1. סיפור בהמשכים - אסיר בביתו שלו

אסיר בביתו שלו
מאת אלון פרנקל כל הזכויות שמורות
פרק שלישי – החיים ממשיכים
(את הפרקים הקודמים ניתן לקרוא באתר "הכל סיפורים" - http://storiz.co.il/)

בימים האחרונים לא חשתי בטוב. אני מאשים בהרגשתי הרעה את החיסון נגד שפעת שקיבלתי. מעולם לא הרגשתי רע כל כך. צמרמורות תקפו אותי ולא הצלחתי להתגבר על התחושה שאני עומד לקפוא ולסיים את חיי כמו גוש של קרח. אפילו שהדלקתי תנור חשמלי, ולבשתי סוודר ואפילו מעיל, ושתית כוס תה חם עם לימון שהכנתי במעט הכוח שעוד נותר בי. שום דבר לא עזר. הרגשתי שאני עומד לסיים את חיי מוקף בכל הדברים שאספתי במשך השנים. ולא שהיה אכפת לי לעזוב את העולם. העולם מלא באנשים שמנת החיים שלהם הייתה קצרה יותר משלי, ואחרים שסבלו בחייהם הרבה יותר ממני. באופן מוכני שטפתי את כוס התה, והעפתי מבט אחרון של פרידה, בחדר האורחים המלא במדפים ובארגזים סגורים. העברתי את ידי על התמונה של רוזה היקרה שלי, שהביטה בי מבעד לימים רחוקים שלא ישובו לעולם. גל של סחרחורת שתקף אותי גרם לי לעצום את עיני. הרגשתי את החדר מסתובב סביבי באלימות, מן העבר השני של עפעפי הסגורים. נשענתי בכתפי על הקיר, ושמעתי את הקולות שמקיפים אותי, בבהירות שאין כמותה. שמעתי את ליבי הפועם, ואת בטנת המעיל המתחככת בסוודר המשובץ והמהוהה שרוזה קנתה לי לפני שנים. שמעתי נמלה אבודה, מהלכת לה על גבי אחד המדפים התלויים מעלי. שמעתי ענפי עץ מתנופפים ברוח ומטרייה שיאבדה את בעליה וריחפה באוויר החורף הקר, הלאה... הלאה...
הרגשתי בנשמתי המשתוקקת להצטרף אל המטריה, לעזוב את הגוף הכובל אותה אל האדמה, ולהמריא לעבר השמיים האפורים מרוב עננים. יכולתי להרגיש את המאבק בין הגוף שעדיין סירב להרפות, לבין החלק שהחליט שהגיע היום.
ואז שמעתי משהו שאמר לי שעלי להמשיך לחיות. שמעתי גל עדין, מתנחשל לאיטו לעבר החוף. ואחריו רדף גל מקציף נוסף, ועוד אחד. הייתי בטוח שאינני חולם, שהגלים הללו, שאותם אני שומע, הם מציאות ולא חלום. למרות שמעולם לא שמעתי את גלי הים בעודי ספון בביתי, מפני שחוף הים מרוחק מביתי מרחק ניכר, ידעתי שאוזני אינן מתעתעות בי. הגלים ביקשו להזכיר לי דבר מה שכמעט שכחתי. נזכרתי באדם שאת שמו אינני יודע, אך יודע אני עליו היום, יותר מאשר האישה שהביאה אותו על העולם. זהו האדם ששולח אלי פיסות כתובות של חיים, בתוך שפופרות של משחק שיניים שנוקו מכל שריד של משחה. איך אוכל לנטוש אותו כך? בזכות שלמדתי להכירו, וקראתי את מילותיו, לימד אותי כמה כדאי להמשיך ולקרוא את מה שיש לו לומר. כתביו גרמו לי ללמוד על החיים יותר משלמדתי במשך עשרות רבות של שנים. הרגשה מוזרה תקפה אותי, בלתי צפויה הרבה יותר מנשמה של אדם בערוב ימיו שרוצה לפרוח לה, לצאת למסע לעבר מקומות רחוקים. נזכרתי באחד המכתבים שקראתי, אשר שגרמו לי לחוש שהוא, הכותב, פונה ישירות אלי; שהוא יודע שאני קורא אותו, ומכיר בו, ויודע שהוא חי וקיים. אם אעזוב עכשיו, מי יודע מה יקרה לו? האם יכתוב למישהו אחר? ואם לא ימצא אחר את מכתביו, או שמי שימצאם לא יאמין בו בכותב, מה יקרה לכותב, לאסיר שלי? האם יפסיק גם הוא להאמין בעצמו? בעצם קיומו?

את הפרקים הקודמים ניתן לקרוא באתר "הכל סיפורים" - http://storiz.co.il/

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

2. "לונה" - סיפור מתח שכתבתי ואני מעלה כאן בהמשכים

לונה – סיפור מתח ומסתורין בהמשכים מאת אלון פרנקל.
כל הזכויות שמורות לאלון פרנקל ©


תקציר הפרק הראשון – אני והחבר הכי טוב שלי, רפי, היינו בדרכנו לבית הספר. פתאום כבה האור בעולם וכל האנשים מלבדנו נעלמו. החלטנו להתנהג כרגיל והמשכנו ללכת לבית הספר, לשיעור של המורה אופירה.

חלק שני


ובאמת רפי שתק והמשכנו ללכת לבית הספר. אבל אופירה לא באה באותו יום. גם שאר הילדים לא הגיעו חוץ מאשר חדווה ושאול ואהוד. כולנו התיישבנו במקומות שלנו וניסינו להתנהג כרגיל. זה הצליח לנו די טוב עד שאהוד התחיל לצרוח כמו משוגע. חדווה ביקשה ממנו להפסיק. היא אמרה לו שהיא רוצה להיזכר באיזה מקצוע יש מחר מבחן.
"מבחן?" שאל אותה רפי, "אין מחר שום מבחן."
"תפסיק להיות מעצבן, גם אתה. חייב להיות מבחן. תמיד זה קורה לי לפני מבחנים," היא אמרה, "המתח גורם לי לחלום חלומות מוזרים."
כעבור שעה צלצל הפעמון לאות שהשיעור הסתיים. אני בטוח שלא רק אני נשמתי לרווחה. צלצול הפעמון הזה היה כמו אות מאלוהים שזה שהכל יהיה בסדר, שלא השתגענו ושהעולם יחזור בקרוב למסלולו הרגיל.
"אני יוצא לחצר," אמר שאול בלי לפנות לאף אחד מאיתנו באופן מיוחד. "מישהו רוצה להצטרף?"
אף אחד לא ענה לו והוא יצא מהכיתה לבדו.
חדווה רצה אל החלון וקראה לנו בקול מוזר: "חבר'ה בואו מהר, אתם חייבים לראות את זה."
אני ורפי קמנו ורצנו לעבר החלון ואילו אהוד נשאר לשבת במקומו בעיניים עצומות. הסתכלתי מבעד לחלון, ישר למטה, וראיתי את שאול שותה מהברזייה. לא הבנתי למה חדווה קראה לנו בקול מוזר שכזה בשביל להביט בשאול שותה מים.
"בוא נשב רפי, עוד מעט אופירה תבוא," אמרתי בכעס.
רפי תפס לי את היד ומשך אותי בכוח רב כל כך שכמעט נקעתי את הכתף. "מה איתך חתיכת..." ואז ראיתי על מה רפי מצביע.
מסביב לבית הספר לא היה כלום. לא רחובות, לא בניינים, לא מכוניות, לא אנשים. לא היה שם כלום, פשוט כלום. בית הספר הפך לאי של שפיות באמצע שום כלום ושום דבר. היה חושך מסביבנו, שחור ואטום. בחוץ היה אור, כרגיל, והשמים היו כחולים, אבל לא הייתה שמש בשמיים.

המשך בקרוב...
אתם מוזמנים להגיב

סיפור מתוך הספר 'כוכבים לארוחת בוקר' שיראה אור בקרוב בהוצאת יובלים מיסודו של אלון פרנקל.
כסופר ומו"ל אני מזמין אתכם לפנות אלי ואני אפיק ואלווה את הוצאת ספרכם באופן אישי, בשירות ובמחיר ללא תחרות. ספרי פרוזה, שירה, סיפורי חיים וזיכרונות ועוד.
alonfrenkel@walla.co.il 0544-478800

נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים

3. סיפור מתח ומסתורין - כדאי לקרוא

מה הייתם עושים לו הייתם מגלים שנקלעתם לאי בודד?
נהנים מבדידות מזהרת?
מנסים למצוא את הדרך לחזור אל הציוויליזציה?
האם הייתם מרגישים חופשיים?
האם הייתם מרגישים כלואים?
ומה אם האי הבודד שנקלעתם אליו הוא הבית שלכם או מקום העבודה? ואולי בית הספר שאתם לומדים בו?
מה אם הייתם קמים בוקר אחד ומגלים שרק אתם נותרתם ושאין מלבדכם איש בעולם?
ואולי גרוע מזה – היה מתברר לכם שנותרה רק פיסה קטנה מהעולם? מה הייתם עונים אז לשאלות שלעיל?
האם הייתם מרגישים חופשיים?

לונה – סיפור מתח ומסתורין בהמשכים מאת אלון פרנקל.
כל הזכויות שמורות לאלון פרנקל ©

חלק ראשון

זה חלום. זה חייב להיות חלום. זו לא יכולה להיות המציאות, הו לא. בשום פנים ואופן לא. אני רק אטמון את הראש בתוך הכרית ואחכה למחר. מחר הכול יהיה בסדר. מחר אני אקרא לרפי, החבר הכי טוב שלי, ואספר לו על החלום המטופש שחלמתי ושנינו נצחק לנו. אני מוציא את הראש מתוך השמיכה של ברוך וגוער בעצמי. על מי אני מנסה לעבוד? גם אם אקרא לו עד מחר, רפי כבר לא יענה לי. אפילו שכולי רועד מפחד אני לא יכול לשקר לעצמי ככה. אני יודע שהוא לא יענה לי. גם חדווה ושאול ואהוד לא יענו לי. אף אחד לא יענה לי יותר אף פעם. נשארתי לבד. במו עיני ראיתי איך כולם הולכים. גם אני כמעט הלכתי אחריהם, אבל מאיזו שהיא סיבה עצרתי ברגע האחרון, על סף התהום.

אני זוכר היטב את היום הארור שבו שנפגשנו למטה אני ורפי והתחלנו ללכת לבית הספר. באמצע הדרך, המדרכה שהלכנו עליה והכביש וכל הבניינים נעלמו לרגע אחד ושבו והופיעו מחדש. זה לא נראה אסון גדול בהתחלה. לא יותר מאור שכבה בחדר המדרגות כשאתה מעדיף לעלות ברגל במקום להמתין למעלית. כל מה שצריך לעשות זה לגשת וללחוץ על הכפתור ולהדליק את האור. ההבדל היחיד היה שהפעם זה לא קרה בחדר המדרגות. רפי שאל אותי: "תגיד ראית את ה..."
ואני קטעתי אותו ושיקרתי: "לא, לא ראיתי שום דבר." כנראה שבתוך תוכי הרגשתי שמשהו לא בסדר.
"כן, בעצם גם אני לא ראיתי שום דבר מיוחד," רפי שיתף איתי פעולה.
המשכנו ללכת בשתיקה עד שרפי שאל פעם נוספת: "אתה בטוח שלא ראית... אתה יודע, משהו מוזר? שמת לב שנשארנו רק שנינו מכל האנשים שהיו קודם ברחוב ושאין גם מכוניות שנוסעות לעבודה?"
"שתוק," אמרתי לו, פשוט סתום את הפה שלך. עוד מעט נגיע לבית הספר והמורה אופירה תיכנס ונתחיל ללמוד לקראת הבגרות במתמטיקה. זה הולך להיות יום רגיל, ממש כמו אתמול וכמו מחר."

המשך בקרוב...
אתם מוזמנים להגיב

סיפור מתוך הספר 'כוכבים לארוחת בוקר' שיראה אור בקרוב בהוצאת יובלים מיסודו של אלון פרנקל.
כסופר ומו"ל אני מזמין אתכם לפנות אלי ואני אפיק ואלווה את הוצאת ספרכם באופן אישי, בשירות ובמחיר ללא תחרות. ספרי פרוזה, שירה, סיפורי חיים וזיכרונות ועוד.
alonfrenkel@walla.co.il 0544-478800

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

4. מחסום כתיבה

בעודי כותב,
זעק מישהו מאחור - "עצור!"
אבל כשאני כותב, קשה לפעמים להפסיק.
"עצור!"
ניסה הקול שנית לכפות עלי את רצונו.
הגברתי מהירות.
כתבתי יותר ויותר מהר,
מנסה לחמוק מהמילים הרמות שרדפו מאחורי.
התחלתי חש בריאותיי. נשימותיי כבדו. אני כבר לא בכושר.
לא ויתרתי.
כתבתי עוד מילה ועוד משפט. ואז...
שמעתי דלת נטרקת. של רכב די גדול.
ואז סירנה.
משטרה.
הם עקפו אותי בחריקת בלמים ונעמדו.
אני רואה את השוטרים מניחים את המחסום היישר ממולי.
הם מקיפים אותי מכל העברים בדוקרני תייל.
משטרת המחשבות.
זהו.
המחסום הושלם. זה אבוד, אין ברירה, אבל אי לא יכול להפסיק...אני חייב להמשיך...לא,
אינני יכול להמשיך לכתו....

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

5. פרק מספר שכתבתי - "זה אף פעם לא היה החלום שלו - לגור עם אריות" (מאת אלון פרנקל)

פרק 1

יאיר, אחראי המשמרת בחברת הניקיון "שקוף זה נקי," סיים את המשמרת ונסע הביתה. הייתה זו שעת ערב מאוחרת וגופו היה רצוץ. שערותיו שדבקו למצחו היו עייפות כמעט כמוהו, אבל הן, בניגוד אליו, לא היו צריכות לעמוד על הרגליים במשך יותר משתיים עשרה שעות ברציפות.
איש הניקיון העייף יצא מהמיצובישי L200, הטנדר החבוט שידע ימים יפים יותר, ופסע הביתה. הוא לא הספיק להתרחק לפני ששמע את קולה של יד רפה מכה בהצטדקות על שמשת חלון המכונית, מבפנים.
באיטיות הסתובב יאיר ופנה בחזרה אל הטנדר שאת דלתו נעל לפני שניות ספורות. בידו העייפה חיפש את המפתחות בכיס מכנסיו. "לעזאזל," מילמל חרש, "שוב שכחתי להוריד את סעידה." סעידה הייתה פעם בדווית אמיתית, שחיה באוהל במדבר, עם גמלים וכבשים. כשרק התקבלה לעבודה היא הראתה לו תמונה שלה, ילדה מצולמת בשחור ולבן ואיש גבוה ורזה, שצבעו חום כהה, מניף אותה גבוה באוויר ומחייך.
הבדווית השקטה לא ידעה הרבה מילים בעברית, אבל גם לו ידעה, ביישנית הייתה וממעטת לדבר. תמיד הייתה נחבאת אל הכלים והצניעה את עצמה ככל שרק יכלה. נדמה היה שרק ילדיה שהמתינו לה בבית, שלושה או ארבעה, הוא לא ידע בדיוק, האיצו בה לאותת לו ששכח להסיע אותה הביתה.
הדם שצף ברקותיו, שולח גלים של כאב לאחורי ראשו. בזמן האחרון כדורי ההרגעה הפסיקו להשפיע כמו שצריך. היטב ידע שעליו ללכת לרופא אבל לא היה מסוגל. הרופא וודאי יצווה עליו להגדיל את המינון של התרופות הקבועות ואולי גם ירשום לו משהו נגד כאבים. גם ככה הוא מספיק מטורף והוא לא צריך עוד מהגלולות היקרות שיזכירו לו את זה.
יאיר פתח את הדלת שחרקה במחאה וחייך אל סעידה כרוצה לומר לה שאין בליבו עליה.
"איכפת לך שאני רק אעלה להשתין?" שאל. כאילו שהיא תעז להגיד לו שאכפת לה, כאילו שהיא תעז להגיד משהו בכלל.
נמאס לי מהעבודה המסריחה הזאת, חשב כשסיים את ענייניו ורכס את מכנסי העבודה. אחר כך הוריד את המים וצפה בהם במסעם הלאה לעבר הים. יותר מידי זמן חלף מאז ביקר בחוף הים, אפילו שכל כך קרוב היה לשכונה.
אני חייב לזכור לעשות יותר דברים שאני אוהב, טלטל את ראשו בעיניים עצומות.
כל כך נמאס לו לעשות את מה ששנוא עליו. נמאס לו שמצפים ממנו לגעור בעובדי ניקיון קשי יום לא פחות ולא יותר ממנו עצמו, שהעיניים שלהם, ממש כמו אלה שלו, עייפות כל כך ומכל כך הרבה סיבות.
יאיר ידע שכשהוא מתחיל לחשוב יותר מידי על עיניים זה סימן לא טוב, אפילו מאוד לא טוב. אבל הוא פחד לקחת עוד אחד מהכדורים שהדוקטור הטוב רשם לו, אז הוא דפק את הראש בקיר, חזק, אבל לא יותר מידי, וירד למטה.
הנסיעה לרמלה לא הייתה ארוכה אבל יאיר פחד להירדם, אז הוא הדליק את הרדיו ופתח את כל החלונות עד הסוף. נהמות הרוח והרדיו, קיווה, יעירו אותו ויעזרו לו לשכוח את כל המחשבות על עיניים, מחשבות שהוא לא רצה לחשוב אבל לא הייתה לו ברירה.
הרעש שבקע מתוך הרדיו הקטן הזכיר לו שהוא שכח לתקן את האנטנה. אבל הייתה לו קלטת אחת שהוא קיבל לפני כמה ימים בדרכו לקנות לחם שחור רגיל, לא פרוס, וגבינה. בדרך למכולת הוא שכח לאן הוא צריך ללכת. בלי להתכוון הגיע לרחוב סואן הרבה יותר מידי ומרוחק יותר מידי מהשכונה. ברחוב הזה פגש ברסלבי אחד, שלבש כיפה גדולה מצמר. החסיד הברסלבי נתן לו קלטת במתנה, אחרי שהוא הסכים להניח תפילין.
הברסלבי הבחין שהוא ממלמל בכוונה רבה, חיבק אותו באושר והצטרף למלמוליו. אבל באמצע התפילה הבחין לפתע החסיד שמשהו לא בסדר בתפילין ושזו לא טעות של חילוני סתם. החילוני הזה הידק את הרצועות השחורות בעוצמה רבה כל כך עד שכף ידו וזרועו הלבינו כידו של מת.
הברסלבי התיר ברוך את שרוכי הטוטפות, והטמין בידיו של יאיר קלטת. "תקשיב לזה, זה יעזור לך", לחש באוזנו ופנה לחפש נפשות אובדות נוספות.
עכשיו הכניס יאיר את הקלטת אל תוך מכשיר הטייפ ומנגינות של רוק חסידי זלגו מתוך הרמקולים לעבר הרחוב הרמלאי שנם את שנתו.
עוד לפני שהסתיים השיר השלישי, עצר יאיר את המכונית ליד ביתה של סעידה. בדרך כלל בעלה, איש קטן אפוף ריח של סיגריות זולות, היה מחכה לה, שעון על הגדר השבורה שהקיפה את הבניין המוזנח. אבל היום הוא נעדר ממקומו. אולי הוא הקדים לישון הלילה, ואולי המוזיקה המוזרה היא שהבריחה אותו ממקומו.

לתגובות ניתן גם לשלוח לי מייל alonfrenkel@walla.co.il
אודה לכל חברי הפורום על רעיונות שיעזרו לי לשווק את הספר שלי
(המטרה הכמעט בלתי אפשרית שלי היא להתפרנס מכתיבה)

נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים

6. סיפורונים שכתבתי, בקרוב הספר

שלום לכולם!
שמי אלון פרנקל, אני משתתף בתחרות צרצר פיס בפייסבוק (תחרות של סיפורים קצרצרים) והעלתי לשם כמה סיפורים קצרים שכתבתי. אם אזכה, אנצל את כספי הזכיה על מנת להוציא לאור ספר שכתבתי. להלן הסיפורים שכתבתי, אם הם יפים בעינכם אודה לכם אם תצביעו עבור חלקם או כולם בפייסבוק (ניתן למצוא אותם על ידי הקלדת השם שלי בחלון החיפוש שבדף התחרות). כמובן שאשמח לשמוע גם כאן, בפורום את דעתכם הכנה.

ניחוח חמים של סוף החופש נותר מאחורי, לבדו. בין קירות מחווירים רופאים, אחיות ואמא. אני מביט בה ונרעד. בחוץ חמסין, אבל כאן- קר, תמיד קר.

כשטייל עם רקסי, ליד מקשת האבטיחים של התאילנדים, התקלקל מכשיר ה-MP3 החדש. ליאור קילל חרש, דווקא באמצע הלהיט, חשב. עוד זבל מהמזרח הרחוק.

אחרי הפרסומות, רק אחד מדיירי הבית יזכה במיליון. האם יהיה זה זאב? הקשישה "הסכסכנית"?, "האישה באדום"? "המאצ'ו" חובב כלי הירייה? הישארו איתנו.

קפיטן יאנסן כיוון את רובה הלווייתנים המיושן לעבר החיה האחרונה מסוגה. ועתה הצלצל בידו, טרם החליט אם יברך או יקלל את האוקיינוס ששינה את מזלו.

נמאס לי ממרוץ העכברים הזה, הספקתי לסנן מתחת לשפם, לפני שלקחו אותי אל המעבדה. במעבדה הודעתי לאחראי שאני מתפטר. ואז הם הכניסו את החתולים.

מהחלום הזה, החליט, הוא לא מוכן להתעורר. קשה להסביר למה בעצם, הרי על מה כבר חלם? על עץ? על תפוח? אבל אין ברירה, צריך לקום לעבודה.

היריעה כאן קצרה. אני מושך לכאן ולשם ונוכח בזה שוב ושוב. צר המקום מכדי לטוות עלילה אם עכביש אינך. ולא די להיות סתם סופר, צריך כאן משהו אחר.

נסיך ונסיכה נפגשו בממלכה, רחוקה, רחוקה. לפתע, אויה! מישהו שם בצרה. הביס הנסיך דרקון ענקי, הביסה גם היא דרקונית. ככה זה כשיש נסיכה שוויונית.

רשרוש. של צעדים עלי שלכת, או חלילה בינות חדרי הלב. צריך כבר להחליט וזה כואב. ינקות - רשרוש עלי שלכת, באחרית - רשרוש חדרי הלב ובסיום – כאב.

אוף. גוזל. בחופש זה לא קל. גור לך.

נכתב לפני 14 שנים ו-1 חודשים