“סיפור אהבה תל-אביבי המתאר את תל-אביב של שנות הארבעים של המאה הקודמת והמארג החברתי שסביב הדמויות המרכזיות. הספר כתוב היטב אם כי יש יותר מידי דמויות בשביל סיפור של 120ע"מ, בנוסף הסיפור מסופר מגוף ראשון מפי דמויות שונות, כך שלעיתים קשה להבין מי המספר ולקשר על מה הוא מדבר, כדי לסבך עוד יותר את המצב הסיפור הולך אחורה וקדימה בזמן לכל אורכו וכך משלים את הפאזל ההיסטורי והביוגרפי של הדמויות. ליאורה היא הדמות המרכזית בסיפור והיא מספרת בגוף ראשון על ילדותה, בחרותה ואהבותיה בתל-אביב של תקופת המנדט. מידי פעם נכנסים למרכז הסיפור חברות וחברים של ליאורה שמקבלים לזמן קצר את הובלת הסיפור בגוף ראשון ומספרים את סיפורם. שלושה וחצי כוכבים שעוגלו לארבע.”

“"שמעון בן רוֹשׁדי צהמארא היווה בעיה חברתית עוד בטרם יוולד." ---- לא פלא שהרומאן הזה נבלע בתהום הנשייה. מידד שיף (אביו של הסופר והקולנוען אגור שיף) השלים אותו בשנת 1951; שלוש שנים אחרי תש"ח, המדינה הצעירה לא היתה מסוגלת, כנראה, לעכל גיבור יהודי-ערבי. הכוונה איננה לכינוי במובן המקובל כיום בחוגים מסויימים, כלומר יהודי בן ארצות ערב, אלא באמת לאדם שהוריו הם יהודי ונוצריה לבנוניים. שמעון גדל בתל אביב המנדטורית, לומד בגימנסיה הרצליה, אפילו משרת איכשהו בצה"ל שזה עתה נוצר, עובד בעסק המצליח של גיסו ועוסק בשעות הפנאי בציור. אבל הוא לא מוצא את עצמו בסביבה שעבורה הלאום הוא הכול, ושנותני הטון בה הם בעיקר מהגרים מפולין או צברים עוקצניים, חסרי עומק תרבותי-היסטורי: "תרבות משלהם? מנַין? ספרים אלה? או שמא תיאטרון זה? או אולי מוסיקה זאת? אה, שכחתי את הפזמונים. כן, וזאת האמנות הפלאסטית הגדולה. הנח. לבאנטינים הם כדוברי הערבית, ורק יותר צווחנים". הסביבה המשפחתית בה הוא גדל הזכירה לי דברים ששמעתי בזמנו על הטרגדיה של הישוב היהודי המזרחי הוותיק בארץ, זה שחי בה כבר מספר דורות. המבוגרים, מסורתיים מתונים, רבים מהם סוחרים, היו אדישים לציונות. גם כך ניהלו את חייהם בארץ ללא שום פרויקט פוליטי לאומי, ונהנו מיחסים סבירים עד טובים עם שכניהם המוסלמים והנוצרים. יחסים אלה נעכרו קשות בגלל הציונות המדינית, והפכו עבורם לצרה כלכלית וביטחונית. בשיחה עם גיסו, שואל אותו שמעון: "הגד לי, באבא: מדוע אין אתה עוזב את הארץ?”... “חשבתי הרבה בענין” אמר אליהו לאטו. “השאלה היא, כמובן, לאן ללכת. חבל שהמצב במצרים הוא כזה. אח, לולא הציונות..". באחד הרגעים הנועזים בספר, נפגש שמעון באירוע חברתי בירושלים בשלהי שנות ה-30 עם אדם שמתגלה כאחד ממנהיגי המרד הערבי הגדול. וכך פורש לפניו אותו צעיר "קטן קומה, עגול־פנים, ויפה מאוד במין יופי נשי" את חזונו לגבי עתיד הישוב העברי בארץ לאחר הסתלקות הבריטים והקמת המדינה הפלשתינאית העצמאית: "היהודים?... עדיין לא הוחלט מה יהיה גורלם במדינה. יש הנוטים להשאירם כולם, ויש הנוטים להשאיר רק את ילידי המקום. אין הבדל רב בדבר. שלוש מאות אלף לכאן או לכאן אינם מעלים ואינם מורידים בתוך האוכלוסיה הכללית. הוא עצמו גם ממליץ על היתר כניסה לכמה יהודים נוספים: מומחים במקצועותיהם וכיוצא באלה. לאוטונומיה דתית, גם במידה מסוימת תרבותית, אין איש מתנגד. אבל התנדרות מדינית ציונית היא פשוט אבסוּרד." ניסיונותיו של שמעון לחפש את מזלו באירופה לא עולים יפה, ובסופו של דבר עולה בדעתו הרעיון, שוודאי נתפס כשערורייתי בישראל של אותם ימים, לחצות את הקווים, תרתי משמע, ולחזור לארץ המוצא של הוריו: "הולך אני למקומי. לבאנטינים אמצא גם שם. ולא אדָרש לצנע, מאבק, חלוציות או התנדבות לייצרם. שם נתונים הם לי מן המוכן. הלשון העברית נאה. כן. חונכתי בה. אבל אני שומע גם ערבית, וגם בערבית אפשר לחיות. ולקנות ספרים וצבעים, ולטייל, וללכת לקולנוע ולרקוד ולנסוע לאירופה. ואולי גם לאהוב. כן. גם לאהוב. ובערבית אולי יהיה יותר קל. ודאי יהיה מסוכן פחות". כדאי להזכיר לטובה שתיים מדמויות המשנה, ששיף מעצב ברגישות ובעומק: פרפר, בת זוגו של שמעון ונפש חופשייה, שאוהבת אותו אבל לא מצליחה לקרב אותו אל המילייה החברתי שלה; ובמיוחד ג'מג'ום (ככל הנראה בן דמותו של המחבר), שחלם להיות שחקן והיה לבוהמיין תל אביבי ציניקן, והוא גם האקס של פרפר, וגם חברו הקרוב היחיד של שמעון. לא מדובר בספר גדול, כנראה. אבל הוא פורש תמונה מרתקת של החברה הישראלית בהתהוותה, ומבחינה רעיונית יש משהו מרענן מאוד בעובדה שהוא נוצר במובהק מחוץ למכבש האידאולוגי של אותם ימים. בסופו של דבר, זה אחד מהרומאנים הישראלים המיוחדים שקראתי, ואני ממליץ עליו מאוד. ניתן לקרוא אותו אונליין באתר "פרויקט בן יהודה".”

“יצחק ראב נולד ב-1902 בירושלים, הוא בנו של רבי מנחם שלמה ראב ונכדו של יהודה ראב ממייסדי המושבה הראשונה פתח-תקווה. לאחר מלחה"ע ה-1 יצחק ראב הפך יתום וגדל אצל סבתו בסימטאות העיר העתיקה והרעבה בירושלים. תקופה זו השפיע עמוקות על כתיבתו. סיפוריו הראשונים יצאו לאור בשנות ה-30-40 בעיתונים "הארץ", ו-"דבר". ספר זה מכיל 11 סיפורים, כולם קשורים בצורה זו או אחרת לירושלים. ראב כותב רהוט ומדוד וכייף לקרוא עברית כזו. תקציר כמה מהסיפורים: שנה אחת- רבי פייבוש שהיה רגיש מאוד בכבודו היה הולך לבית הכנסת ורב עם מתפללים, לאחר שחולל מהומה היה הולך לבית כנסת אחר ועושה זאת שוב, מחפש ריב ומדון. דבקותו בתורה הייתה כה חזקה עד שהיה אומר "תורה קודמת לקמח", אשתו האהובה וחמשת ילדיו חיו חיי מחסור קשים, מזון חסר כל הזמן ובחורף קר. שנת גאולים- סיפורו של רבי שמחה בעל הקץ או רבי "אחכה לו", שמנבא כל שנה את בוא הגאולה, אך היא לא מגיעה וכל פעם תירוץ חדש באמתחתו מדוע לא הגיעה. פעם לא שמרו שבת כהלכה, פעם טעה בחשבון החיד"א או השל"ה, פעם לא הוכשר הדור ועוד. מאוכזב שנבואתו לא צולחת והגאולה מבוששת לבוא הוא הופך יצור לא יצור, אדם-חיה, גוף מגודל פרא, אנשים נמנעים ממנו ומתרחקים. המעורר- אפרים הסייד הוא המעורר לעבודת הבורא, בעל מדרגה בתהילים שכולם אוהבים לשמוע אותו בבית הכנסת. לא למדן גדול היה, אבל כל הוויתו ספוגה יהדות תמימה וזכה. לבטיו של אפרים מוצגים מסיפור, מצד אחד הוא מקנא בתלמידי הישיבות שלומדים כל היום, אך חיים מקיצבאות ומצד שני גאה בעצמו על היותו עצמאי ומפרנס את עצמו ללא צורך בנדבות אחרים. קורבן או סוטה- חנה אישה יפהפיה עם בעל ושישה ילדים. בעלה נראה כמו סמרטוטר, רוכל עני, מוכר חרדל ותה בשוק והמשפחה חיה בצמצום גדול. לפתע מתחילה חנה להעלם מהבית לכמה ימים בכל פעם, לבעלה אומרת שהיא נוסעת לתל-אביב לטבול בים ותהתרענן. היא מתחילה להתלבש נאה בבגדים שפרנסתו של הבעל לא מאפשרת. כולם מתחילים ללחוש סוטה! סוטה! מה עושה חנה בת"א? בשערי טומאה- שרה ואלקנה הם זוג, או לפחות היו זוג, הוא השאיר אותה לבדה עם שני ילדים בירושלים ונסע לארה"ב ולא חזר. מידי פעם מגיע מכתב עמום וקצת כסף, אך שרה נשארה עגונה בירושלים. אלקנה כותב שזה נגמר בניהם ויש לו מישהי חדשה בארה"ב, הוא התחתן איתה ויש לו ילד ממנה בדרך. הוריה של שרה לא יודעים על כך, היא מסתירה ומשדרת שהכל טוב. אשתו החדשה של אלקנה אף היא לא יודעת שאלקנה נשוי למישהי אחרת בישראל. ההמשך בסיפור.. נהנתי מאוד לקרוא את הסיפורים, הכתיבה טובה והסיפורים מעניינים. המחבר מעביר ביקורת שעוברת כחוט השני בכל הסיפורים על אורח החיים היהודי המסורתי, אבל זה גם מה שהופך את הסיפורים ללא שיגרתיים ומעניינים.”

“הרץ ברגנר הוא אחיו של הסופר/משורר מלך ראוויטש ודודו של הצייר יוסל ברגנר (שגם צייר את ציור הכריכה). אם לא הספר הזה כנראה לעולם לא היינו יודעים שהיה סופר יידי טוב בשם הזה. הרץ נולד ב-1907 בגאליציה ואת שנות נערותו העביר בוינה. ב-1923 עברה המשפחה לוארשה ושם החל את ראשית דרכו בכתיבה. בשנת 1938 הוא מהגר לאוסטרליה ובשנת 1951 אף מבקר בישראל. הספר כולל 8 סיפורים קצרים. הסיפורים מתרחשים חלקם במזרח אירופה וחלקם באוסטרליה, בעיקר בתקופה שבין שתי מחלמות העולם. הסיפורים על היהודים במזרח אירופה באים להנציח תרבות ומנהגים ההולכים ודועכים ואת ההתמודדות שלהם בשמירה על תרבותם ומנהגיהם. הסיפורים באוסטרליה מספרים על קשיי הקליטה בארץ החדשה והשמירה על המסורת. לברגנר עין חדה ולב חם, הוא כותב בפשטות וברגישות ומצליח לספר סיפורים מעניינים. הסיפור האחרון והארוך ביותר בספר נקרא "סמטא בקרלטון" ומתרחש בעיקר באוסטרליה, יוסל הוא בנה הבכור של האלמנה ברכה, הוא חי באוסטרליה ואמו בורשה, הוא כותב לה מכתבים ומספר כמה הוא מצליח, מסודר כלכלית ומאושר עם אישתו וילדיו. הוא מנסה לשכנע את ברכה האם להצטרף אליו באוסטרליה שהרי בורשה היא אלמנה וחיה לבד. יש לה עוד בן בשם לייבל שנמצא בבית הסוהר, ולכן למרות שהיא חיה לבדה היא מעדיפה לחכות לבנה שישתחרר מהכלא ואיננה מסוגלת לעזוב אותו ולחבור לבנה באוסטרליה. לבסוף יוסל מצליח לשכנע את האם להגיע לאוסטרליה, היא מגיעה וזוכה לראות את בנה ונכדייה ואף מתגוררת במקום טוב, אך ליבה נשבר על בנה שנשאר בורשה והדבר אוכל בנפשה. האם יהיה סוף טוב? תקראו.”

“סיפור אהבה תל-אביבי המתאר את תל-אביב של שנות הארבעים של המאה הקודמת והמארג החברתי שסביב הדמויות המרכזיות. הספר כתוב היטב אם כי יש יותר מידי דמויות בשביל סיפור של 120ע"מ, בנוסף הסיפור מסופר מגוף ראשון מפי דמויות שונות, כך שלעיתים קשה להבין מי המספר ולקשר על מה הוא מדבר, כדי לסבך עוד יותר את המצב הסיפור הולך אחורה וקדימה בזמן לכל אורכו וכך משלים את הפאזל ההיסטורי והביוגרפי של הדמויות. ליאורה היא הדמות המרכזית בסיפור והיא מספרת בגוף ראשון על ילדותה, בחרותה ואהבותיה בתל-אביב של תקופת המנדט. מידי פעם נכנסים למרכז הסיפור חברות וחברים של ליאורה שמקבלים לזמן קצר את הובלת הסיפור בגוף ראשון ומספרים את סיפורם. שלושה וחצי כוכבים שעוגלו לארבע.”

“"שמעון בן רוֹשׁדי צהמארא היווה בעיה חברתית עוד בטרם יוולד." ---- לא פלא שהרומאן הזה נבלע בתהום הנשייה. מידד שיף (אביו של הסופר והקולנוען אגור שיף) השלים אותו בשנת 1951; שלוש שנים אחרי תש"ח, המדינה הצעירה לא היתה מסוגלת, כנראה, לעכל גיבור יהודי-ערבי. הכוונה איננה לכינוי במובן המקובל כיום בחוגים מסויימים, כלומר יהודי בן ארצות ערב, אלא באמת לאדם שהוריו הם יהודי ונוצריה לבנוניים. שמעון גדל בתל אביב המנדטורית, לומד בגימנסיה הרצליה, אפילו משרת איכשהו בצה"ל שזה עתה נוצר, עובד בעסק המצליח של גיסו ועוסק בשעות הפנאי בציור. אבל הוא לא מוצא את עצמו בסביבה שעבורה הלאום הוא הכול, ושנותני הטון בה הם בעיקר מהגרים מפולין או צברים עוקצניים, חסרי עומק תרבותי-היסטורי: "תרבות משלהם? מנַין? ספרים אלה? או שמא תיאטרון זה? או אולי מוסיקה זאת? אה, שכחתי את הפזמונים. כן, וזאת האמנות הפלאסטית הגדולה. הנח. לבאנטינים הם כדוברי הערבית, ורק יותר צווחנים". הסביבה המשפחתית בה הוא גדל הזכירה לי דברים ששמעתי בזמנו על הטרגדיה של הישוב היהודי המזרחי הוותיק בארץ, זה שחי בה כבר מספר דורות. המבוגרים, מסורתיים מתונים, רבים מהם סוחרים, היו אדישים לציונות. גם כך ניהלו את חייהם בארץ ללא שום פרויקט פוליטי לאומי, ונהנו מיחסים סבירים עד טובים עם שכניהם המוסלמים והנוצרים. יחסים אלה נעכרו קשות בגלל הציונות המדינית, והפכו עבורם לצרה כלכלית וביטחונית. בשיחה עם גיסו, שואל אותו שמעון: "הגד לי, באבא: מדוע אין אתה עוזב את הארץ?”... “חשבתי הרבה בענין” אמר אליהו לאטו. “השאלה היא, כמובן, לאן ללכת. חבל שהמצב במצרים הוא כזה. אח, לולא הציונות..". באחד הרגעים הנועזים בספר, נפגש שמעון באירוע חברתי בירושלים בשלהי שנות ה-30 עם אדם שמתגלה כאחד ממנהיגי המרד הערבי הגדול. וכך פורש לפניו אותו צעיר "קטן קומה, עגול־פנים, ויפה מאוד במין יופי נשי" את חזונו לגבי עתיד הישוב העברי בארץ לאחר הסתלקות הבריטים והקמת המדינה הפלשתינאית העצמאית: "היהודים?... עדיין לא הוחלט מה יהיה גורלם במדינה. יש הנוטים להשאירם כולם, ויש הנוטים להשאיר רק את ילידי המקום. אין הבדל רב בדבר. שלוש מאות אלף לכאן או לכאן אינם מעלים ואינם מורידים בתוך האוכלוסיה הכללית. הוא עצמו גם ממליץ על היתר כניסה לכמה יהודים נוספים: מומחים במקצועותיהם וכיוצא באלה. לאוטונומיה דתית, גם במידה מסוימת תרבותית, אין איש מתנגד. אבל התנדרות מדינית ציונית היא פשוט אבסוּרד." ניסיונותיו של שמעון לחפש את מזלו באירופה לא עולים יפה, ובסופו של דבר עולה בדעתו הרעיון, שוודאי נתפס כשערורייתי בישראל של אותם ימים, לחצות את הקווים, תרתי משמע, ולחזור לארץ המוצא של הוריו: "הולך אני למקומי. לבאנטינים אמצא גם שם. ולא אדָרש לצנע, מאבק, חלוציות או התנדבות לייצרם. שם נתונים הם לי מן המוכן. הלשון העברית נאה. כן. חונכתי בה. אבל אני שומע גם ערבית, וגם בערבית אפשר לחיות. ולקנות ספרים וצבעים, ולטייל, וללכת לקולנוע ולרקוד ולנסוע לאירופה. ואולי גם לאהוב. כן. גם לאהוב. ובערבית אולי יהיה יותר קל. ודאי יהיה מסוכן פחות". כדאי להזכיר לטובה שתיים מדמויות המשנה, ששיף מעצב ברגישות ובעומק: פרפר, בת זוגו של שמעון ונפש חופשייה, שאוהבת אותו אבל לא מצליחה לקרב אותו אל המילייה החברתי שלה; ובמיוחד ג'מג'ום (ככל הנראה בן דמותו של המחבר), שחלם להיות שחקן והיה לבוהמיין תל אביבי ציניקן, והוא גם האקס של פרפר, וגם חברו הקרוב היחיד של שמעון. לא מדובר בספר גדול, כנראה. אבל הוא פורש תמונה מרתקת של החברה הישראלית בהתהוותה, ומבחינה רעיונית יש משהו מרענן מאוד בעובדה שהוא נוצר במובהק מחוץ למכבש האידאולוגי של אותם ימים. בסופו של דבר, זה אחד מהרומאנים הישראלים המיוחדים שקראתי, ואני ממליץ עליו מאוד. ניתן לקרוא אותו אונליין באתר "פרויקט בן יהודה".”

“יצחק ראב נולד ב-1902 בירושלים, הוא בנו של רבי מנחם שלמה ראב ונכדו של יהודה ראב ממייסדי המושבה הראשונה פתח-תקווה. לאחר מלחה"ע ה-1 יצחק ראב הפך יתום וגדל אצל סבתו בסימטאות העיר העתיקה והרעבה בירושלים. תקופה זו השפיע עמוקות על כתיבתו. סיפוריו הראשונים יצאו לאור בשנות ה-30-40 בעיתונים "הארץ", ו-"דבר". ספר זה מכיל 11 סיפורים, כולם קשורים בצורה זו או אחרת לירושלים. ראב כותב רהוט ומדוד וכייף לקרוא עברית כזו. תקציר כמה מהסיפורים: שנה אחת- רבי פייבוש שהיה רגיש מאוד בכבודו היה הולך לבית הכנסת ורב עם מתפללים, לאחר שחולל מהומה היה הולך לבית כנסת אחר ועושה זאת שוב, מחפש ריב ומדון. דבקותו בתורה הייתה כה חזקה עד שהיה אומר "תורה קודמת לקמח", אשתו האהובה וחמשת ילדיו חיו חיי מחסור קשים, מזון חסר כל הזמן ובחורף קר. שנת גאולים- סיפורו של רבי שמחה בעל הקץ או רבי "אחכה לו", שמנבא כל שנה את בוא הגאולה, אך היא לא מגיעה וכל פעם תירוץ חדש באמתחתו מדוע לא הגיעה. פעם לא שמרו שבת כהלכה, פעם טעה בחשבון החיד"א או השל"ה, פעם לא הוכשר הדור ועוד. מאוכזב שנבואתו לא צולחת והגאולה מבוששת לבוא הוא הופך יצור לא יצור, אדם-חיה, גוף מגודל פרא, אנשים נמנעים ממנו ומתרחקים. המעורר- אפרים הסייד הוא המעורר לעבודת הבורא, בעל מדרגה בתהילים שכולם אוהבים לשמוע אותו בבית הכנסת. לא למדן גדול היה, אבל כל הוויתו ספוגה יהדות תמימה וזכה. לבטיו של אפרים מוצגים מסיפור, מצד אחד הוא מקנא בתלמידי הישיבות שלומדים כל היום, אך חיים מקיצבאות ומצד שני גאה בעצמו על היותו עצמאי ומפרנס את עצמו ללא צורך בנדבות אחרים. קורבן או סוטה- חנה אישה יפהפיה עם בעל ושישה ילדים. בעלה נראה כמו סמרטוטר, רוכל עני, מוכר חרדל ותה בשוק והמשפחה חיה בצמצום גדול. לפתע מתחילה חנה להעלם מהבית לכמה ימים בכל פעם, לבעלה אומרת שהיא נוסעת לתל-אביב לטבול בים ותהתרענן. היא מתחילה להתלבש נאה בבגדים שפרנסתו של הבעל לא מאפשרת. כולם מתחילים ללחוש סוטה! סוטה! מה עושה חנה בת"א? בשערי טומאה- שרה ואלקנה הם זוג, או לפחות היו זוג, הוא השאיר אותה לבדה עם שני ילדים בירושלים ונסע לארה"ב ולא חזר. מידי פעם מגיע מכתב עמום וקצת כסף, אך שרה נשארה עגונה בירושלים. אלקנה כותב שזה נגמר בניהם ויש לו מישהי חדשה בארה"ב, הוא התחתן איתה ויש לו ילד ממנה בדרך. הוריה של שרה לא יודעים על כך, היא מסתירה ומשדרת שהכל טוב. אשתו החדשה של אלקנה אף היא לא יודעת שאלקנה נשוי למישהי אחרת בישראל. ההמשך בסיפור.. נהנתי מאוד לקרוא את הסיפורים, הכתיבה טובה והסיפורים מעניינים. המחבר מעביר ביקורת שעוברת כחוט השני בכל הסיפורים על אורח החיים היהודי המסורתי, אבל זה גם מה שהופך את הסיפורים ללא שיגרתיים ומעניינים.”

“הרץ ברגנר הוא אחיו של הסופר/משורר מלך ראוויטש ודודו של הצייר יוסל ברגנר (שגם צייר את ציור הכריכה). אם לא הספר הזה כנראה לעולם לא היינו יודעים שהיה סופר יידי טוב בשם הזה. הרץ נולד ב-1907 בגאליציה ואת שנות נערותו העביר בוינה. ב-1923 עברה המשפחה לוארשה ושם החל את ראשית דרכו בכתיבה. בשנת 1938 הוא מהגר לאוסטרליה ובשנת 1951 אף מבקר בישראל. הספר כולל 8 סיפורים קצרים. הסיפורים מתרחשים חלקם במזרח אירופה וחלקם באוסטרליה, בעיקר בתקופה שבין שתי מחלמות העולם. הסיפורים על היהודים במזרח אירופה באים להנציח תרבות ומנהגים ההולכים ודועכים ואת ההתמודדות שלהם בשמירה על תרבותם ומנהגיהם. הסיפורים באוסטרליה מספרים על קשיי הקליטה בארץ החדשה והשמירה על המסורת. לברגנר עין חדה ולב חם, הוא כותב בפשטות וברגישות ומצליח לספר סיפורים מעניינים. הסיפור האחרון והארוך ביותר בספר נקרא "סמטא בקרלטון" ומתרחש בעיקר באוסטרליה, יוסל הוא בנה הבכור של האלמנה ברכה, הוא חי באוסטרליה ואמו בורשה, הוא כותב לה מכתבים ומספר כמה הוא מצליח, מסודר כלכלית ומאושר עם אישתו וילדיו. הוא מנסה לשכנע את ברכה האם להצטרף אליו באוסטרליה שהרי בורשה היא אלמנה וחיה לבד. יש לה עוד בן בשם לייבל שנמצא בבית הסוהר, ולכן למרות שהיא חיה לבדה היא מעדיפה לחכות לבנה שישתחרר מהכלא ואיננה מסוגלת לעזוב אותו ולחבור לבנה באוסטרליה. לבסוף יוסל מצליח לשכנע את האם להגיע לאוסטרליה, היא מגיעה וזוכה לראות את בנה ונכדייה ואף מתגוררת במקום טוב, אך ליבה נשבר על בנה שנשאר בורשה והדבר אוכל בנפשה. האם יהיה סוף טוב? תקראו.”