לפני שקוראים, מה שצריך לדעת בוודאות זה לא לשנוא את הולדן למרות שהוא שונא אנשים, שונא מזייפים, יש לו ביקורת על כל דבר ואחד, הוא לא קל, הוא אגוז קשה לפיצוח. אבל היי גיל הטיפש עשרה לא סתם נקרא כך.
אז בעדינות בבקשה.

שם הספר הלא שיגרתי הוא מתוך שיר של רוברט ברנס "אם אדם תופס אדם בשדה השיפון". כשאחותו של הולדן שאלה אותו מה החלום שלו? מה הוא רוצה לעשות בחיים? הוא ענה לה "אני מדמיין לי כל הזמן ילדים

גיבור הספר הוא נער בן 16, הולדן קולפילד, שלימודים הם לא ממש הצדק החזק שלו. הסיפור מתרחש בניו יורק, לאחר שהחליט לעזוב את בית הספר בשבת בלילה, בשלושת הימים הבאים שלפני חופשת חג המולד.

אפשר לחשוב שהולדן הוא מיזנתרופ גדול, ואולי זה נכון לרמה מסוימת, הוא בהחלט יכל בכמה דק של שיחה עם בן אדם למצוא בו הרגלים שהוא ישנא ומספיק סיבות טובות לתעב אותו, ובכל זאת אני חושב שמעל הכל הוא פשוט שונא את מה שעולם ה

לפני כמה שבועות בעלי הראה לי סרטון וידאו שלו משנות ה90 מחוג התיאטרון ברעננה שאליו היה הולך פעמיים בשבוע. בסוף השנה הם העלו את "התפסן בשדה השיפון" וכמובן שבעלי היקר, שחקן מבטן ומלידה קיבל את התפקיד של הולדן. לא הכרתי את הסיפור (בסדר בסדר, חור בהשכלה זה נכון) אבל הכישרון המתפוצץ של ילד בן 15 שמצליח לקחת את התפקיד הלא פשוט הזה ולעשות ממנו מטעמים נחרט בראשי. ראיתי רק חלקים ולא את ההצגה כולה כך שעדיין

הדבר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא נראה.

לכאורה מדובר כאן על הרפתקאותיו המפוקפקות של נער בן 16, לא ממש מאוזן בנפשו, מיזנטרופ ולא יוצלח. הוא לא מחזיק מעמד במסגרות, יש לו קשיים חברתיים הן עם בני גילו והן עם "המבוגרים". על אף היותו צעיר, הוא כבר הספיק לפתח חיבה יתרה לטיפה המרה והקיבולת שלו לא הייתה מביישת פועל פחם בריטי, המבקר קבוע בפאב. הוא אינו יציב ונוטה למצבי רוח קיצוניים – יכול להתפרץ בבכי או

כבר כתבתי ביקורת על הספר הזה בעבר, זה עם הכריכה הכחולה. אז למה אני בכל זאת בוחר לכתוב ביקורת נוספת על הספר? האם זה בגלל שקראתי אותו פעם שנייה? לא. ואני גם לא אקרא אותו פעם שנייה, כי אם הייתי קורא אותו פעם שנייה, מה שהוא היה עושה לי כנראה היה רחוק ממה שהוא עשה לי בקריאה הראשונה, ואני לא רוצה שזה יהרוס לי (וגם כי אני בדרך כלל לא נוהג לקרוא ספרים יותר מפעם אחת).
החלטתי לכתוב פעם שנייה על הספר, למרות

אני סוג של דיכאוניסט וחושב שעדיף היה לא להיוולד מאשר להיוולד רק בגלל העובדה שזה בחינם. האם אני פסיכופת? האם אהבתי לקרוא את שר הטבעות? לא ואני חושב שאלו ספרים שמוערכים יותר מידי אז אולי אני באמת קוקו. מהצד הפיננסי אין חשבונות שצריך לשלם ואין בוס ועוד בוס ושורה ארוכה של בוסים בלתי נראים ומנהל מזופת גדול שיושבים לי על הצוואר= נשמעת כמו אחלה עסקה, ומהצד הנפשי לא שומעים יותר את שירת הציפורים המזורגגת מ

אני מוצא את עצמי ללא מילים. איכשהו יצא שדווקא על הספר הכי טוב שקראתי השנה קשה לי למצוא מה להגיד. זאת אומרת, זה לא שזהו לא ספר עמוק, בעל רבדים ונושאים מספיקים לדיון הגון. זה לא זה. הוא נחשב לקלאסיקה ואפילו מופיע לעיתים בבחינות הבגרות בספרות. בטוח שזה לא זה. פשוט, לפעמים הקלישאה נכונה – מרוב שהיצירה מדהימה ככה נעתקות המילים מפי הקורא. חוץ מזה, בחנו עליו כל כך הרבה עד שכבר הרסו את כל היופי שבו, המסת

מה כבר אוכל לכתוב שלא נכתב? מה כבר אוכל לומר שלא נאמר? ובכל זאת אני מסתכנת וכותבת מרחשי לבי דברים שבטח כבר היו טובים ממני שהעלו אותם.

היו לי את כל הסיבות, לכאורה, לתעב את הולדן: הוא מיזנתרופ שונא אדם, הוא קיצוני בדעותיו, הוא מלודרמטי, קטנוני, אגוצנטרי. ובכל זאת, מעבר לכל התכונות השליליות הללו, עמוק בפנים, מסתתרת נשמה טובה ונפש הומיה. הומיה באמת, לא במובן הציני של מחשבות... הולדן עוזר לילדים קט

עוד עשרה ימים, זה יהיה חודש. הזמן עובר כשנהנים, כמו שאומרים.
לפני 20 יום גמרתי עם בית הספר. החטיבה לפחות.
עזבתי בית ספר ואת הנופים שלו. את המורים. הילדים. הפינות הקטנות. הספריה. הדשאים, העצים והבניינים. הקפיטריה. ההתרגלות לנסוע באוטובוס של מועצה ולקום בשבע בבוקר.
התנתקתי מהבית ספר הזה, וכשאני חושבת על, טוב שכך. טוב שאני אלך לסיבוכים של המגמה שם, טוב שנפטרתי מכמה ילדים שאחר כך הבנתי כמה אני שמחה