ביקורת ספרותית על סיפורים, מזמורים ומשלים מספרות מצרים העתיקה מאת יהושע מאיר גרינץ
ספר בסדר

---

אחד מסה"כ (ממה שידוע לי) שלושה ספרים שמתרגמים מספרות מצרים העתיקה לעברית - השניים האחרים הם "שירי דודים ממצרים העתיקה" ו"'אין אדם שנולד חכם': חכמת מצרים הקדומה וזיקתה למקרא" - ויש גם תרגום מאנגלית לספר המתים המצרי שאני לא מחשיב כי הוא לא מהמקור המצרי ולא נעשה על ידי חוקר בעל שם.

בתור כזה בהכרח יש לו חשיבות עצומה לקורא העברי, אבל להגיד שהספר, שנכתב באמצע שנות השבעים, מתאים לקורא המודרני? לא בדיוק.
קודם כל, גרינץ מכיל בספר הזה הרבה פרשנויות, הערות וניתוחים שלו, שאני חייב להודות שאת רובם לא קראתי אלא סתם רפרפתי עליהם, משלוש סיבות עיקריות:
1. הוא מקסימליסט להחריד. ברמה של "האבות היו אמיתיים". היום אין כמעט אף חוקר רציני שמחזיק בעמדות כאלו מקסימליסטיות, בעיקר לנוכח גילויים וחידושים במחקר מאז ימיו של גרינץ. כך, ההגיגים שלו סביב הטקסטים הם לא הכי עדכניים.
2. השפה שלו קשה ומסורבלת. הרבה פעמים קשה להבין מה הנקודה שלו. העברית מוזרה.
3. מקורות ראשוניים תמיד מעניינים אותי הרבה יותר ממחקר מודרני, וזו ההטייה המוטבעת בי מראש שאיתה באתי לספר הזה.

בכל מקרה, המפעל של גרינץ חשוב כי התרגומים שלו די נהדרים; לשון מקראית יפייפיה, והבהרות לגבי מילים מסוימות בטקסט המצרי שלהשערתו נלקחו מלשונות כנעניות. זה די מגניב לראות שהמצרים לפני 3,500 שנים השתמשו פה ושם במילים או צירופי לשון שאנחנו משתמשים בהם היום.
הבעיה היא שהלשון המקראית הזו מאוד קשה, ואין כמעט הערות שמבהירות את המשמעות של מילים נדירות בעברית או קטעים מסורבלים בטקסט המצרי, אז מצאתי את עצמי במשך חלקים נרחבים מהקריאה מתייעץ בתרגומים אנגליים לטקסטים המצריים, ספציפית בעיקר בLiterature of Ancient Egypt : An Anthology of Stories, Instructions, Stelae, Autobiographies, and Poetry של William Kelly Simpson.
וזה מביא אותנו לנקודה הכי חשובה; אם אתם קוראים שפה שאינה עברית, אני ממליץ בחום לקרוא את תרגומי ספרות מצרים בשפה הזו. ככל הנראה בשפה האחרת שאתם דוברים יש תרגומים מעודכנים, מקיפים ונהירים יותר. אנגלית היא שפה שנייה עבורי ועדיין התרגומים האנגליים בספר של סימפסון היו נהירים עבורי פי כמה וכמה. אני אקרא את כל הספר שלו בהזדמנות.

ולספרות המצרית עצמה; היא מאוד מאוד מוזרה לקורא מודרני, גם אם הקורא המודרני הזה בדיוק קרא את "האיליאדה", "האודיסיאה", טקסטים גנוסטיים מנג' חמאדי ויוספוס פלביוס.
העניין הוא שלספרות המצרית אין איזו ספרות יורשת ישירה, בניגוד ליוונית - לטינית שהולידה את כל הספרות המערבית, המסופוטמית שהשפיעה עמוקות על התנ"ך והספרות הערבית וכו'..
הספרות הזו עובדת בעולם אחר לגמרי מכל ספרות אחרת שקראתי בחיי. זה קצת כמו לקרוא טקסטים של חייזרים. חוויה מרתקת ומתסכלת בו זמנית.
הסיפורים העלילתיים מרגישים כל כך רנדומליים וביזאריים לפרקים (רק אציין שיש קטע שבו אל אחד מאונן ואמא שלו מורחת את הזרע שלו על החסה של אל אחר, כדי שכאשר האלים יזמנו את שניהם הם יוכלו להשפיל את חובב החסה.. אני נשבע לכם שזה פי אלף יותר מוזר במקור ועידנתי את זה.) פשוט בלתי אפשרי לקרוא את הספרות הזו באופן שאינו די אנתרופולוגי - היסטורי, בניגוד למשל למחזות יוונים עתיקים שאתה יכול להיטמע בעלילה שלהם כמו במחזה מודרני.

המזמורים כאן יפייפיים, אגיד את זה. גולת הכותרת היא מזמור לאל אתון, שתקופה מסוימת היה אל יחיד במצרים מונותאיסטית. המזמור הזה כל כך מזכיר את מזמורי תהילים, ואגב, פיליפ גלאס כתב אופרה נפלאה בהשראתו. מומלצת לשמיעה בזמן הקריאה.

את ספרות החכמה שבספר הזה לא קראתי, חוץ מכמה קטעים קצרים, כיוון שאני עומד לרכוש את "אין אדם שנולד חכם", שהוא תרגום חדש לספרות החכמה המצרית, נראה לי הרבה יותר מהנה לקרוא אותה כך.

6 \ 10.
התרגומים עצמם נהדרים, יוזמה מבורכת יכולה להיות להוציא אותם עם ביאורים והערות של חוקר מודרני, שינגיש אותם יותר לקורא העברי.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על סיפורים, מזמורים ומשלים מספרות מצרים העתיקה