“-"נרקיס וגולמונד" Narziß und Goldmund
אחד מספריו הנודעים של הרמן הסה ופורסם בשנת 1930. במנזר גרמני מריהברון, בימי הביניים נפרשת חברותם של נרקיס- נזיר צעיר ושל גולמונד- אמן בפוטנציה אשר נודד ממקום למקום וחי חיים חילוניים.
"עלי ללכת עכשיו". אמרה, עצובה מעט ונבוכה. "לא רציתי להעירך".
"והנה ער אני. האם עלינו להמשיך כבר את דרכנו הלאה? האם מחוסרי-בית אנו?.
"אני אומנם כן" , אמרה ליזה. "ואתה הרי לבית-המנזר אתה שייך".
"אינני שייך עוד לבית המנזר, כמוך כמוני, בודד אני לגמרי ואין מטרה לנגד עיני. אני הלך אתך, כמובן".
היא הביטה הצידה.
"גולדמונד, אינך יכול ללכת עמי. עלי ללכת עכשיו אל בעלי; הוא יכה אותי על שנשארתי בלילה מחוץ לבית. אומר לו, כי תעיתי בדרך. אולם הוא כמובן לא יאמין לי".
ברגע זה ניזכר גולדמונד כי נרקיס ניבא לו זאת. אלה הם איפוא פני הדברים. הוא קם והושיט לה את ידו.
(ע"מ 78).
גולדמונד פוגש את ליזה במנזר, הם נמשכים אחד לשני והיא קובעת איתו ביער בלילה, בכך יתחילו חיי הנדודים של גולמונד.
"גולמונד קטני", אמרה בלחש-קול סמוך מאוד ללחיו, "כה עצוב הדבר שלא אוכל לעולם להיות שלך. אשרנו הקטן, סודנו הקטן לא יימשך ימים רבים. יוליה כבר חושדת בי, ועוד מעט תכריחני לגלות לה הכל. או שאבא ירגיש בדבר. אם ימצאני במיטת, צפורת-פז קטנה, רעה תיהיה אחריתה שך ךידיה שלך; אולי תעמוד שטופת-דמע, תישא עיניה אל העצים ותראה את אהובה תלוי ומתנפנף ברוח. הוי, מוטב שתברח מכאן, תברח מיד, משיצווה אבי לאסרך ולתלות אותך על עץ. ראיתי כבר פעם איש אחד,גנב,תלוי, לא אוכל לראותך בכך. מוטב שתברח מכאן ותשכחני; מי ייתן ולא יהיה עליך למות, זהבי, מי יתן ולא ינקרו הצפרים את עיני התכלת שלך ! אך לא, יקירי, אל נא תלך- הוי, מה אעשה כאשר תשאיר אותי לבדי".
"האם לא תחפצי ללכת עמי, ךידיה? יחד נברח, העולם גדול!"
"זה יהיה בוודאי יפה מאוד" קוננה, "הוי, מה יפה היה לעבור אתך את העולם! אך לא אוכל. (ע"מ 106).
גולדמונד מגיע לבית משפחתי- מנהל רומן עם אחת מבנות המשפחה- לידיה, בעוד אחותה יוליה מאוהבת בו. הו נאלץ להמשיך בנדודיו לבד כאמור.
עצל ניקולאס-אמן, משתקע וניהיה לשוליה ובסופו של דבר לפסל.
"בחוש נסתר גלשהו עמד גולדמונד גם על סודו של יצר האמנות שבו, של אהבתו הנאמנה אל האמנות ושנאתו הפראית עליה לפרקים. בלי מחשבות, בדרך הרגש , היה מאלה כמה השוואות:
האמנות אינה אלא אחודו של העולם האבהי והאמהי, של הרוח והדם; היא עשוייה לפתןח בחושני ביותר ולהביא אל המופשט ביותר, או להתחיל בעולם הגיוני טהור ולסיים בבשר רווי-דם. לכל אותן יצירות אומנות, שהיו נשגבות באמת ולא מעשי-תעתועים בלבד, אלא מלאות רז נצחי, כאותה אם-האלוהים צעשי ידי הרבן- לכל אותן יצירות האמנותיות שמקורן אמת, שאינן מוטלות בספק, היה כפל פרצוף מחייך ומסוכן מאד, כפל פרצוף של גבר-אשה, זיווגן של יצירות ורוחניות טהורה. אך, דו-פרצוף זה עתיד להתגלות יותר מכל בדמות האם-חוה, אם יעלה בידו בזמן מן הזמנים לשוות לה גוף". (ע"מ 154-153).
בחלק זה מעצב דולדמונד פסל של קדוש. לבסוף עוזב גולדמונד את סדנת האומנים וביתו של פטרונו האמן ניקולאס. בחלק זה פורץ "המוות השחור"- המגיפה המפורסמת של ימי הבינים וגולמונד מתאר איך היא מחסלת קהילות שלמות:
אחרים היו יושבים לפני בתי-הקברות או לפני בתיהם השוממים, וברפיון ידים ובעיניים תועות, שרויים באבל או מחרפים את שם השמים, ורע מכל:
כל אחד מחפש שעיר לעזאזל לרעה הגדולה שפקדה אותו, כל אחד אמר שהוא יודע את הרשעים, האשמים במגיפה ומחולליה בזדון לבם. אמרו, שאנשים בכורי-שטן הם המפיצים את המוות, הם המוציאים מגופות המתים מגיפה את רעל הדבר ומורחים אותו על הקירות (..) מרעילים בו את הבארות והבהמות. כי מי שהיה חשוד בתועבה זו לא הייתה לו תקווה, (..) הוא היה צפוי לעונש מוות בגזירת בית-הדין או בידי הקהל. חוץ מזה היו מטילים העשירים את האשמה על העניים, ולהפף, או שהיהודים היו כביכול אשמים, או בני הנכר, או הרופאים.
בעיר אחת ראה גולדמונד נזעם כולו, איך שלחו באש את כל רחוב היהודים בית אחר בית, מסביב עמד העם הצוהל, ואת הפליטים הזועקים היו מריצים בכח הנשק שוב לתוך המדורה. בשגעון האימה וההתמרמרות היו בכל מקום מוציאים להורג, לשריפה ולעינויים קשים חפים מפשע. בזעם וגועל היה גולדמונד מתבונן בכול זה , נראה לו, כי העולם נהרס והורעל עד לאין מרפא, נראה,כי אפסה כל השמחה, כל תום, כל אהבה עלי אדמות.
(ע"מ 197-196). תיאורי המגיפה השחורה המזביעים העומדים בפני עצמם מתחברים לימינו בעידן הקורונה.
גולדמונד בהמשך פוצח ברומן עם יהודיה-רבקה. לאחר-מיכן עם אגנס האצילה היפה, שם ייתפס ע"י הסייס ויעמוד לצאת להורג. מן המנזר באו לחלצו.
גולדמונד חוזר למינזר של תחילת הסיפור, מתראה שוב עם נרקיס השמח לפגוש בו. הוא יעבוד שנים רבות על פסל בדמותו של ראש המינזר, לאחר מכן יעזוב שוב את המנזר.
בסוף הסיפור, על ערש-דווי חוזר גולדמונד למינזר ובכך ניגמר הסיפור.
"נרקיס וגולדמונד" המוריבידי, לפרקים משעמם. הספר כתוב היטב, אך להרמן הסה ספרים טובים ממנו לדעתי.”