרכו כדאי להתוודע להסה (עדיף 'סידהרתא' או 'נרקיס וגולדמונד').”

“'בני אדם, ברובם, אינם חפצים לשחות אלא אחרי שהם יודעים לשחות.' האין זה שנון? מובן שאינם חפצים לשחות! הרי הם נולדו לקרקע מוצקה ולא למים. ומובן שאינם חפצים לחשוב, הרי הם נולדו לחיות, לא לחשוב מחשבות! ככה זה, ומי שחושב, מי ששם את החשיבה בראש מעייניו עושי אמנם להגיע לגדולות בתחום זה אך הוא בכל זאת המיר את הקרקע המוצקה במים ובאחד הימים סופו לטבוע בהם. (עמ' 20)

במילים אלו של הארי האלר פותח הרמן הסה את ספרו, ומילים אלו הן שכעת, לאחר שסיימתי את ספרו, ממשיכות ומהדהדות בקרבי. בידי אמן מסרטט לנו הסה את דמותו של הארי האלר. דמות הפילוסוף, ההוגה, האמן, אשר את חייו בחר להכניס לקטגוריות, אשר כינה עצמו זאב הערבה ובכך פיצל את נפשו לשניים ואת חייו בחר לחיות בדיסוננס. פילוסוף זה איננו פרופסור, הוא מעולם לא ביקש הכרה מהחברה, זו דוחה אותו והוא דוחה אותה. מי יוכל להבינו? לא כבוד הוא מחפש, לא כסף, אלא יופי והוד. אלו אינם קיימים בעולמו, עבורו כל דבר נתפס כזיוף, כל אידיאל כהפשטה גסה ומטופשת. רק דמויות כגטה, נישטה או מוצארט, יכולים לתת מזור לנפשו, רק הם יכולים להרוות את צמאונו. אך אלו נדירים הם, וכאשר הם מורדים לחיים הם נצבעים בגוונים של ניכור וזרות. הארי הלר נידון לחרות, ועל כן נידון לבדידות. הוא בז לעולם, והעולם משיב לו כגמולו.
זאת, כפי שכותב הסה, המחלה. פשע הוא לפצל את נפשו של האדם לשנים, לא משום שאחת היא, אלא משום שמורכבת היא מאינסוף חלקים. הנסיון להכניס את אלו לתוך גבולות מוסכמים, הנסיון לקחת את החיים ברצינות ולגודרם, סופה אינו אלא בדידות משוועת. מי שיגדיר את חייו במסגרות קבועות מראש עתיד להותיר את אלו בחוץ, עתיד לבוז לכל, לקחת נשק חם ולירות בכל עובר אורח. המצוקה אמיתית היא, וכמו כן הבדידות שבאה בעקבותיה; זאת אכן מחלה קשה.
הפתרון, אם כן, הוא לרקוד. להשתחרר מגבולות המחשבה, להפסיק לשחות בים שאין לו סוף, ולנחות על קרקע מוצקה, קרקע החיים. פתרון זה הוא אכן פתרון פשוט, אך משום כך אין מפחיד ממנו. הוא דורש וויתור עצום, ויתור על אורח חיים, על עמקות והבנה, על הכאב; אך מי שיוכל לו ישוב ויחיה. הריקוד הוא ביטוי של חיים מלאים, המאפשרים הנאה, חוויה, ושאיפה קטנה באקסטזת הקיום. ספר זה הוא אכן לטרופי הדעת בלבד, אלא המוכנים לוותר על כל מסגרת, אלא המוכנים לוותר על הגבולות ופשוט לחיות. החיים האמיתיים הם משחק, תאטרון. חיים אמיתיים אינם גובלים בטרוף, הם הם הטרוף עצמו.
אחד מן המוקדים המרכזיים שבהחלמה זו הוא ההומור. אותו הומור אשר, כלשונו השובה של הסה, "מסוגל לחולל את הבלתי אפשרי באשר בכוחם של מבזקי האור המשתבר בפריזמותיו לחדור לכל תחומי ההוויה האנושית ולאחדם לחיות בעולם כאילו אין זה העולם כלל, לכבד את החוק ועם זאת לעמוד מעליו, להחזיק נכסים כמי שידיו ריקות מכל. לוותר כאילו אין זה ויתור כלל." מילים אלו פונות קודם כל לאדם הדתי, זה המבקש מרחב אמוני אך אינו מוכן לוותר על חוקי דתו, זה המאמין כי אף בתוך החוק, בתוך גבולות העולם, ניתן לחיות. הצחוק, ההומור, משבר את הגבולות, מטריף את הדעת, ומחייה את הנשמה.

אך שמא חוטא אני באותו חטא בו חוטא זאב הערבה? האם דברים אלו אינם אלא נסיון שווא נוסף לכלוא את שלא ניתן לכולאו במילים? אולי רק כשאנטוש את המילים, רק אז אוכל להבין את ההומור? בהחלט יתכן, בהחלט יש להניח שאת הקרקע המוצקה שתחת רגלי החלפתי בים המילים. אם תהייה זו כנראה שאאלץ לחיות כל חיי, והיא ההופכת את ספר זה, יחד עם רבים מספריו של הרמן הסה, לספר נצחי.”

“הארי האלר המכונה "זאב הערבה" הוא אדם כבן חמישים בעל שיעור קומה ובעל קלסתרון אפוף רוחניות. גלמוד ובלתי חברותי במידה קיצונית, יצור מוזר,זר ופראי, ויחד עם זאת נחבא אל הכלים.
הוא שוכר לו דירת שלושה חדרים לכתשעה חודשים. ובכל אותה עת נותר חידה לא פתורה. לאחר עזיבתו הוא מותיר אחריו רושם עצום וכן את רשימותיו הכוללות חוברת על "זאב הערבה".
הארי עוזב את הדירה בעיצומו של משבר נוראי בחייו עד כדי תחושת אובדנות קשה. בנקודה זו הוא פוגש את הארמינה, נערה יפהפיה וחושנית וכן את פאבלו יפה התואר שבבעלותו תיאטרון מגי. הם משנים את חייו מהקצה אל הקצה.

למעשה בספר מתאר הרמן הסה נקודת משבר בחייו שבה הוא עושה חשבון נפש עם עצמו ועם סביבתו. בצורה מאוד פילוסופית הוא מבקר בחריפות את החברה הגרמנית [בין שתי המלחמות], את התרבות הגרמנית וגם את המודרניזציה בכלל.
הסה עצמו מציין כי ספרו ניתן לפרושים רבים.
אני ממליצה מאוד על הספר, הוקסמתי ממנו וחושבת שבסופו של דבר הוא מותיר טעם של אופטימיות.”