משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן.
אבל זה לא מפריע להם. הם מחכים.
המון שנים, מה המון? מאות שנים הם אוכלים קש בכל הדרכים האפשריות: מדכאים אותם, שוחטים אותם בהזדמנויות מזדמנות ובעיקר לועגים להם על הציפייה למשיח.
לא, אני לא מדבר על היהודים שסביבכם. אני מדבר על השיעים. למשיח שלהם קוראים "מהדי" והספר הזה הוא על איש אחד, אמיתי, שרבים מהם האמינו כי דמותו היא דמות המיועד, בין השאר כי סיפור חייו תואם כמעט אח

מעניין. פשוט מעניין כמה אנחנו מורכבים ושונים זה מזה.
בתחילת הספר המחבר מציג את עיקרי שיטתו להעריך את גילו של האדם, המורכב מכמה גילאים במקביל. לאחר שקראתי את ההקדמה חשבתי- כמה מורכב זה כבר יכול להיות במציאות, הרי הכל ברור. ואז התחלתי לקרוא את סיפורי האנשים המובאים. והתברר לי שהמציאות יותר מורכבת מהתיאוריה. האנשים חיים, כל אחד בדרכו. והשיפור והנסיגות אצלם ממש סובייקטיבים. צריך הרבה רגישות כדי לדבר

על פטריאכליות ודיכוי נשים נכתב לא מעט, ומסיבות טובות. פחות מזה נכתב על פטריאכליות ודיכוי גברים.
הספר הזה עוסק בהשפעות החיברות (סוציאליזציה) הגברי על נפשו של הגבר. כיצד החינוך ל"קשיחות", ו"יציבות", גובים מחיר פנימי של ניתוק מהרגשות, אשר צף לאחר מכן בביטויים כאלימות, התמכרות ואובססיביות.
טרנס ריל חושף בפנינו את דרכו הפסיכותרפיסטית הייחודית - דרך טיפולים משפחתיים, להגעה לשורשי הכאב של הגברים בהם

ספר מעניין, שלא החליט מה הוא רוצה להיות: תיאוריה חדשה על פסיכולוגיה גברית, ספר עזרה עצמית לנשים הנשואות לגברים, או אוסף של תיאורי מקרים משעשעים של גברים שמפחדים שיש להם ... קטן?
לספר יש טענה בסיסית מעניינת - מאחורי כל דבר יש בעיות מיניות, ומאחורי מין - יש בעיות אחרות הקשורות לרגשות, שעליהם גברים לא מדברים. הבעיה היא, שבמקום לבסס את הטענה באופן רציני, אלון מביא - באופן טרחני משהו - אינסוף תיאורים