1. סיפורי סבתא ...... קטע שכתבתי ... נחמד , קליל ומשעשע אשמח לקבל ביקורת לכיוון

את האמת , מתאים לי "סיגל" , שם מגניב , אף פעם עוד לא הייתה לי חברה שקרו לה "סיגל" . "סיגל" זה שם של כוסית אבל ילדה טובה ממשפחה טובה במושב בצפון שמבחנתי צפון זה אחרי הרצליה וסיגל הקטנה והחמודה באה לתל אביב אחרי הצבא בשביל להבין על מה כולם מדברים, בטח היא סטודנטית לעיצוב פנים . לא בעצם, עיצוב אופנה . בניתי קורות חיים לבחורה שאני אפילו לא זוכר איך היא ניראת. אני זוכר אבל שהיה לה תחת קטן ויפה , מעוצב , איתן ורך שאם לקבוע על פי מדד זה את גילה אז ניתן לשער שהיא בגיל ה" אני אחרי צבא ובאתי לעוף על החיים". שזה בערך 23-26 . אני מנסה לשחזר את אירועי הבוקר לנסות ולשלוף פיסת זיכרון אשר מתארות את איך שהיא ניראת וזה מדהים כי אני לא מצליח והיא הרי דיברה איתי פנים אל פנים ורק את התחת שלה אני זוכר . חושי כצייד לשעבר חוזרים אליי במהירות אחרי הפרידה מהחברה הראשונה שלי. האינסטינקט החיית שבי רק חושב על הרצון להתרבות ולהפיץ את זרעיי ברבים או ליתר דיוק ברבות.על פי התחת שלה ניתן להעריך כי אין סיכוי שהיא מכוערת. אבל אני חייב לדעת איך היא ניראת, אולי פייסבוק?
יפה,
אבל מה השם משפחה שלה?
לא יודע ואין סיכוי שאני מתקשר לברר את זה איתה עכשיו. אולי אני אביים סקר ואתן לך לחבר שלי להתקשר אליה מחסוי ...
לא
זה כבר יותר מידי, נסחפתי קצת. בסך הכל בחורה עם תחת נחמד שרוצה לצאת לבלות , למה הכל חייב להיות סביב מין , איך נהייתי ככה חומרי?
איפה הרגש?
איפה האופי ?
כאילו שאני לא מזיין מכוערות , גם למכוערות מגיע להנות ושמישהו יענג אותן. הרי כולנו שווים בסופו של דבר לפחות בעיני הבורא . וחוץ מזה אני מזיין מכוערות מתוך רצון טוב של לעזור ותו לא. ככה שעל פי הערכת המצב הנוכחית מתאים לי להפגש איתה ואני שולח לה הודעת טקסט
" מה דעתך שאני יבוא לאסוף אותך בשבע כדי שאם תחליטי שנמאס לך ממני לפחות זה לא יהיה מאוחר מידי לפספס יציאה הערב"
אני מוסיף סמיילי שלא תחשוב שיש לי רגשיי נחיתות או הערכה עצמית נמוכה.
נשלח.
אני מכניס את הפלאפון לכיס ומחכה לרטט , חולפת דקה, אני מנסה לשחק אותה כאילו שלא אכפת לי אבל אני לא מצליח ,
אני מוציא את הפלאפון מהכיס , אולי קיבלתי הודעה והוא לא הצליח לתרגם את זה לרטט או שאולי היה רטט ולא הרגשתי.
אבל לא. לא קיבלתי הודעה חזרה
אני בודק את ההודעות הנשלחות אולי ההודעה בכלל לא נשלחה
אבל ההודעה נשלחה
טוב אז אולי זה כי אין קליטה ,
אבל הקליטה פה מעולה .
כנראה שאם הבדיחות המטופשות שלי אני הורס לעצמי בילוי בנוכחות נשית אשר במיוחד עכשיו אחרי הפרדה אני זקוק לו במיוחד. חייב לנסות אישה אחרת , חייב שמשהיא תיגע בי בתשוקה חייב לגרום לה לקנא אני מחזיר את הפלאפון לכיס ללא כל הודעות חדשות.
"תרצה עוד משהו לשתות?" אני שומע את המשפט הזה נזרק לחלל האוויר מאחוריי ופורץ לי את הבועה ששקעתי בה מהרגע שסיימתי את הקפה שלי. אני מסתובב והמלצרית מאחוריי. זה ללא ספק אינה התנוחה היאדאלית לקיים דיאלוג . הראש שלי מופנה לאחור ולמעלה .
" אפשר אולי להעביר את השיחה הזאת לתנוחה נעימה יותר?" שאלתי אותה בעדינות.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה בחוסר הבנה כללי.
"אני רוצה שאת תיהיה בדוגי ואני יבוא ירכון מעלייך וייתן לך כאפות על התחת ואז תשאלי אותי מה אני רוצה להזמין , סבבה?" אני לא באמת אומר את זה אבל אין ספק שלולא היה לי עבר פלילי מפואר יותר וסיטואציה זו הייתה מתרחשת במדינת עולם שלישי למרות גם שם למעשה לא הייתה אומר את.
"פשוט תבואי מולי כי עם אני ממשיך לדבר איתך ככה תצטרכי להזמין לי עיסויי לשרירי הצוואר"
היא מחייכת ומגיעה אל מולי וכמובן שהיא עוברת סקירה כללית מאזור המותניים ומעלה כשאני מתרשם מכל כימור בגופה , מודד אותה , בוחן אותה, מסווג לקטגוריה ואפילו מצליח לדמיין אותה בערום וכל זה בפחות משתי שניות בדיוק כשאני מסתכל לה בעיניים תוך כדי שאני מדבר איתה. מדהים! המוח הגברי הרבה יותר יצירתי ממה שנדמה , אנחנו פשוט מנצלים את זה לטובת דברים מעט שונים. אולי זה למעשה אקט של הטבע אשר טבוע בי עוד מימיי אבות אבותיי הקדמונים אשר היו בוחנים את נשותיהם לצורך התרבות והפצת הזרע.
"אני רוצה בבקשה.... " נתקעתי , מה בכלל אני רוצה
"אממממ......." אין לי מושג איך בכלל הגעתי למצב שבו אני מזמין
"אני לא יודע מה אני רוצה למען האמת , שתיתי קפה שחור ואז שקעתי במחשבות ואת הגחת מאחוריי והפתעת אותי , אם שאלה שהיא די צפויה בבית קפה, ואיכשהוא מצאתי את עצמי במצב שאני צריך להזמין משהו" סיפרתי לה את האמת כי ככה חינכו אותי ההורים . תמיד לספר את האמת. חיוך נמרח על פניה הרכות היא ללא ספק אחרי צבא אבל עדיין לא בגיל של "אני אחרי צבא ובאתי לעוף על החיים" היא עדיין קצת בשוק מהמצב הזה ואני לא מתעסק עם בנות כאלה , הן נקשרות מהר מידי ולא מוכנות להרפות.
"אז.... אני ..ייקח.....אמממממ..... סודה, יאלא, מתאים לי סודה, קרה ומבעבעת" והיא עוזבת עם חיוך על פניה אך לא ברור האם זה בעקבות חוש ההומור הגרוע שלי או כי היא רואה בי תמהוני אשר חייב לפרט על כל מה שעובר לו בראש.
"סודה אחת בדרך אלייך" היא אומרת בדרכה אל הבאר.
אני מוציא את הפלאפון ומניח אותו על השולחן , בודק שוב האם קיבלתי הודעה אך לא מופיע שום מידע חדש על המסך. אולי זה הגיע ישירות לתיקיית הודעות נכנסות ללא לעדכן אותי. אני מדפדף בתפריט, עדיין מכשיר סלולרי עם כפתורים. אני לא נכנע לטכנולוגייה הזו אשר כובשת אותנו ומציפה לנו את המוח במידע , הופכת אותנו להיות עצלנים ומרדימה לנו את התאים במוח . אני בז לכל טכנולוגיית האצבעות הזו . אני מוצא את זה כפעולה מגונה . אנשים מענגים את מכשירי הפאלפון שלהם בתנועות החלקה אם האצבע על גבי המסך. אני לא נכנע לסוטי המין מענגי הפלאפונים, חרמני הפייסבוק ואבודי הוייז אני ימשיך עם כפתורים וצלצול מחריש אוזניים בלי אפליקציות ובלי שטויות. עדיין אין שום הודעה מסיגל וכבר עברה למעלה מחצי שעה מאז שעניתי לה וזה מידע אמין ואיכותי אשא נבדק בקפדנות בפרטי ההודעות היוצאת. אני מתחיל להתייאש מסיגל והכל כבר ניראה אבוד, אני תר אחר טרף חדש והמלצרית נראת לי אפשרות מפתה ביותר . אפ על פי שציינתי זאת בעבר ואציין זאת שוב כי גילה הרך מהווה בעיה עבורי. אך מדובר במצב חירום ובמצב כזה החוקים נשברים בקלות יתרה. חירום זה חירום ויש להתייחס לכל מקרה בגופו והגוף של המלצרית הזו מזמן מצבי חירום. הסודה שלי מגיעה ביד מושטת לפנים על גבי מגש שחור גדול ומשופשף . הסודה עומדת זקופה ומזיעה על המגש ממתינה בסבלנות לרגע שבו תוכל לפלוט החוצה את כל הגזים העצורים בתוכה. היא מתכופפת ומניחה את הסודה על שולחני ומחייכת אליי חיוך של בוקר קייצי, היא כל כך עדינה ותמימה העיר המטונפת הזו עדיין לא הספיקה ללכלך ולזהם את תנועותיה הרכות והעדינות היא מגישה את הסודה בריקוד נשי חצי שטני חצי ילדותי. אני לא מסוגל להרוס פרח כזה ולטמא ולחלל את הגוף הנשי הקט והתמים הזה. אין שום סיכוי שבעולם שהגוף השעיר והגס שלי יתחכך בעורה הצח. יש לה אבא אשר יושב עכשיו אל מול מסך המחשב במשרד ובטוח שהבת הקטנה שלו, הפרח שהוא גידל כל ימיו בגאווה גדולה בסך הכל ממלצרת בבית קפה קטן וצנוע באזור הטיילת של יפו ואין הוא יכולה להושיע אותה ממשכנו במגדלי השן שבהם הוא מעביר את רוב שעות חייו המוארות מידיי חולי מין, סוטים, אמני פיתוי וציידי אזור החלציים אשר מייחלים לחדור לכל חור אפשרי בגופה הקט של ביתו. ולכן אני לוקח על עצמי אחריות כגבר בוגר אשר יהיה אב ביום מין הימים הרחוקים ואפילו רחוקים עד מאד להציל אותה מעצמי. הרי מציל נפש אחת מישראל כאילו הציל את העולם כולו.
" תודה" אני אומר לה בקול סמכותי שלא היה מבייש שום אב לעתיד.
" אין בעד מה " היא מסננת לעברי מבין שפתיה האדומות והרכות כעננים.
אני ניטרף...... אבל מחזיק את עצמי קשור אני לא נענה למשחקי הפיתוי של הנימפה הצעירה הזו. למרות שאני עדיין מדמיין את הראש שלה נח על החזה שלי אחרי סקס בוקר , אבל לקחתי על עצמי החלטה ואני לא עונה לה. ומרשה לעצמי כפיצוי להתענג ולהביט בישבן המתוק שלה אשר רוקד לו במכנסי הג'ינס הצמודים ומתרחק ממני לפחות עד רגע הגשת החשבון. בטוח שהיא מודעת לכך שהטוסיק שלה לא יסור מזווית הראייה שלי לפחות עד הרגע שבו היא תיכנס חזרה אל תוך פנים בית הקפה.
הקפה הסודה והסיגריה עשו לי חשק עז לשחרר משקל עודף לרוקן את הקיבה לקראת המשך היום. אני מביט מסביבי וסוקר את האנשים אשר יושבים בגזרה הסמוכה אליי, לאחר מכן אני מנסה לאתר את מניין האנשים היושבים במסעדה והאם יש אנשים אשר יושבים על יד פתח השירותים. הממצאים גבוליים ביותר כמות האנשים במסעדה עלולה לחשוף את הסוד שלי יש מעט מידי אנשים והשהות הממושכת שלי בשירותים אשר ללא ספק תוביל לתחושת ריחוף יחד עם חיוך מתענג אשר יסגיר את המעשים המגונים שביצעתי בשירותי המסעדה. אין מספיק אנשים שיכולים לטשטש את עקבותיי ואין אני יכול להיטמע בקהל בבטחה מבלי שאף אחד יבחין בי מרוקן את תכולת קיבתי במקום ציבורי ועזוב את המקום בידיעה שאני הוא האחראי הבלעדי לסירחון אשר אופף את חלל השירותים ובית הקפה כולו. באגף ימין יושבת זקנה אשר קוראת ספר מכיוון ואין לה מה לעשות בבית וכמובן שיש לה כלב פודל עם תלתלים מדובללים, הפודל נראה בגילה ואולי אף יותר מבוגר ממנה לצערה ואולי גם לצערו הוא החבר היחיד שנותר לה בעולם הזה והוא צריך לשמוע אותה מקטרת בפניו על הילדים שלא באים לבקר ועל הבעל האהוב שעזב אותה בטרם עת. באגף שמאל יושב בחור בגיל ה 30 המוקדמים של חייו שער ארוך משקפיים עגולים גדולים ושפם דק יושב עם הלפטופ הקטן שלו והאוזניות ושר אל כיוון המסך מניע את הכתפיים מצד לצד , מאוד מסקרן אותי לדעת מה עושה הבחור הזה בשביל שתהיה לו את האפשרות להתנהג ככה בבית קפה בתל אביב אלא אם כן הוא תייר. ואני לא רואה שום אפשרות אחרת אשר יכולה לאפשר לבחור הזה לשבת בבית קפה ב 10 בבוקר באמצע שבוע מול מחשב פתוח להתחיל לשיר ולרקוד אל מול המסך. בטוח תייר . בשולחן בחוץ יושבות להן 2 אמהות עם ילדים קטנים וצווחנים בעגלות. השלב הזה שאנחנו ייצור בלתי נסבל כל היום רעב כל היום צועק ובד"כ בוכה. אחת מנענעת את העגלה והשנייה מכינה מטרנה. על פי קור הרוח והאדישות שהן משדרות ניתן להסיק כי הן שועלות וותיקות בתחום ההשרצות. בטוח יש להן עוד שני ילדים לפחות לכל אחת. ושני האמהות החליטו לעשות לעצמן יום מפנק עם לו"ז שכולל ארוחת בוקר זוגית ישראלית קונטיננטלית חלבית על מצע של מטרנה בבקבוק ותינוק צווחני ..... ולאחר מכן הן ילכו למספרה עם שני הצווחנים וסיבוב קטן בקניון שבמהלכו אחד הצווחנים יגרר על פני הרצפה בדמעות כי לא קנו לו את שליבו חפץ בו. בתום הטיול בקניון הן יחזרו את הצווחנים אל בעלן האהוב ... אבין של הצווחנים. כל אחד מהזכרים הצווחן שלו. וכך תיהיה להן האפשרות לצאת יחדיו לסרט קומדיה זול.
בחישוב מהיר בסך הכל בית הקפה מונה 6 אנשים כולל זוג הצווחנים. הניתונים כנגדי ואני מחליט לוותר ולהתאפק אני מכבד את יום האמהות המקומי ואין ברצוני להרוס אותו עם ניחוחות מבית אבא.
הו....... רטט בכיס.... סוף סוף, יפה מאד.
אני פותח את הפלאפון והתרעה נוצצת מאירה את עיני "יש לך הודעה אחת חדשה" איזה הקלה , איזה אושר אני שוכח מכל צרותיי ומיום האמהות הבין לאומי בין רגע.
ולהלן כתב ההודעה: "סורי שלא עניתי קודם מאמי , הייתי בחדר כושר"
אני אחלק את ההודעה הזו ל3 חלקים :
"סורי שלא עניתי קודם"- הבחורה מתנצלת באופן גלוי על כך שלא היה באפשרותה לענות
"מאמי"- היא קראה לי מאמי ...... זה מעיד על קרבה אך גם על אופיה המזרחי או האשכנזי המתמזרח. המילה מאמי בשלבים כל כך מוקדמים של מערכת היחסים בינינו קצת מחשידה, אבל אני מבליג בעקבות החלק הבא של הודעת הטקסט
"הייתי בחדר כושר"- אני נושם לרווחה ולפחות אני יודע שאכן הישבן שלה חטוב ויפה כפי שזכרתי אותו, הבחורה מטפחת את עצמה וללא ספק אכפת לה מהמראה החיצוני שלה.
מעולה..... כל הכבוד לסיגל , להיות בשעה 11 באמצע השבוע בחדר כושר זה מרשים מאד . ואני ממתין בקוצר רוח לפגישה המיועדת.
אני מלטף את הכרס הקטנה שצמחה לי כך פתאום.... לפני כשנה , אני יכול להעיד על עצמי שנהייתי גבר די מוזנח. כי אין צורך לתחזק את עצמך כשיש לך חברה קבועה. כשיש לך חברה/אישה יש לך גם את הלגיטימציה לסוע לקניות בסופר עם טרנינג, להסתובב בשכונה בבוקסר וגופיה ביום שבת בצהריים כשאתה מוציא את שוקו הכלב לטייל או שהוא הוא זה שלמעשה היה מוציא אותי לטיול. ואפילו אישור ברור להסתובב עם סנדלים וגרביים בחורף ברדיוס של 10 דק' נסיעה ממקום המגורים. וכך כמו כל גבר תפוס התחלתי להזניח את עצמי כי הרי הרבה יותר כייף להתכרבל עם החברה בפוך מאשר ללכת להתאמן בחוץ בבוקר. ואז אתה מוצא את עצמך אחרי כשנה עם פרצוף נפוח, חזה תפוח ובטן קטנה ושעירה מתחילה להראות את אותותיה. אני מביט בבטן הקטנה שלי וזה מעורר לי את התאבון.
בא לי שווארמה
איזה תחושה נהדרת, מתוך מגוון האפשרויות הקיימות (, המבורגר, שקשוקה, פלאפל, סביח) בחרתי ללא ספק את הבחירה המושלמת. שווארמה בלאפה יכולה להעלות את המורל והיא מתכון מעולה לשנת אחר צהריים מתוקה בזמן שהלאפה מתמוססת לה בכיבה בנחת. אני מתלבט האם ללכת על בטוח כאשר המשמעות היא דחיית הארוחה לפחות ב 45 דק' ונסיעה לשווארמיה מוכרת שבה אני מרגיש בבית או לנסות את מזלי אצל הילידים ביפו הרי הם אלופי השווארמות החומוסים והנרגילות. אני רעב באופן מוגזם אז אני מחליט להמר על ווילון מס' 2. מאחורי ווילון מספר שתיים מסתתר או בעצם מסתתרת לה שווארמה עטופה מבית מסעדת עיוני ביפו. ואכן כעבור 5 דק' עמדתי בתור לעיוני מנסה לפענח איך אפשר לאכול שווארמה בבאגט? חבל שלא מכינים שווארמה בקוראסון, זה דווקא יכול להיות חידוש ... מי קבע שקוראסון יכול להכיל בתוכו רק דברים כמו שוקולד, חמאה ריבה ושאר ממרחים ולא יכול להכיל בתוכו טחינה, עמבה , שווארמה וקצת צ'יפס למעלה. זה סתם קיבעון של הדור הישן. הדור הצעיר הוא נמרץ יותר אמיץ ונועז הרבה יותר מבעבר. אנשים יעופו על שווארמה בקוראסון. ובזמן שאני פותח סניפים של קוראסון שווארמה בכל תל אביב ומחליט להרחיב את הסניפים ולהפוך לרשת של קוראסוני שווארמה בין לאומית עם קו קוראסוני שווארמה צמחונית וגם תפריט של קוראסון שווארמה לילד לבית הספר. עובר לו התור ואני כבר מגיע לראש השורה. דלפק הסלטים הצבעוני נפתח בפניי כמו קשת בענן אחרי יום גשום.
" כן בבקשה?" המוכר פונה אליי
"קוראסון שווארמה בבקשה"
" אתה מסתלבט עלינו?" המוכר שואל בתקיפות
לוקח לי שנייה להבין מדוע הוא נרתע מהבקשה שלי, בר הסלטים הצבעוני תעתע בי
"אמ..... סליחה אח התכוונתי ללאפה שווארמה וענבים אחד"
אני מפקד בצורה ברורה על מהלך הכנת הלאפה שלי והבחור ממש מנגן לו על הלאפה ורוקד לסמיפוניית השווארמה. משמן את הלאפה בחומוס מפזר סלט במלקחיים מעל הלאפה כמו היה פיה גרוזינית עם שפם אשר מפזרת אבקת קסמים. עכשיו הוא עבר למלאכת החיתוך . בשלב זה המסעדת נמדדת אני במתח ממתין לאופן חיתוך השווארמה מעל השיפוד האימתני . ואני נושם לרווחה כשאני מבחין בו שולף זוג סכינים משחיז אותם אחד על השני באקט נוטף גבריות , ניגש אל גלגל השווארמה ומבצע בו את זממו. לאופן החיתוך של השווארמה יש משמעות עמוקה מאד בעיניי במידה ואקט זה מתבצע עם מכונה חשמלית מיד ניתן להסיק כי המקום הינו מקום חדש ותעשייתי ואין טיפת תקשורת בין אישית בין מוכר השווארמה לבין השיפוד שלו. אך במקום שבו אופן החיתוך מתבצע בסכינים אין וויכוח כי המקום הוא בייתי בסגנון של פעם וקיימת אהבה אמיתי בין מוכר השווארמה לבין לקוחותיו. פרוסות הבשר ממלאות את חלל הלאפה. והרי הוא מתחיל בשלב סגירת הטכס והוא מגלגל את הלאפה בזריזות ידיים של קוסם במשחקי קלפים.
"1שים לי שומן למעלה בבקשה!"
הוא חיכה למשפט הזה, וניתן לראות עליו כי הוא מרוצה, הוא יודע שהלקוח (אני) שאליו מיועדת יצירת המופת שלו נעשת בסיומת מושלמת.
" שיהיה שרוף" אני מציין בפניו
"1בכייף"
והוא פורס חתיכת שומן מהקצה העליון של השיפוד, ומניח אותו כמו נוצה בראש הלאפה, ובתנועה זו הוא מסיים סופית את טכס ההכנה ושולח את ידו לפנים להגיש לי את יציר כפיו .
זהו טם הטכס..... הסימפוניה השביעית של אחמד הסתיימה לקול מחיאות כפיים של קהל לקוחות המסעדה. אני קוטף את השווארמה מידיו עם ריר בפה ... הלאפה ארוזה בצורה מקצועית אני מרגיש שאני מסוגל לצאת איתה עכשיו לטראק באמוזונס כשהיא קשורה לגבי. מרגיש את החום שלה דרך העטיפה .... בצעד מהיר אני פוסע לעבר עמדת הטחינה... מעיף שני כפות באוויר

נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים

2. זה קצת ארוך... אבל שווה את העשר דקות השקעה... אשמח לביקורת מכל סוג.

אני מתיישב אל מול המקלדת ונתקע לי הידיים, הראש כבוי, אין זרימה בתוך הים. טוב .. נדליק מוסיקה,
מה בא לי?,
בא לי מוסיקה של חלומות.
אבל זה לא מספיק בשביל להניע אותי , למרות שאני נע עם הצלילים ברכות מעודנת, אבל... אבל חסר לי פה עוד משהו... אוקיי . אני ניגש לבאר כשאני בתפקיד הלקוח והבארמן.
כוס עגולה , לא גבוהה מידי , לא,
קוביית קרח, כן ....קר .
עכשיו עם מי בא לי לרקוד הלילה, עם רוסייה (וודקה), עם תימנייה (ערק) או אולי בכלל משהו הרבה יותר אקזוטי קצבי ומסחרר מכסיקנית (טקילה). הסקוטית (ווסקי) שיושבת בקצה הבר בכלל לא מראה התענינות כלפי נוכחותי הגברית במקום. הרוסייה לעומתה עושה לי עיניים אבל היא לא הולכת בלי השמלה האדומה שלה לשום מקום (מיץ חמוציות). אני פותח את ארון הבגדים והמקרר ריק אין חמוציות. המכסיקנית ניראת לי קצת עייפה.. ואני , במצבי הנוכחי, אני צריך מישהי עם קצת יותר .... איך נקרא לזה ? פלפל.
כן. אני צריך פלפל אולי בא לי בכלל לאכול גמבה עם קוטג'..
לא .
לא טוב.
מה זה קשור עכשיו?
נחזור לעניינו: התימנייה שערה שחור, והיא מסתובבת לה בבאר עם הכובע הירוק שלה. איי, איי, איתך אני רוצה לרקוד הלילה. "מה את שותה?" אני שואל אותה. "אפשר להזמין אותך למשקה?" . "כן אני אשמח" היא עונה בביטחון, "אני רוצה אשכולית אדומה"... "אדומה?" מה אדומה? מאיפה אני יקירץ עכשיו אשכולית אדומה? . "שמעי נשמה אבל יש לנו רק אשכולית רגילה אבל היא בטעם של אדומה" . והיא מושיטה לי את ידה אני מוזג לעצמי כשלישי הכוס ערק , 2 קוביות קרח ומעט מיץ אשכוליות .
קר.
היחיסים ביננו מתהדקים ואני ניגש לנשק את הבחורה התימנייה שזה עתה הכרתי בבאר והשפתיים שלי נושקות את הכוס. והנוזל מחליק לי בגרון.. אחח. טעים.... איתך אני הולך לרקוד הלילה. את מוכרת לי . אני חושב שרקדנו כבר בעבר.
אני ניגש שוב אל המחשב הכוס לצידי והמוסיקה מתנגנת. אני מניח את קצות אצבעותיי על המקלדת .. ו...???? עדיין כלום. אין שום רעיון. מה ? לדבר על עצמי?
טוב... אז ככה אני בן 24 נולדתי ב...
נו באמת?
פאק ואני כבר לא בן 24 אני עוד מעט בן 26.
26... ואין לי רעיונות לכתוב עליהם, אין לי יותר ערק בכוס... וואו .... זה היה מהיר, מתי זה הספיק להגמר?
הדייט הראשון שלי עם התימנייה נגמר, והיה לי כל כך טוב שבא לי דייט שני. אני הולך ומוזג לעצמי עוד כוסית של ערק. "כמה טוב לראות אותך שוב, אני מניח שאנחנו עוד נפגש כמה פעמים במהלך הערב הזה" והיא מסמיקה ומתמסרת.
כן טוב אז אולי אני יספר לכם על החלומות שלי . או שאולי אני ינסה לספר לכם על כמה חרא לי. זה הרי קטע טוב באומונות... עצב מוכר... זה טוב להיות עצוב, תמיד קל להזדהות עם עצב, קשה לנו עם שמחה. שמח זה נראה קצת מפחיד
"היי אתה שמה מה אתה שמח?, מה את לא צריך לקום לעבודה מחר.?"
"מה אתה לא צריך לשלם את המשכנתא או השכר דירה, או הארנונה, או הטיפול של הרכב, או את הכנס כי חנית באדום לבן? ומה עם הבריאות? מתי הלכת לרופא שיניים לאחרונה? שלא נדבר על בדיקת דם, יש מלא מחלות חדשות שגילו באוניברסיטה "לחקר המחלות שאין להם תרופות ויש להם שמות מפחידים" ולא שמעת על המלחמה שמתחוללת איפה שהוא בעולם, ועל האסון טבע שקרה באיזה שהוא מקום על הכדור, והשביתה, והימין והשמאל. והמחיר של הדלק, גם כן פוליטיקאים, בקיצור יש לך הרבה סיבות לא לחייך הבוקר"
ככה הוא אמר לי (האיש שרץ אצלי במוח)
"תשמע תקשיב ותאזין ותנסה להבין, לא אכפת לי, אולי זה ישמע שחצני, אולי זה לא נראה טוב בעיני אחרים להיות שמח ולחייך, אבל מה אני יכול להתלונן, בסך הכל יש אוכל יש מיטה ויש נשים לעיתים קרובות בחיי, אז אני שמח. כן אני שמח. וטוב לי. ואני אחייך. ולא אכפת לי מהרופא שיניים. אני אחייך מאוזן לאוזן, אצעד ברחובות לקול תרועות ושופרים ואכריז . רבותיי אני אדם שמח. למרות הכל אני שמח. כי אני זה אני . טוב לי . יכול להיות יותר טוב, אבל גם יכול להיות יותר גרוע. אז בינתיים טוב לי איפה שאני . אז אמשיך ככה. לחייך לעיני כל ."
אוקיי אז אני לא יכול לכתוב על עצב כי בסך הכל אני אדם שמח נכון לרגעים אלו.
אז על מה?
על מה אני יכול לכתוב?
מה יש לי לספר לכם שעוד לא שמעתם?
מה יש לי לחדש לכם?
אולי נדבר קצת על החיים שלי. טוב אז עכשיו אני תקוע. אני נמצא בצומת, יש איזה חמש שבילים, שכולם מובילים אותי לאותו סוף, אבל הנוף שאני עובר בדרך משתנה בין שביל לשביל. יש שבילים מתונים, יש שבילים הרריים. ואני.. מה אני ? עלה נידף ברוח.. איזה החלטה גורלית.
לאן לפנות?
יש חמישה שבילים... שהם מתפצלים בתוכם לעוד אלפי שבילים. כל יום שאני קם בבוקר ומחליט החלטה אני יורד משביל אחד ועולה לשביל אחר. אבל השבילים שנצבים לפניי כרגע, הם שבילים ארוכי טווח , שבילי חיים.
לימודים?
עבודה?
טיול?
זוגיות? או אולי בכלל לעבור לגור במקום אחר ולשנות אווירה? וואו העולם הזה מסובך. אחת הבעיות הגדולות לדעתי היא שהמגוון הוא כל כך רחב ואני כל כך רוצה לטעום מהכל. וכל השפע הזה שקיים לפני פשוט מבלבל אותי . אז אולי אחליט לא להחליט. לא עכשיו... אולי מחר, מחרתיים נמשוך עוד קצת את החבל, עד שהוא יתחיל להיקרע. ואז ללא כל הודעה מוקדמת אבצע את ההחלטה שאף אחד לא ציפה לה.
בום!!!
אני ייסע פתאום להודו. טבע , רוחניות, חופש ונשים יפות. אבל מה אעשה כשאחזור אולי אני בעצם אתחיל ללמוד .. כן ... זה נשמע רעיון טוב, למה להיות פזיז? נלמד , נרכוש מקצוע, אהיה אקדמאי, אמא בטוח תיהיה גאה. ואז מה?
אטייל אחרי הלימודים?
אבל.... אני יהיה כבר מבוגר מידי בשביל לטייל. טוב אולי נתחיל איזה קריירה בעבודה ונחסוך קצת כסף... שיהיה לי עם מה להתחיל אחרי הטיול... מה הלחץ ללימודים עכשיו? מה כי כולם לומדים? לא רוצה ללמוד! אמא הבן שלך לא רוצה להיות אקדמאי! הוא רוצה לעבוד לעשות כסף , לפתוח עסק, לקנות דירה ואז אני אצא לטייל, אשכיר את הדירה ומהכסף של השכירות אממן לעצמי את הטיול. אחלה רעיון... בשביל לקנות דירה אצטרך לעבוד עשרים שנה (חישוב גס ללא משתנים ופרטים שנוספים פתאום בחייך כמו לדוגמא: אישה וילד). לא רעיון טוב הרעיון הזה . ליישם את הרעיון של הטיול היה נשמע לי אישית הכי פשוט. אז לדעתי . רבותיי. התקבלה החלטה ברוב קולות, ובפה אחד (יש רק פה אחד וזה הפה שלי) אני נוסע לטייל חברים.
כן
לטייל..
לאן?
או.... יפה.... זו שאלה ממש טובה. כי אין לי מושג איפה אני רוצה לטייל .
נתחיל פה קרוב בים המלח . אחר כך נתרחק קצת לאזור ירדן.
ואחרי זה מרוקו.... ומה עם אמסטרדם? מה לא נקפוץ לאיזה סוף שבוע? האמת אני ממש רוצה להגיע לפיליפינים. וגם יש לי חבר בגואטמלה . אפריקה מדהימה. ועדיין לא הייתי בדרום אמריקה. ומה עם קצת רוחניות בהודוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.
אפילו לקבל החלטה ממש פשוטה כמו לאן אסע לטייל אני לא מסוגל לבצע. יכול שזה כי אני לא אסרטיבי מספיק?, אומנם הייתי מפקד בצבא , אפילו הייתי סמל מחלקת לוחמים בצנחנים. (נשמע טוב) הייתי סמל מחלקה בכוחות המוצנחים של צבא ההגנה לישראל (נשמע בן זונה). אבל לקבל החלטה כמו לאן אסע לטייל אני לא מסוגל.
אבל בינתיים ים המלח נשמע לי כמו יעד אטרקטיבי מספיק בשביל להתחיל בו את המסע שלי. וככה בשעה 2 בלילה אחרי שני ריקודים עם התימניה מהבאר. אני מכניס אותה ואת הכובע הירוק שלה לתוך התיק. חוטף גם את האשכוליות. צידנית עם קרח , פנס ראש, חולצה לבוקר, אוהל...
לא...
לא צריך אוהל ...
אשן תחת כיפת השמיים.. אסתכל על הכוכבים. יש לי הרבה על מה לחשוב.
מזרון ספוג, מחצלת, ערכת קפה (חובה) קצת כסף ו...זהו.
נכון? לא שכחתי כלום?
יוצא מהדלת... נועל אותה אחרי ומזמין מעלית. אני אשקר אם אגיד שכשלחצתי על הכפתור של המעלית הייתי שלם עם ההחלטה שהשעה היא 2 בלילה ואני בדרך לאוטו בנסיעה לים המלח לבד.
אבל מה רע בלהיות קצת לבד? קצת לחשוב... לקחת הפסקה מכולם. ומעצמי.
אני נכנס לרכב.
הופה .... שכחתי פלאפון! אין לי סיכוי לשרוד בלי פלאפון. איך אנשים פעם שרדו בלי הפלאפון, איך היה אפשר לחיות בכלל בלי הפלאפון . בסדר... נניח בסוף השבוע אפשר, אנשים נחים ולא אכפת להם מאף אחד חוץ ממנוחת השבת שלהם. אבל באמצע שבוע בלי הפלאפון? תגידו לי אתם השתגעתם או מה? אמא שלי תקפיץ את הכוחות המוצנחים של צה"ל לחפש אותי ברגע שלא אענה לה יום שלם. ובגלל שאני לא רוצה שמחלקה שלמה של לוחמים מסכנים התעוררו באמצע הלילה בעקבות העדרותי הלא צפויה. אני עולה חזרה להביא את הפלאפון בידיעה ברורה שיכול להיות שאני לא אשוב לאוטו ואשנה את דעתי ואשאר לישון בבית.
אבל לקחתי החלטה כבר וארזתי את התיק.
מעולה.. קדימה נוסעים. אני נכנס לרכב, מדליק לי את הרדיו, אף פעם אין לי קליטה ברדיו ואני כל פעם מתבאס על העניין הזה מחדש. אתקן את זה שבוע הבא.. ואם זה באמת יתבצע כנראה שבא שלום ואין אלימות ואין עוני ואין מחסור בעולם ודובי אכפת לי ירקדו ברחובות לצלילי המוסיקה של רחוב סומסום. אני שם את הדיסק הקבוע שלי. שיש בו את כל סוגי המוסיקה שאני אוהב. ואריק אינשטיין כרגע יכול להנעים לי את הנסיעה המיוחדת שלי.

נכתב לפני 12 שנים

3. חלק רביעי..... חם חם..... נכתב בזה הרגע.... אולי זה יעלה לכם חיוך.... מה שבטוח שזה לא עצוב

אני פושט את בגדיי, זה היה יכול להיות ממש שמן מצדי להיכנס לים עם חולצה. אני מניף את ידיי לצדדים ופותח בריצה לכיוון הים. בשלב הראשוני אני מלא במוטיבציה כאילו יש ביכולתי להמשיך לרוץ כך עד קפריסין והיחידים שיוכלו לעצור אותי יהיו משמר החופים הקפריסאי, אך ככל שאני מתקדם אני מבין ויודע שהמאבק הזה כנגד הים ייגמר באופן שבו אני שוחה להנאתי בתוך השתן של עצמי.
וכך אכן קרה
אין ברצוני להציג את עצמי כאדם חסר הגיינה אישית, אך אני מחשיב את עצמי כאדם אמין לבריות ועל כן אספר את האמת. נשברתי במאבק כנגד הים בשלב מוקדם מהצפוי הרבה לפני הגבול עם קפריסין. ברגע שהמים הצליחו לעבור את גובהה הברכיים נפלתי לתוך המים והמשכתי לצוף בשיטת השחייה הייחודית שפיתחתי יחד עם מספר כלבים פשוט לנפנף עם הידיים לכל עבר ולמשוך את הראש מעל המים. ברגע שהגעתי ליעד המבוקש מבחינתי שבו הרגשתי מספיק בנוח להטיל את מימיי עברתי לשיטה עתיקת יומין שהייתה קיימת הרבה לפני בואם של הכלבים, שיטת הצפרדע, שיטה ידועה ומוכרת לקהל הצפרדעים והזקנים אשר מצליחים לשמר את אותו המיקום בים לארוך שעות ארוכות אפילו במזג אוויר סוער וגלי, לפעמים זה נראה כאילו אותו אדם זקן הטיל עוגן לקרקע, הוא נע עם הגלים כמו סירה שקשורה למזח בנמל. בעודי מחייך בצורה האינפנטילית ביותר שואב סיפוק רב מעצם המחשבה שאני מזרים את המים האישיים שלי לתוך הים של כולם. מביט על המזח ורואה כיצד הגלים נשברים על הסלעים מעיפים את רסיסיהם לכל עבר. מביט על הים, על האופק, כאשר חשבו על המושג אין סוף אין ספק שהתמונה הזאת עלתה במוחם. יכול להיות שהעולם הוא באמת שטוח? לפחות ככה זה נראה מנקודת המבט שאני נמצא בה כרגע. אני בין כחול של ים לבין כחול של שמיים. רק אני לבדי בין כחול לכחול.
אני שומע צחקוקים נשיים ברקע. אני מחליט להסתובב לוודא מה פשר העניין.
עד אותו רגע לא הגדרתי את עצמי כבן –אדם בעל תזמון מושלם להגיע למקומות מסוימים, אך אין ספק שהבחירה להגיע לים הייתה הנבונה שבבחירות לאותו הרגע בדיוק. אולי זה ישמע כמו פנטזיה או כמו סיפור מהאגדות אך תאמינו לי שאין פה גמדים וגם לא אביר על סוס לבן. אך שני נסיכות לחלוטין יש. שני נשים, צעירות, חטובות באופן מפתיע , ככל הנראה תיירות , החליטו לפשוט את בגדיהן ולהשאר בחלק תחתון בלבד. למרות שאם תשאלו את דעתי אני הייתי מוותר גם עליו אילו הייתי הן . אך אני לא הן, והן למזלן הן, ולא אני. והן פותחות בריצה לכיוון הים בחזה חשוף לעיניי כל.
אין ספק שבארץ דבר כזה נחשב לחזון אחרית הימים אך במדינות מפותחות ומתפתחות אין כל דבר מזיק באשה אשר משתזפת בחזה חשוף. אפילו ניתן להגיד שזה יכול להיות מועיל לכלכלה. אין לי מושג איך אבל אפשר יהיה למצוא תרוץ כלשהו ואם זה מועיל לכלכלה זה ללא ספק מוסיף לביטחון. וכולנו יודעים שאין דבר יותר חשוב מביטחון במדינתנו הקטנה, הפופיק של העולם ועל כן אני קורא לבנות הפופיק של העולם לבוא לים ולהסתובב בחזה חשוף. זה עוזר.
כן
אז הן פותחות בריצה בחזה חשוף. מאותו הרגע העולם החל לנוע בהילוך איטי. עדיין לא היה ברור לי האם זה השמש הקופחת על ראשי או שאכן מצב זה הינו מציאותי. כנראה שגם הן חשבו שהן יוכלו להגיע לקפריסין בריצה אך הים חשב אחרת והן נפלו בשלב מוקדם. הן התרוממו. המים מגיעים להם לגובהה הברכיים. והן מתחילות להשפריץ מים אחת על השנייה. לחץ הדם שלי עולה. כל צרותיי נעלמו כלא היו. החזה שלהן זקוף, צעיר ושזוף בצורה עדינה, המים ניתזים ישרות על החזה, עוטפים אותו באהבה, נוטפים ממעלה הפטמה הזקורה והורודה לתחתית החזה. המראה מלבב. כמה כייף לי בעולם עכשיו. הנוף מתחלף לורוד, והן רצות להן ערומות כביום הוולדן בשדה חמניות. והחמניות מחייכות אליהן ואליי, מוסיקת ג'אז נעימה מתנגנת לה ברקע.
ויש גם שיקעה.
כן שקיעה עדינה אשר צובעת את השמיים בצבע כחול עם גוונים כתומים של אש, של תשוקה. ולפתע הן מתחילות להתנשק, החמניות נעלמות ובמקומן יש מלא וורדים.
כן וורדים משתלב יפה עם הנשיקה הלוהטת הזו.
אחחחחחחחחחחחחחח צריבה חדה באזור הירך. לעזאזל, מדוזה, איזה חיה מיותרת. גל חום עוטף את צדו הימני של הישבן שלי, אני מזהה שאחת הבנות מצביעה לעבר עצם לא ברור בתוך הים. השנייה מביטה לאותו כיוון, מנסה לבחון את פשר העניין, ייעוץ קצר בינן לבין עצמן והן מחליטות לצאת. כל דבר טוב כנראה שסופו להפסק, להפסק בעקיצה של מדוזה, אין ספק שאילו הייתי אוכל עכשיו קסטה המדוזה ללא ספק הייתה מייצגת את השוקו. בכל מקרה אין בידי את האפשרות לצאת כרגע מן הים , מאחר והאקט של שני הסוררות הללו השאיר בי חותם אשר בא לידי ביטוי בדפיקות לב עזות, והתעוררות ברורה של איבר המין. אני אדם צעיר ואין לי כל סיבה להתבייש בהשפעותיו של אקט זה על גופי, כל גבר צעיר שהיה נוכח בסיטואציה דומה, היה מגיב באותו האופן ואם לא אז הייתי ממליץ לו ללכת להבחן אצל רופא מין או אולי לנסות ואפילו לשקול בכובד ראש התנסויות מיניות עם בני מינו.
אני נאלץ להמתין במים דקות אחדות נוספות, ולצערי אותן נשים אשר ללא ספק מודעות לגופן עוטות על עצמן תחתוני חוטיני שלא משאירים הרבה מקום לדמיון. תמונת נוף מדהימה כשלעצמה אשר מזרימה דם נוסף לעבר איבר הרבייה שלי. הן יוצאות והולכות לכיוון תאי ההלבשה. וכך נגמר הרומן שלי עם שני עלמות החן הללו. רומן קצר וסוער. לוהט ואכזרי. שבסופו אני נשאר לפי הפתגם הידוע בקרב הסופרים והוגי הדעות "עם הזין ביד" , או לא ביד אלא במכנסיים. בעוד שני עלמות החן הסוררות נעלמות להן באופק.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

4. חלק שלישי ....... מהחומר שאני כותב .... אשמח לביקורת.. קצת ארוך..... אז תארזו אצת הסבלנות ותחזיקו אותו לצדכם חזק חזק

למזלי הרב אין לי אח ועל כן גם אין לי צורך לסוע לבית החולים. הבוקר נפתח ברגל שמאל הדרך היחידה לתקן את העוולה הזאת היא לסוע לים. תמיד כאשר אני נוסע לאורך הטיילת ומביט על הים אשר נפרש משמאלי אני מתמלא בתחושת חופש אפילו שאני כבול לחוקי הזמן . הכחול הגדול הזה האין סופי הזה גורם לי חשק לקחת סירה ערכת קפה ולשוט אל השקיעה, אולי שמה אני ימצא את האושר במקום שבו השמש נפגשת עם הים ויחד הם צובעים את השמים בצבע ארגמן. אווירת הנוסטלגיה הזאת גרמה לי לוותר על הקפה אצל פרנק והחלטתי לסוע לים אולי הוא ימצא את התשובה. אני נוסע לי לים בכייף, אווירה טובה החלונות פתוחים והמוסיקה מתנגנת לה ברקע. הצלחתי להרגע לשים לרגע את הכל מאוחריי ולהתכונן למפגש עם הכחול המסתורי הגדול ובעודי מרחף לי במחשבותיי על המפגש הקרוב אני מזהה כי הרכב לפני מתחיל לעצור. הסיבה עדיין אינה ברורה לי, מדוע העצירה הפתאומית הזו, אך מכיוון שאין בי כל רצון לשחזר את אירועי הבוקר אני לוחץ על דוושת הבלם ומאט גם כן. אני מסרב להאמין שנקלעתי לפקק בשעה נפלאה זו של הבוקר , איך מרגע של חסד קיומי אני נופל אל תוך בור ללא תחתית. מסביבי עשרות נהגים עצבניים, לחוצים להגיע לעבודה או לכל יעד אחר שהם תכננו להגיע אליו וכך גם אני. סף העצבים עולה מהר. אני סוגר את החלון ומדליק את המזגן. המסיקה כבר לא נשמעת לי טוב כל כך ואני מתחיל להעביר שירים בעצבנות. אני מזגזג בין הנתיבים מנסה למצוא את הנתיב המהיר ביותר. לא משנה באיזה נתיב אתה מתמקם תמיד תרגיש שהנתיב של זה שנוסע לידך יותר מהיר מהנתיב שלך זו היא האשליה האופטית הכי גדולה של המאה ה-20 אני נשאר בנתיב שלי. מקלל לעצמי ומקלל את זה שנדחף לי לנתיב. הקריין ברדיו אומר שהיום מחירי הדלק יעלו ואני מחליט לפתוח חיסכון קטן משלי אני סוגר את המזגן ופותח חלון. האוויר חם ולא זז וטיפת זיעה זוחלת לי במורד הגב לכיוון פס התחתונים, משאית שעומדת לידי פולט ענן פיח שחור ישר אל תוך פניי. אני סוגר את החלון בלית בררה ופותח שוב את המזגן. מקלל את כולם ואת עצמי על ההחלטה והתזמון הגרוע לסוע לים. קנאה איומה ממלאת אותי כאשר אני רואה בכל הנהגים שנוסעים להם בכיוון ההפוך בשלווה ובנחת וגם אותם אני מקלל. אני מזהה ניידת ואמבולנס בטווח הקרוב. ככל הנראה התרחשה תאונה. אני חולף על פניי זירת התאונה בנסיעה איטית כמו אדם שמתהלך לו במוזיאון ליד יצירת אומנות. אני מאט את קצב הנסיעה שלי ולא מתוך סקרנות לראות מה קרה אלא מתוך רצון לאתר את המנוול חסר האחריות שעיכב אותי חצי שעה בפקק המיותר הזה. מחשבות שטניות חולפות במוחי ומאחלות לאותו אדם שיצר את הפקק הזה כמה צלעות שבורות. סוף סוף יצאתי מהפקק אני מועך את דוושת הגז , מרגיש משוחרר כמו סוס פרא בערבות האין סופיות. פותח שוב את החלון ומגביר את המוסיקה. נותרה לי משימה אחת נוספת שעליי לבצע לפני שאוכל להגשים את החזון שלי ולהגיע אל הים אני צריך למצוא חניה. משימה לא פשוטה בעיר המסובכת הזו שבה יש יותר רכבים ממקומות חנייה .אבל כנראה שהבחור שלנו בשמיים אותו אחד שהתעצבן כשראה את עגל הזהב החליט לעשות עמי חסד אחרון ובדיוק כשאני מגיע לרחוב של הים מישהו יוצא מהחניה. יותר קרוב מזה לא יכול להיות שני צעדים ואני בחוף. תמיד כשקורה לך משהו טוב ולא צפוי אתה בטוח שיש שמה איזה קאץ', איזה טריק, כוכבית קטנה, אולי לא קראת את התקנון הזה כמו שצריך, קשה לנו לקבל דברים טובים ובלתי צפויים. אני פותח את החלון ובודק את הצבע של שפת המדרכה , הצבע הוא אפור אני מוריד את משקפי השמש לוודא שאין העדשות של המשקפיים מרמות אותי, בכל זאת משקפי ריי באן מקוריות שקניתי מצ'ונג בבנקוק בהנחה מיוחדת רק לישראלים. אין זה תעתוע שפת המדרכה צבועה בצבע אפור, אני משפשף את העיניים צובט את עצמי ואין זה חלום באמת המדרכה צבועה בצבע אפור . אני מחנה את הרכב והולך לכל אורך הרחוב לחפש את השלט הקטן המקולל שיגרום לי להבין שאין אדם עוזב ככה סתם חנייה באמצע היום ושאלו בדיוק השעות שבהן אסור להחנות את הרכב במקום זה. אין שום שלט , אולי העירייה שכחה להציב את השלט, אולי היה פיגוע ולכן אותו אדם נאלץ לעזוב את החנייה שלו כי מישהו שהוא מכיר בטח נפצע או שהתחילה מלחמה והוא קיבל צו גיוס טלפוני אני מחליט להאזין לחדשות ברכב . אין שום דבר חדש בחדשות אני מביט שוב מתחת לרכב לוודא פעם אחרונה שאין זו חניית נכים ואכן כנראה שהתמזל מזלי והכל יכול הוכיח כי הוא באמת כל יכול והוביל אותי ישירות למכרה הזהב. אני נועל את האוטו ומרגיש פתאום שבכלל לא בא לי על הים וכנראה שזה סתם היה שגעון חולף. האמת היא שלא בא לי על כלום. אולי למעשה התת מודע שלי הוביל אותי לפה בשביל שאני יטביע את עצמי. אבל אין מקום למחשבות מיותרות מצאתי חנייה שזה שווה ערך למציאת מטבע של 10 אגרות במדבר סהרה תוך כדי רכיבה על גמל דו דבשתי . אני ממשיך לים בפרצוף מדוכדך למען האמת קשה להגיד מדוכדך כי בשלב הזה אני עדיין לא מודע לתחושת הצער שמנקרת בי יותר מדויק יהיה להגיד פרצוף תימהוני, חסר כל הבעה, אני בשוק אני עדיין המום ועדיין לא עיכלתי את רוע הגזרה. אני לא מחובר לכלום כל מה שקורה הוא מקרי בהחלט והקשר היחידי ביני לבין המציאות הוא עצם העובדה שאני מתהלך עם עיניים פקוחות ברחוב. אני פוסע לכיוון הים כל כך כחול ,כל כך גדול ואין סופי, עמוק ומסתורי. אני פוסע על הקו שמפגיש בין החול למים השטח הטריטראלי שהוא לא בבעלות החול ולא בבעלות הים מעניין בבעלות מי הוא? המים חודרים אל בין האצבעות קרירים ונעימים ועם כל צעד שאני מוסיף אני משאיר תביעות של כפות רגליי ששוקעות בחול שמתרכך עם בואם של הגלים. אני מתהלך לי עם המבט התמהוני שלי ותוהה על קנקנו של העולם, מעסיק את עצמי בשאלות הרות גורל כמו: מהי משמעות החיים? \ומה אנחנו בכלל לעומת הטבע החזק והאין סופי הזה? איפה נגמר הים ואיפה אני מתחיל? ועוד מגוון רב של שאלות בסיסיות שיעסיקו כל תימהוני בשלביו הראשונים. בשלב הבא אם אתה עדיין לא מתפקח ומבין שכל השאלות האלא שאתה שואל את עצמך הן בלוף אתה מוצא את עצמך בשיעורי מדיטציה ותאי צ'י לבוש בבגדים לבנים ועושה תנועות מוזרות בפארקים ציבוריים או בחוף הים עצמו. בעודי מתהלך לי שקוע עמוק עמוק בתוך מחשבותיי מכין את עצמי לשלב התנועות המוזרות בבגדים הלבנים אני מזהה אותו , טווח בינוני עד רחוק מינוס, אני מרכין את ראשי, אין אני מוכן למפגש מסוג זה עכשיו. אני פגוע , חסר בטחון עצמי וחסר בטחון כללי באופן כללי. אני מגביר את קצב ההליכה שלי כשראשי מושפל מטה לכיוון החול. אנא אלי שבשמיים עשיתי עם חסד אחד גדול היום אין אני יודע האם זה מבחן או שזו המציאות אבל בבקשה תן לי לחלוף על פניו מבלי שיזהה אותי ואני מבטיח לא לעשות תנועות מוזרות בים בבגדים לבנים למשך כל חיי. אני ממשיך להתקדם באופן מהיר אך זהיר ומוסיף להליכתי צליעה קלה שבמידה והאובייקט זיהה אותי הוא מיד יחשוב שאין אני הוא האני שהוא מחפש. אסור להרים את הראש, אסור להרים את הראש, אסור להרים את הראש אני משנן לעצמי אבל כמובן שאני מרים את הראש בכל אופן. זהו.... נלכדתי בקורי העכביש. הטורף יצר איתי קשר עין, ישר אל תוך הלבן של העין. הצליעה כבר לא עוזרת לי , הוא מתחיל להתקדם לכיווני. זהו אותו שלב בסרטי הטבע שבו הזברה , האנטילופה או כל חייה אחרת מודעת לכך שהאריה הולך לקרוע אותה לגזרים ללא רחמים והיא נכנעת בצורה אלגנטית ומקבלת על עצמה את גזר הדין חלק מאיתנו נועדו להיות אריות וחלק אחר נועד להיות זברות, למרות שביום כתיקונו אני מחשיב את עצמי לאריה או אולי לא אריה אבל לפחות פומה או צ'יטה היום אני הזברה ולא סתם זברה אלא זברה שזה עתה יצאה מרחם אמה ואין בידה די כוח בשביל אפילו להראות סימני מאבק כנגד הטורף הגדול ביותר בג'ונגל. הוא מנופף לכיווני , הסיכוי היחיד שנשאר לי הוא להשכב על החול ולהעמיד פני מת, אבל במקרה כזה מיד יזמינו לפה ניידת של טיפול נמרץ ונסיעה נחמדה כזאת עם סירנות ומעבר באור אדום תעלה לי קרוב ל700 שקל ואני אפילו לא אספיק להנות כי הבית חולים הכי קרוב הוא בטווח נסיעה של 5 דק' . אם נגיד והיה צורך בחילוץ מוסק וכתבה קצרה בחדשות על התמהוני שהתעלף לו ככה סתם הייתי מוכן לשקול את העניין, אבל נסיעה של 5 דק' לא שווה 700 שקל ועל כן אני מנופף לו בחזרה. בימים כתיקונם שהמש זורחת על פניי בבוקר מחייכת אליי וקורצת לי והציפורים מצייצות ומגישות לי קפה בכנפיהן הקטנות העדינות הייתי שמח לפגוש את הבחור ואפילו לנהל איתו שיחת חולין קצרה שכמו כל שיחת חולין קצרה ומיותרת היא מורכבת משלושה חלקים מיותרים:
1)פתיח- שבו כל אחד נשאל לגבי עיסוקו העכשווי
2)נוסטלגיה- העלאת זכרון משותף ביחד מימים עברו שלא תמיד שני הצדדים זוכרים את אותו סיפור
3)פרידה- אשר כוללת חיוך מזוייף החלפת מספרי טלפון והבטחה לשמירה על קשר ולמפגש נוסף שיתממש במקרה שבו יהיה שלום ותמצא תרופה לסרטן
אך בבוקר מסוג זה שבו הציפורים שרות שיר קינה, והשמש נמצאת בשלבים מתקדמים של ליקוי ירח וכל הצער והעצבות שבעולם דופקים על חלוני ומגישים לי למטה קפה שחור מר וקר שמעביר בי צמרמורת חולנית . אין בי כל רצון למפגש המיוחל חסר התוכן והמשמעות. אבל כנראה שהוגרל החליט לזרוק נפש מיוסרת לידי קברן וותיק.
"מה עניינים אחי?" הוא זורק לעברי את השאלה ומוסיף לי תפיכה על השכם
"וואלה ,סבבה, מה איתך?" התפיכה על השכם רק מורידה לי את הבטחון
"לא ראיתי אותך שנתיים, ועכשיו אני פוגש אותך בים, איזה קטע"
ממש קטע לא ראיתי אותך שנתיים ואני מודה על כך כל רגע, אבל למה עכשיו? למה דווקא עכשיו?
כנראה שזה כמו עקדת יצחק! אני נמצא במבחן ואני יוכיח את כוחי.
"כן אחי, איזה יופי לראות אותך, באים לתפוס קצת שמש" ולנסות להתאבד מהתייבשות אני מוסיף לעצמי בראש.
"מה איתך? איפה אתה? מה עושה עכשיו?" הוא שחרר לעברי צרור מבלי לכוון. שלושת השאלות שמסכמות את השלב הראשוני שהוא שלב הפתיח כפי שתארתי מקודם. גם אם אני יגיד לו שבשלב זה של החיים אני גר בתוך שריון של צב, רוקד בלט מקצועי ומתקשר עם חייזרים בזמני הפנוי
התשובה תיהיה .....
"וואלה מגניב אחי, העיקר שאתה נהנה"
"כן תודה מה איתך?" אני חייב להראות סימני התעניינות. אפילו שסרט בולגרי על חיי הכפריים בהרי הבלקן בלי תרגום יכול להיות יותר מעניין מהשיחה הזו.
"מה עם החברה החמודה שלך?, אתם עדיין ביחד?" הוא שלף את הסכין ותקע לי אותו ישר בלב
"לא אחי נפרדנו" אני עונה בהשתנקות
"וואלה אני זוכר איך היינו גולשים יחד, חבל דווקא הייתם זוג ממש חמוד"
בן-זונה תקע לי את הסכין בתוך הלב ועכשיו הוא עוד מסובב אותה, הנחמה היחידה היא שאנחנו בשלב הנוסטלגיה השלב הבא הוא שלב הפרידה ובו אני מוריד את העלוקה מוצצת הדם הזו מעליי.
"כן היו ימים טובים" אני עונה תוך כדי פליטת אוויר מהפה כמו זקן מיואש שמביט בתמונות מתקופת נערותו.
"אין מה לעשות ככה זה בחיים אחי"
"כן, יהיה בסדר" אני עונה בכוחותיי האחרונים, כאשר אני שוכב על החול והסכין בליבי ואני מתבוסס בדמי.
"טוב שמע, אני חייב לזוז, התיק שלי על החוף ואתה יודע איך זה יש מלא גנבים, אז שיהיה בהצלחה אחי שמור על עצמך ותייק איט איזי" הסכין נשלפה ונחסך גם השלב המיותר של החלפת הטלפונים.
"יאלא היה טוב לראות אותך , שמור על עצמך אחי" ושיטרוף אותך כריש או לפחות יעלה עלייך עדר של מדוזות ולא יהיה לאף אחד חומץ ברדיוס של לפחות עשרה קילומטר.
וככה כאילו כלום הוא הרים את הסכין והלך לדרכו, וחסך ממני את שלב החלפת הטלפונים המיותרת .
מופתע מהצורה הפתאומית שדו השיח הזה נגמר לא כך צפית את הסיומת שלו אבל אני מרוצה מהתוצר הסופי.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

5. זה ספר שאני עובד עליו .... הייתי שמח לקבל ביקורת בונה על הקטע השני בספר ... מי שמעוניין לקרוא חומר קליל ומשעשע מהחיים מוזמן להנות .. הקטע הראשון מפורסם בדף שלי

מרצדס שחורה עוצרת והמאבטח יוצא החוצה, סורק את האזור במבט חשוד ופותח לי את הדלת. אני יוצא החוצה המאבטח מאחוריי עם מזוודה שחורה בידו. אני נכנס למועדון בחורה במיני וחזה חשוף נושקת לי על הלחי. היא מלווה אותי לאורך המועדון, אני לא אוהב לעשות עסקות במועדון חשפנות הזה אבל הסחורה הגיעה מוקדם מהרגיל. אני קורץ לשוטר סמוי שיושב על הבאר, הטינופת סוחט לי את הכיס אבל אין מקום לטעויות כל הפינות צריכות להיות תפורות.


אני עולה לחדר למעלה, בוכבוט השמן יושב על הכורסא החומה שלו וסיגר בידו ,שני טבעות זהב אחת על כל זרת מקשטות את כף ידו, הוא מסומם האישונים שלו מורחבים, אני מזהה עליו סימנים של לחץ, אני לא אוהב לחץ, לא כשמדובר בעסקה גדולה כזו. המאבטח של בוכבוט השמן עושה עליי חיפוש קל הוא לא מוצא את האקדח שאני מחביא בתחתונים. בדרך כלל אני לא מגיע לעסקאות חמוש אבל כשעושים עסק עם מסומם צריך לנקוט באמצעי זהירות.המאבטח שלי עומד בפינה של החדר, בוכבוט השמן מוציא בקבוק וויסקי יקר מוזג לעצמו לתוך כוס קריסטל, מוזג לי גם, אני מסרב, הוא צריך להבין שאין בינינו יחסי חברות אנחנו עושים עסקים ובעסק הזה חברים רק יכולים להפיל אותך ולכן אני עובד לבד.


אני מניח את המזוודה על שולחן הסנוקר כששנינו עומדים מנגד שני צידי השולחן אני פותח אותה, מבט מרוצה ניחן על פניו של בוכבוט השמן. הוא מניח את המזוודה השנייה אל מול המזוודה שלי פותח אותה. החומר נראה טוב אני שולף סכין קטנה והמאבטח של בוכבוט השמן מצמצם צעדים לכיוון הבוס המטונף שלו אל נוכח הסכין שלי. אני עושה קרע עדין בשקית מעמיס מעט חומר על הסכין ומסניף. בוכבוט השמן מצפה לתגובתי, למרות שהחומר משובח, הכמות בהחלט יפה והמחיר סביר אני שומר על ארשת פנים קשוחה. כמו שחקן פוקר מיומן אסור להפגין התלהבות יתרה אחרת פעם הבאה הוא ידרוש יותר. אני מביט דרך חלון הראווה של משרדו לכיוון הבמה של מועדון החשפנות בדרכי החוצה ואני מזהה פנים מוכרות בחורה רוקדת על עמוד בחוטיני ועשרות ידיים של לקוחות מטונפים עוטפים את גוף הבובה הקטן והרך שלה.


"מי הבחורה החדשה?" אני שואל את בוכבוט


"לא יודע, היא קוראת לעצמה דני-דין, הקהל אוהב אותה ואני לא שואל הרבה שאלות" הוא עונה ומחייך


"אז כדאי שפעם הבאה תשאל" אני מתפוצץ מבפנים לנוכח החיוך השטני שלו


בלי להמשיך הרבה בדיאלוג המיותר הזה אני קורץ למאבטח שלי.


כדור ישיר נשלח למאבטח של בוכבוט השמן, והוא עף החוצה דרך הוויטרינה ישר לקומה למטה. כדור נוסף הוקדש לבוכבוט השמן ושפריץ של דם עף על פניי אבל אני נשאר קר רוח כבר חוויותי מצבים דומים. החיים הם רק סטטוס וכרגע בוכבוט בסטטוס מת.


שני מאבטחים מלמטה שראו את כל המחזה מתחילים לרוץ ישירות למעלה. אני והמאבטח שלי תופסים פינה בחדר בלי לדבר ובלי לתאם מראש אני שלחתי את המאבטח הימני להתמודד עם המנעול של גן העדן והמאבטח שלי ניטרל את השמאלי ושלח אותו לארץ המובטחת. אני חוטף את דני-דין היא מנסה להלחם בי היא צועקת, מכה ומקללת. המאבטח בכניסה למועדון גם כן זכה לדו שיח עמוק עם השטן הנהג שלי ניטרל אותו. אני זורק את דני-דין לרכב ואנחנו מתחילים בתנועה מהירה ליעד לא ברור.


"מה נסגר איתך? רק אתמול נפרדנו ואת הופכת לחשפנית אצל בוכבוט השמן, מכירים אותי פה בעיר הזאת"


"אני לא שייכת לך יותר אני יעשה מה שבא לי"


"איפה הכבוד שלך, איפה הכבוד שלי?"


"פתח לי חלון בבקשה אין לי אוויר"


הנהג פותח לה חלון. היא מצמיחה כנפיים של ציפור, הופכת ליונה עם פני אדם ונשאבת החוצה דרך החלון חומקת לי בין האצבעות שוב.


נשאר פתק במקום שבו היא ישבה ברכב אני פותח את הפתק וכתוב בו: "תתאפס על עצמך יא לוזר, אני לא שייכת לך, אני שייכת לגברים אחרים עכשיו".


הגג של הרכב נתלש אני עוצם עיניים, אני רואה אורות מתחתיי, עיר לילית עם מכוניות שנוסעות על כבישים אין סופיים ומשאירים מאחוריהם שובל של אור אדום בניינים ממלאים את החלל באורות צהובים ו. אני נמצא בגובהה מאד גבוהה לא יודע לתת קנה מידה מדויק באוסף של רגליים. אני מביט בזרועותיי והם הפכו לכנפיים של נשר גדול ועצמתי, אני מביט קדימה היונה הקטנה עפה מרחק נגיעה ממני, אני מגביר את הקצב מנופף בכנפיים במיומנות כאילו הייתי נשר כל חיי, אני מגביר ומגביר ומגביר את הקצב עם המקור אני כמעט מסוגל לנגוע בישבן של היונה, לפתע אני מעט את הקצב, היונה מתרחקת, כנף אחת הופכת ליד ואני מתחיל לצלול מטה, אני מביט על הכנף השנייה וגם היא הפכה ליד אני ממשיך לצלול מטה לכיוון הבניינים והאורות, אין לי שליטה הקרקע מתקרבת אליי מכה חזקה בראש. נגחתי בקיר, אני מתעורר. הכל בסדר רק הלב שלי עדיין דופק במהירות של רכב על כביש מהיר באוטוסטרדה באמריקה, שמה הכל יותר גדול יותר מהיר. לילה ראשון שלי בלעדיה ואני כבר חולם עליה איזה אומללות. התמונה של ידיים זרות אוחזות ומלטפות את גופה הרך כמשי עדיין מעוררות בי עצבים וחלחלה אבל צריך לדעת להשלים עם המציאות.


בזמן שאני מתלבט עם לקום מהמטה או להשאר לשכב אני כבר נמצא במצב מאונך והתמונה שלה רוקדת על עמוד בחזה חשוף עדיין תקועה במוחי. שזה הסבר ישיר לסיבה שיש לי זקפת בוקר, אני ממש מרגיש שאיבר הרבייה שלי שואב ממני את כל הדם שיש לי בגוף ועוד שנייה אני מאבד את ההכרה כי לא זורם דם למוח. מירב התעצומות מופנות כרגע אליו.


זקפת בוקר כשלעצמה יכולה להיות דבר נחמד עד הרגע שיש לך פיפי, פה כל העניין מסתבך, בשלב הזה אתה הופך להיות מהנדס סביבתי. אני נגש לשירותים שולף את התותח, מתמקם 2 מ' מהאסלה התחת שלי נושק לשיש של המטבח ומעביר בי צמרמורת נעימה של קור (כפי שניתן להבין המטבח והשירותים לא רחוקים זה מזה).


30 מעלות ימינה, 10 מעלות מטה ובמיומנות של טייס קרב אני משחרר את הפצצה.


מי שאי פעם ראה את הסרט לשחרר את ווילי יכול לדמיין לוויתן שמשחרר שפריץ של מים מהגב, זו התיאור הכי מדויק להרגשה שחוויותי באותו רגע. פספוס קל בשפריץ הראשון, הקרש של האסלה התלכלך, אני מושך את הטוסיק טיפה אחורה וכל שאר הנוזל מחליק ישירות פנימה אני מרגיש כמו כדורסלן מהולל שקלע מחצי מגרש ומסוגל לשמוע אפילו את קריאות הקהל האוהד נוכח הסנסציה שהתרחשה זה עתה על המגרש. הרגשת שחרור נושבת בעורפי ומתוך אינסיטינקט חייתי שנטמע בי אחרי שנתיים של חיים משותפים עם בחורה אני מזנק לנקות את הקרש. ואז זה הכה בי כרעם ביום חמסין. אני גבר משוחרר, החלטתי שאני בז לכל הערכים שקיבלתי. הרמתי את הקרש סימן סטטוס לפתיחתו של עידן חדש אין עוד רוח נשית בבית הזה ועל כן בית המשפט קבע שהקרש יהיה מורם מעתה ואילך. ואז החל הפוגרום: אני מתגלח ולא מנקה אחריי את הכיור, מחטט באף שולף חנונה הכי ירוקה דביקה ונוזלית שיכולתי למצוא חיוך של אריכאולוג שמצא עצמות דינוזאור נסוך על פניי אני ניגש עם הממצא ששלפתי זה עתה מהאף , אין לי מושג איך אף קטן כמו שלי מסוגל להכיל גוש כה גדול אבל זו סוגייה שנדון בה בהזדמנות אחרת. אני מורח את החנונה הירוקה על דלת הכניסה למען ייראו וייראו, למען יבינו כולם שבבית הזה חי לו גבר משוחרר מכל כבלי האסטטיקה הנשית. כמובן שאני מטגן חביתה לארוחת בוקר משאיר את הכלים בכיור, נכנס למקלחת זורק את התחתונים במרכז הסלון, מסלק את השמפו המרכך וחלב הגוף ומציב במקומם סבון נקה 7 ירוק שמתאים לגוף לשיער לכלים ובימים קשים אפילו אפשר יהיה לעשות איתו ספונג'ה שכמובן לא יותר מספונג'ה אחת לחודש שהבית לא יאבד את הריח הגברי שלי. המלך מת יחי המלך החדש! אני יוצא רטוב מהמקלחת ומשאיר עדויות לזה שהתקלחתי בכל הבית. הבית מבין שקרתה מהפכה צבאית השתלטות מהירה בשיטת הבליץ קריג הוא מקבל את מרותי אין לו הרבה בררות.


השעה כבר 10 וחצי הפוגרום נגמר, אני לא עובד היום, לצערי . כל רופא פסיכאטרי שהיה שומע את המשפט הזה מיד רושם אותי לאשפוז במקום הקרוב ביותר למקום מגוריי.


ביום רגיל מחשבה כזאת הייתה גורמת לי להקיא על עצמי אבל הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה להתקע בבית עם המחשבות הטורדניות חצי אובדניות שחולפות לי בראש. אני מחליט ללכת לשתות קפה אצל פרנק, תמיד נחמד ללכת לשפוך את הלב למישהו שלא ממש מכיר אותך. בימים טובים יותר כשהייתי עובד בבאר בחוף הים תמיד בין השעות שתיים לארבע לפנות בוקר היה מגיע המדוכא ההזוי התורן, היה שותה חצי בר מגיש לי את קורות חייו העלובים בעל פה על מגש ואני כמו איזה כומר בחדר ווידוי הייתי מקשיב לכל מילה ברצינות מיותרת, מקשיב, משקלל את הניתונים ובמיומנות של יועץ לחיים טובים יותר הייתי נותן לו את הטיפ היומי, לפעמים המצב היה כל כך חמור שלא ניתו לתקן אותו וגם ליועץ בכיר כמוני בתחום איכות החיים לא היה טיפ כל כך טוב לתת אז הייתי פשוט מרים יחד איתו כוסית של וויסקי לטובת ימים טובים יותר. יש משהו קסום בלהיות ברמן סוג של כוח אתה הוא שומר הסף, כמו כספומט, סוג של בנקאי שלפעמים יכול לפנק אותך באיזה הלוואה טובה או כוסית של וויסקי על חשבון הבית. נחזור לענייננו, אני לובש את גלימת המלך שלי יורד למטה מניע את הרכב ומתחיל בנסיעה רצופה במחשבות קונספירציה לגבי הפרידה הנוכחית.


צלצול פלאפון קוטע את רצף מחשבותיי... שולח יד לכיוון התיק מחפש את המכשיר המקולל שמסיט את כל הריכוז שלי כלפיו, מתפלל בליבי שזו הנסיכה הקטנה שלי, מתקשרת לבקש סליחה, להבין שטעתה ומבקשת שהכל יחזור לקדמותו אבל לא!.


על הצג רשום אמא כך שלא ניתן להתבלבל.


"מה?" אני עונה במרמור


"מה שלומך?.... הכל בסדר?" לאמא תמיד יש את החוש הזה להרגיש שמשהו לא כשורה ובו בזמן את העיתוי הכי גרוע להתקשר


"כן אמא הכל בסדר...מה נשמע?" אני עונה ומנסה לעודד את עצמי, אבל אני שחקן גרוע ואמא אף פעם לא טועה בתחושותיה היא מודעת לזה שאני משקר אבל היא משחקת את המשחק.


"תשמע הגיעו הטפסים של הטסט, מסתבר שאתה כבר חצי שנה נוסע בלי טסט" היא לא הספיקה לסיים את המשפט והפלאפון נשמט לי מהיד הגוף שלי עף קדימה ואחורה כמו לולב ברוח.


נתתי נשיקה עדינה לרכב שלפניי נשיקה שלי ילדים קטנים במשחק של רופא וחולה אבל כששני רכבים נפגשים כל נשיקה יכולה להסתיים בבית משפט.


במהירות שיא אני מרים את הפלאפון "אמא נדבר מאוחר יותר" . אני יוצא מהרכב כולי תקווה שבאמת הנשיקה הייתה עדינה ובית המשפט לא יצטרך להכריע בסוגיית הנשיקה הזו.


אלי אלי החנון והרחום אם נשאר בך טיפה של רחמנות על נשמה חסרת ישע של אדם עלוב כקליפת השום אנא רחם עליי בבקשה שזו לא תהיה בחורה אין לי כוח יותר למבחנים שלך. אל תעמיד אותי במבחן נוסף כי אני עלול להכשל, אני מתקרב לרכב חולף על פניי החלון האחורי רואה את עצמי בחלון, יחסית לעובדה שאני לובש בוקסר שורש וחלצה צבאית אני נראה די טוב. אני מתקדם בהססנות לכיוון החלון הקדמי שיט..... לעזאזל..... מה ביקשתי ממך ? מה? שתעזור לי פעם אחת !! פעם אחת תהיה לצידי? אתה מנסה לאתגר אותי? אתה בוחן אותי? למה כל הרוע לב הזה .. אההה שכחתי בעצם אין לך לב אתה סוג של יישות לא ברורה אתה נמצא בכל והכל נמצא בך. אז תודה רבה לך!!!


בחורה.. בחורה יושבת באוטו ראשה מונח על ההגה והיא בוכה בהיסטריה.


למען האמת היא די חמודה, אני אפילו מסוגל לדמיין את עצמי שוכב איתה. זה לא ייאמן איך המוח שלנו פועל אבל המוח הגברי מסוגל בכל רגע נתון להתנתק מכל מה שקורה סביבו ולמרכז את עצמו למחשב אחת ועיקרית .....סקס......עם כל ההמולה שמסביב אני אפילו מסוגל לדמיין אותה בעירום וזה לא שהדמיון שלי אישית מפותח במיוחד. כל גבר באשר הוא יש בו את היכולת הזו , זה טבוע בנו, ככה הטבע בנה אותנו.


"הכל בסדר איתך? , תשמעי לא קרה כלום....באמת..... זה בסך הכל מכה קטנה ".


אני אומר בטון עדין ומרגיע.


"לא קרה כלום....... לא קרה כלום.... מי אתה שתקבע? .... נכנסת בי יא אדיוט ... אתה לא רואה לאן אתה נוסע?....אתה לא יודע לנהוג תגיד לי?.....כל הקפה נשפך לי על השמלה... מה אני אומרה לעשות עכשיו..... אני יאחר לעבודה, הלכה לי השמלה, וקיבלתי כוויה מהקפה הרותח יא דגנרט... אז לשאלתך אם עדיין לא הספקת להסיק את המסקנה לבד ..


לאאאא לא הכל לא בסדר " היא צועקת עליי בעצבים שללא ספק מוצדקים.


"שמעי אני ממש ממש ממש אבל ממש מצטער, אני ישלם לך בעבור השמלה אני מתנצל באמת... שמעי זה חרא של בוקר גם בשבילי בואי נחליף פרטים ואני אפילו מוכן לפצות אותך ולהזמין אותך לקפה." אני אומר באצילות אבירית ובקור רוח.


לא אתה מפגר..... לגמרי...... אתה מתחיל איתי עכשיו? אתה תשלם לי בעבור השמלה ותתן לי את הפרטים שלך ופה היחסים בינינו נגמרים."


הבחורה בהיסטירה אין טעם לפנות להגיון הוא לא עבוד כרגע, אין טעם לנסות ולשכנע היא רוצה את הראש שלי ערוף ומונח על צלחת בככר העיר.


בחורות בהיסטריה הן יותר מסוכנות מאריה בצום. אבל אצל נשים קיימת נקודה רגישה אחרת והיא "הרגש" אנו הגברים לא התברכנו ברגש, הרגש אצלנו הוא לא חלק מאוסף הניתונים שיכולים להביא להכרעה הסופית. הגברים חושבים והנשים מרגישות שילוב של שניהם יכול להיות הרסני ולהביא לקטסטרופה מכיוון שאחד מהם נוגד את השני ולכל אחד מהם דרכי פעולה שונות. אני אמחיש לכם זאת בצורה הבאה: המקרה שלפנינו הוא תאונה קלה בין שני כלי רכב במידה וגבר היה יושב ברכב הקדמי המוח שלו היה מגיב בצורה מאד פשוטה והגיונית הוא היה אוסף את כלל הנתונים שיש לפניו:


נכנס בי רכב, הרכב שלי תקין, אני תקין, הבחור השני תקין, אוקיי בוא נחליף פרטים.


ככה עובד מוח של גבר מחשב את הנתונים מסיק מסקנות ומבצע. לעומת הסיטואציה שאני נמצא בה: בחורה בהיסטריה, הלכה לה השמלה, היא בוכה, היא לא יודעת איפה נמצאת הפוליסה של הביטוח והיא רוצה לרצוח אותי על לא עוול בכפי.


ולכן אני בדיוק הולך לפגוע בנקודה הכי רגישה שלה כי לי יש את הצופן הסודי שיכול לפתוח את לבה של כל בחורה.


אני משמיט את הראש למטה נכנס לרכב ומתחיל לבכות בצורה שרק שחקן שסיים פרופסורה בבן צבי מסוגל לבצע .למען האמת הבכי הזה התחיל כהצגה אבל אם נסתכל על התמונה הכוללת יש לי את כל הסיבות לבכות חברה שלי זרקה אותי ואין לי טסט לרכב.


אני נכנס לבכי יותר ויותר הצדק איתי. הגברת עם השמלה מלאה בכתמי הקפה ניגשת אליי ועל פניה מבט של כלב שמסיט את הראש הצדה כשנותנים לו פקודה לא ברורה, היא לא יודעת איך לעכל את זה שגבר חזק ובריא שלובש חולצה של צנחנים בוכה אל מול פניה.


"שמע אדוני...... אני ממש מצטערת על התגובה שלי על שקללתי והתעצבנתי, פשוט הלחץ של הבוקר והשמלה והקפה שנשפך עליי... בוא תן לי את הפרטים שלך ונסיים עם זה."


אני מנגב את הדמעות, קניתי את אמונתה, היא אכלה את הפיתיון והיא תלויה אצלי על החכה אני רק צריך לדעת להוריד אותה בזהירות מהקרס .


"לא את בסדר גמור , המצב מובן, אני הייתי מגיב באותה צורה, פשוט חברה שלי זרקה אותי הבוקר ומיד אחרי זה באו המעכלים לעכל לי את הבית ולקחו כמעט את הכל, אחי מאושפז עכשיו בבית חולים עם חשש לצנטריפוגה אונלית ברגל שמאל שמטפשטת לו למוח ברגעים אלו ממש זה הסיכוי האחרון שלי לראות אותו ובנוסף להכל גם אין טסט לרכב." שפכתי בפניה את כל צרות היקום האפשריות בדקה, איוב היה בר מזל בהשוואה אליי כרגע, סביר להניח שאם כל זה היה קורה באמת הייתי כבר על הבניין הכי גבוהה בת"א אחרי שתיאמתי עם המזכירה של אלוהים שאני מגיע לפגישה ויארגנו לי כניסה חלקה לגן העדן. צנטריפוגה אונלית, אני גאון, רק צמד המילים האלא עצמם יכול לגרום לי להתחיל לבכות מבלי שאני בכלל מבין מה המשמעות של כל העניין.


" שמע אני ממש מצטערת.... באמת.... זה באמת מכה קטנה ואם אין לך טסט אז אני כבר יסתדר, זה רכב ישן ממילא... ואני גם ככה שונאת את השמלה הזו אבל בכל מקרה בוא רק נחליף פרטים שיהיה לי את הפרטים שלך"


הצלחתי לסחוט ממנה התנצלות, הלב שלה נשר לרסיסים נוכח הסיטאוציה של גבר יושב ובוכה כמו ילדה בת 16 שנכשלה במבחן בתושב"ע.


נתתי לה את הפרטים שלי, היא נתנה לי את הפרטים שלה והמשכנו איש איש בדרכו אני כמובן לפי הסיפור שלי הייתי ממש בלחץ להמשיך לדרכי לבית החולים לפגוש את אחי הבדיוני אם הצנטריפוגה האונלית והיא סביר להניח תחזור הביתה תחליף שמלה ומשם תמשיך לעבודה.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

6. הבגנתי למה אנחנו מה שאנחנו

איך?? תסבירו לי איך? איך יהיה פה שלום? אנחנו חיים על הסכסוך הזה וחיים מהסכסוך הזה.
מה..... פתאום הכל ירגע? פתאום לא ידברו יותר על עזה ולבנון ואיראן?
אנשים פה ייגנבו .

פתאום כולם ילכו לעבודה ולא יהיה בדיקה בטחונית ברכבת? בחשבון של המסעדה לא יחייבו אותנו בשני שקלים נוספים על אבטחה? וניהיה כמו כל מדינה
נורמלית?
פתאום אנשים לא יפחדו ממילואים . גברים צעירים וחסונים עם כרס בירה שיער מבולבל וקיטבג על הגב לבושים במדים לא יחכו איתי בתור לאוטובוס יותר?
בונ'אה אתם קולטים מה זה יכול לעשות?
חצי מהארץ יהיו מובטלים, כל הפרשנים הצבאיים, כל השומרים וחברות האבטחה, כל מפתחי הנשקים למינהם, כל היועצים האסטרטגיים, אפילו השכן הרוסי שלי ששומר בכניסה לסופר אצלי בשכונה יהיה פתאום מובטל.
שלום!!! ייפגע לנו בכלכלה אשכרה.
פתאום גם לא יהיה לנו על מה לדבר . אין מלחמות אין פוליטיקה
מה יהיה עם הימין?
מה יהיה עם השמאל?
ניהיה פתאום כולנו במרכז ...... ונתחבק??!!?? לא הגיוני אנחנו חייבים משהו לריב עליו
ומה יהיה עם החיילים? מדינה שכל ההיסטוריה שלה מושתת על חיילים גיבורים והקרבה, על מוות של ילדים במדי זית ..... עצוב הא?
אין אין שלום ישרוט פה לכולם את המוח... אנשים יעברו לאפריקה ויצטרפו למילציות שמה...
שמה יש מלחמה שמה כדורים שורקים מעל הראש, כאוס, תוהו ובוהו. ככה אנחנו אוהבים
אנחנו חיים מהאנדרנלין הזה ... משעמם אותנו כשהמצב רגוע. אהוד יערי יושב ותולש לעצמו שערות מהראש כשאין איזה איום איראני באופק או מלחמה קרובה.
שלא תבינו אותי לא נכון אני לא בעד מלחמות או משהו כזה... פשוט עצוב שזה המציאות שאנחנו חיים בה... מגיל 0 אתה שומע חדשות.. ילד בן ארבע רואה את אבא עולה על מדים פעם או פעמיים בשנה שם על עצמו נשק!!!!
נשק!!!
נשק?
כן נשק!!!
קוסעומו ... אתה ילד בן ארבע ואתה רואה את אבא שלך עם נשק וזה נראה לך נורמלי. אתה לא שואל הרבה שאלות בגיל הזה.
למען האמת גם אחר כך אתה לא שואל הרבה שאלות... פעם בשנה יש איזה אירוע , איזה מוות של חייל, איזה פיגוע, איזה רצח על רקע לאומני ... ובתור ילד במדינה הזאת אתה סופג את זה. אתה גודל לתוך זה.
אנחנו הטובים והם הרעים.... אתה ילד מה אתה כבר מבין בפוליטקה יש טובים ויש רעים!
יש צבי הנינג'ה ויש שרדר הרשע..
ואז אתה מגיע לגיל 18 . חושב שאתה גבר! יאלא אני הולך להיות קרבי אני. קרבי זה הכי אחי! מתגייס ... שם על עצמך נשק... נוסע לבסיס.... מרגיש גיבור ישראל. כומתה על הכתף נעליים מצוחצחות .
חייל
לוחם!
קר לי בשטח... עוד קצת וסיימנו את המסע... זוז אחי אני יחליף אותך באלונקה.... מי מתנדב להשאר בשבת בבסיס...... אחי קום אתה עולה לשמור עכשיו.... נשאר קצת טונה? סיגריה לפני השינה אחי? טלפון לחברה. סיור. מארב. אתה ילד בן 18 ואתה רץ עם נשק
ילד בן 18 רץ עם נשק!!!
עם נשק?
כן עם נשק.... אתה נכנס להלחם בלבנון.. מה לך ולזה? אבל כולם הולכים .. אז גם אתה הולך
המפקד שלך הוא ילד בן 20 והוא אחראי עלייך ועל עוד 10 גיבורים כמוך שישנו איתך בשטח . וגם הם חושבים שהם גיבורים גדולים. ואם יש לך מזל אז אתה יוצא מלבנון בחתיכה אחת ולא בתור גיבור בתוך ארון. לא בתור אדם שעומדים לכבודו דקת דומיה וקראים עליו הספד.
הגיע הזמן אתה עומד להשתחרר. גיבור. סוף סוף . אתה יוצא לאזרחות. לוקחים לך את הנשק
ואז אתה טס ודופק את עצמך עם סמים.... לא דופק אבל נדפק... אבל נהנה.... שווה ...
אין מה לעשות צריך לנקות את הראש אחי!!! מה לא ככה? תביא שכטה קח ג'וינט תדליק צ'ילום בום עלייך בום עליי
בום פיגוע! בום טיל! בום צבע אדום!בום חטיפה!
ילד בן ארבע מסתכל עלייך שם מדים והולך לצבא....
אבא שלי שם נשק!!! גם אני יהיה כמוהו.. הוא לא יודע שיכול להיות ואבא לא יחזור. ככה זה מלחמה
בגלל זה אנחנו שרוטים ככה
עם ישראל חי!!! אבל עם ישראל דפוק!!!!
מאחל לכל החיילים ולכל המילואמניקים לחזור הביתה בשלום וכל עם ישראל שימשיך לחיות.
ושילד בן ארבע לא יצטרך לראות את אבא שלו שם נשק!!
יאלא כבר שיבוא שלום.. אבל בינתיים בא רק צבע אדום.
אההה....... וכל המשטמטים..... תתרכזו בפינה תשפילו את הראש עד יעבור זעם
כי לא מגיע לכם חלק במדינה הזאת.

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים

7. זה ספר חדש שאני עובד עליו והייתי שמח לקבל ביקורת... למי שיש זמן לקרוא חומר מעניין משעשע על החיים מוזמן להנות מהשטויות שלי

עוד יום עבודה ארוך ומקולקל מאחוריי , אורז את החפצים יוצא מהמשרד נועל אחריי את הדלת , אין לי מושג אף פעם למה אני עושה את זה אבל כמו הרבה דברים בחיים אנחנו לא שואלים שאלות מקבלים אותם כמובן מאליו! מין סוג של מחזוריות אולי אפקט העדר חוסר סקרנות לפרטים שוליים. מגיע אל הרכב נכנס וכמו כל יום שבלוני ורגיל מחייג ישר לאשתי היפה , למרות שאנו לא נשואים.......עדיין......... אני רואה בה בית חם ומשפחה.
"היי בובה"
"היי מותק" קול נשי בצדו השני של הקו
"נו ... מה קורה סיימת ללמוד לבוא לאסוף אותך?"
"אמ.....בדיוק רציתי לדבר על זה , אני מעדיפה שלא, כאילו היום לא "
"מה... יש לך עוד לימודים?" שאלתי בתמימות
"לא, סיימתי ללמוד להיום אבל חשבתי על זה שבא לי להתגעגע אלייך קצת"
"מה.. מה הכוונה, מה זאת אומרת ? לבוא או לבוא אל תשגעי אותי"
"לא עדיף שלא הייתי מעדיפה אפילו שלא נפגש כמה ימים שנשתוקק אחד לשנייה"
"טוב..... תגידי את בטוחה שהכל בסדר?"
"כן מתוק שלי הכל בסדר אין לך מה לדאוג"
"טוב אז .... אז מה .... אז ביי?" (ליבי כבר דופק בעוצמה חריגה)
"אמ....כן מותק לילה טוב נדבר אוהבת אותך"
השיחה נותקה.

טוב מה קורה פה עכשיו? איזה קטע מוזר! מוח נשי לך תבין אותו, בסך הכל אמור להיות בסדר הרי היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. רק שבוע שעבר היא רצתה שנעבור לגור ביחד! מה כבר יכול להיות... כנראה תסמינים של מחזור! הקטע של הדם וההורמונים תמיד מסובב להם קצת את השכל. בתור מישהו שגר עם בחורה שנתיים מבין שבימי מחזור צריך ללבוש קסדה ושכפ"ץ , להסתובב בבית על קצות האצבעות , וכל בקשה שלה להגיד כן מלכתי ! אין מקום לוויכוחים, אפס אופציות לתקלות הפתיל קצר.
מגביר את הווליום ברדיו,
לפעמים יש תחושה שהשדרן יודע לנתב את המוסיקה לפי מצב הרוח שלי.

"הו קובה, הו כסף זרעים יבשים
אסע לסנטיאגו
הו מותן חם וטיפת עץ
אסע לסנטיאגו". חשק לברוח לפעמים מהרגיל והמוכר.
שר לי יחד עם הרדיו, שיר עצוב עם תקווה , עושה קצת

שב הביתה ,קצת אינטרנט, ארוחת ערב קלילה, סרט טוב, פרק אחד בספר.. תמיד כשאני פותח ספר וסוגר ספר יש בי הרגשה קלה של בן אדם אינטיליגנט ספר טוב תמיד מוסיף לפסון וללוק החכם.
שיגרה יכולה להיות לפעמים דבר נוח וטוב.

שוב בוקר מחתים כרטיס בכניסה לעבודה ושוב מחתים ביציאה. עוד יום ארוך ומקולקל מאחוריי בדרך אל המשכורת שגם ככה תתבזבז רובה על דלק , שכר דירה ואוכל ומה שישיאר ממנה ייגמר בקיץ על איזה טיול זול לתאילנד, המלחמה הקיומית, הרדיפה האינסופית אחרי משהו שאפילו אנחנו לא יודעים מהו. רודפים אחרי עצמנו אחרי אחרים או שבעצם אנחנו רוצים להוכיח לאחרים שאנחנו הכי מהירים פה במרוץ הזה כשהפרס היחיד שתקבל בסופו של דבר הוא כאב ראש , חיים משעממים וארון קבור עמוק עמוק בתוך האדמה עם שלט ועליו כתוב השם והתאריכים. אבל המירוץ נמשך חלק אחרי הכסף וחלק אחרי התהילה אני אישית מרגיש שאני רודף אחרי עצמי. כשכלב רודף אחריה הזנב של עצמו אומרים עליו שהוא טיפש או משוגע . אז מעניין מה זה אומר עליי?

שוב טלפון לאשתי היפה כשהתואר הזה רק הולך ומתרחק ממנה
"היי מותק" עונה הטלפון
"מה נשמע קטני, מה נשמע בובה, הכל בסדר?"
"כן הכל בסדר, איך היה בעבודה?"
"היה רגיל מה איתך? מה קורה ניפגש היום או מה?" אני אומר בטון תקיף אבל מפנים כמעט בוכה מין תחושה מוזרה של סוף, קשה להפרד מהמוכר והאהוב, מרגיש מאויים, רוצה רק להזדחל מתחת לעץ גדול שיכסה אותי בענפיו וייתן לי מחסה בתוך הגזע שלו שיהיה לי חם ונעים.
"כן חשבתי שכדאי שנפגש ונדבר"
כשצריך להפגש ולדבר ואי אפשר לדבר על הדברים בטלפון זה נותן להם משנה תוקף רציני ורשמי יותר.
"טוב .... אמ.... יש משהו ספציפי שאת רוצה קרה משהו" אני כבר כמעט נחנק אבל מקפיד לשמור על טון יציב וישר ולדלות כמה פרטים בשביל להתכונן מנטאלית.
"כן יש כמה דברים שחשבתי עלהים ביום וחצי הזה שלא נפגשנו עדיף שתבוא לפה ונדבר"
"טוב אז אני עוד 15 דקות אצלך"

נוסע אליה במהירות, זיעה קרה וגלי חום עוטפים את גופי במערבולת התסריט מוכר, הסוף ידוע כמו סרט פעולה זול למרות שאתה מנחש מה יהיה בסוף הסרט עדיין הציפייה לסיומת מיוחדת או לסוף שלא ייחלת לו, משהו שיפתיע אותך לטובה מנקרת אצלך בראש.
צלצול טלפון זריז והיא יורדת נכנסת לאוטו, נוסעים יחד למקום שבו אפשר לדבר, לכעוס, להזיל דמעה ולהעלות חיוך בלי יותר מידי עוברים ושבים שיתעניינו וידחפו את אפם או אפילו את כל פלג גופם העליון לתוך פרשיית האוהבים הזאת.

"שמע אני קצת מבולבלת בזמן האחרון, אני לא יודעת מה עובר עליי אני מרגישה תלותית, אני מרגישה שאני לא משקיעה מספיק בדברים שעושים לי טוב" דמעות שעשויות מקריסטלים זולגים על פני הבובה העדינות כמו טל שנוזל מעלי כותרת של הפרח הכי יפה שאי פעם תדמיינו.
מילים, מילים, זכרונות נשכחים, מילים , דמעות, התייפחות ,אנחה, זכרון יפה נוסף ועוד הרבה הרבה מילים איבדתי ריכוז , אחיזה הגיבור של סרט הפעולה הזה בא לשלוף את האקדח שלו ופלט לעצמו כדור לרגל. היא ממשיכה לנאום על כמה קשה לה וכמה אני צריך לנסות להבין את המצב, היא רוצה לסוע לטייל בהודו רוצה הרפתקאות.
"רוצה הרפתקאות, יא בת זונה? לכי להזדיין על כל ההודים הקטנים המהנהנים בראשם ועם כל הישראלים הסטלניים וגם כל התיירים מחו"ל מיצדי שכולם ביחד יכנסו לך לכוס יא בת זונה, מבולבלת? מבולבלת? ניפחת לי את המוח עם קשקושי הביצים האלא יאלא לכי, לכי סעי להזדיין קצת בהודו, בישראל, בראש פינה שיהיה לך קצת נוף לכינרת יא כלבה מניאקית כפוית טובה"
האמת היא שלא אמרתי את זה אבל הרבה פעמים אנחנו לא באמת אומרים את מה שאנחנו באמת חושבים כולנו קצת פוליטקאים באיזשהו מקום.
"טוב בובה אני מבין, אני פשוט קצת בשוק (המון ,המון שוק) אני לא יודע מה להגיד, כי אין לי מה להגיד, אני אוהב אותך חזק ופה אני מסיים את הטקסט שלי בשיחה עם עוד כמה מילות אהבה פיוטיות כמה מילות פרדה. מדבר על כמה חבל וכמה שאני באמת אוהב.
מעביר את היד על הלחי הרטובה מדמעות ליטוף הכי רך הכי עדין כמו נוצה , מנגב לה את הדמעות, עוד קצת בכי וקצת בילבולי מוח שכבר לא יובילו לשום מקום השופט כבר חתם על גזר הדין ואי אפשר לבקש חנינה מהנשיא כי הוא התאבד לנוכח הטרגדיה שקרתה כאן עכשיו.
אני מוריד אותה בבית מנשק לה על שפתייה מרגיש ויודע שזו הפעם האחרונה ששפתי ינשקו שפתים מוכרות אוהבות זוג סוכריות שצמחו לה על הפנים כאלה היו שפתיה של אהובתי.
מעביר את ידי בשערותיה כאילו מנסה לתפוס חול שנוזל לי בן האצבעות יודע שפה זה נגמר, החול נזל לי בין האצבעות ולא הספקתי לתפוס אותו והיא כבר מוחץ לאוטו, מבט אחרון לכיווני מבט שלא רואים ביום חול מבט שרואים רק מהשחקנים הכי מקצועיים כשהולכים לקולנוע מבט מתכוון מבט מסרט דרמה איכותי מבט של פרדה מאולצת בעל כורחה !
זהו! אני מועך את דוושת הגז בקצב איטי ומתקדם לאט לאט עם הרכב ומקפיד לשמור על קשר עין עם המראה האחרוית בשביל לקלוט כמה שניות נוספות שלה.

נפרדו מבטינו ואני הגעתי למחסנאות של בית הכלא חותם על מדי אסיר , אסיר של מחשבותיי כלוא מאוחריי סורג ובריח עמוק עמוק בתוך מוחי כשאני הסוהר השופט והתליין
השופט אמר שרק כשאני יוציא את הילדה מהתת מודע אני יוכל להשתחרר, אין מה לעשות אני יצטרך לעבוד על זה ייקח קצת זמן אבל אני יזדכה על המדים ואני ייצא לעיר חזק יותר אני אסיר אותה מעליי ואסיר איתה את המדים ואסיר מעליי את הסוהר ואת כאב ראש העצמי שלי.
בדרך הביתה מערבולת של הרגשת הקלה וחופש מתערבלת חזק בהרשת פספוס קשה של זוגיות טובה ובריאה. התליין בטח מבסוט כשאני חושב עלייה אבל אל דאגה תליין קטן אני עוד ישתחרר מפה אני צועק עליו בתוך ראשי.
כנראה לעולם לא אצליח לפצח את המוח הנשי הוא מורכב מידי בשבילי ואני פשוט מידי בשבילו הפער בין המורכבות לפשטות עשו לי חשק מוזר לאכול קסטה.
בדרך הביתה אני עוצר ב"פרנקנשטיין" הקיוסק של פרנק.
פרנק נולד בצרפת לאם נוצריה ואבא מוסלמי וכאשר עלה לארץ התחתן עם ישראלית והתגייר, פרנק הוא סוג של תרכובת קוסמית אנושית לא ברורה שמורכבת משלוש הדתות החזקות בעולם קעקוע של צלב על הרגל שעשה כשהיה ילד בן 13, פסוק מהקוראן מקועקע על גבו משהו נגד אלימות ו ומגן דוד על החזה.
בעצמו פרנק לא מאמין באלוהים אחד אבל הוא תמיד טוען שיש משהו שמה למעלה מעלינו איזה שהוא כוח עליון איזה שהיא יישות עליונה בעלת כוח לא ברור ולכן הוא נושא עליו את שלושת הכוחות בגאווה ובגאון.
תמיד כייף לדבר עם פרנק סוג של חתול רחוב עם חוכמת חיים של סבא בן 90 כשהוא עצמו רק בן 40 תמיד תצא מפרנק עם תובנה, או טיפ או עצה טובה להמשך יום מבורך.

"היי פרנק"
"היי בן-אדם" חיוך רך מרוח על פניו
"קסטה אחת בשבילי אחי"
"רוחות של שביזות זורמות בגופך אחי אני מרגיש לא סתם בן אדם בא לאכול אצלי קסטה ב2 וחצי בלילה"
"כן פרנק מה אני יגיד לך עזבתי את החברה, יותר נכון היא עזבה אותי"
"כן גיבור, הרגשתי משהו לא טוב אצלך שטויות אחי, אני יודע שזה קשה אבל תדע לך שמהדברים הרעים הקשים והלא נעימים צומח לו הטוב זה כמו מים לפרח ששתלת בגינה"
"כן אחי אני יודע אבל אתה יודע זה עדיין כואב" פותח תוך כדי את הקסטה
"זה בסדר אחי הזמן עושה את שלו, והקסטה תעשה לך טעם טוב בפה ליום המריר הזה"
"תודה על העידוד פרנק" אני אומר לו בזמן שאני מתחיל להתקדם לכיוון האוטו
"תגיד פרנק איך אתה אוכל את הקסטה מהוניל או מהשוקו" לפתע עולה בי השאלה בתור חובב קסטות ידוע כל אדם שנמצא לידי נבחן בנושא זה.
"מהוניל, אחי אין על הוניל אני בכלל לא אוהב את השוקו"
"אחי חשבת על זה פעם, למה לא עושים קסטה שהיא כולה רק וניל גם אני לא הכי מת על השוקו" מרוצה מהתשובה של פרנק, ומציע לו רעיון עסקי פורץ דרכים חובק עולמות
"זה הרבה יותר עמוק ממה שאתה חושב וממה שרוב העולם יכול להכיל, קסטה היא סוג של איזון קוסמי , היא הרבה יותר ממה שהיא ניראת היא היין ייאנג של המאה ה21 היא השילוב המדויק האוטופי שבין הטוב לרע מצופה בשני ביסקוויטים נטרליים לחלוטין שבסוף תמיד תצא עם חיוך אתה מביון? אי אפשר לקבל רק את הטוב בלי לקבל את הרע בשבילך הוניל מייצג את הטוב ובשביל אחר השוקו מייצג את הטוב אחי זה איזון קוסמי שלא מתעסקים איתו."
"וואו פרנק.... אחי אף פעם לא חשבתי על זה ככה , שמע אחי יש משהו בדברייך,שמע אחי זה יותר מגאוני אחי , זה סופר גאוני"
"בכייף אבא תבוא כל יום ואגב הקסטה על חשבוני"
"כן תודה בן אדם שיהיה לילה טוב"
"לילה טוב גיבור ויום חוכמת קסטה שמח בשבילך" מסכם פרנק את השיחה ביננו
אין ספק שהשיחה עם פרנק העלתה בי חיוך פנימי והרגיעה אותי במקצת , למען האמת אחרי שיעור בחוכמת הפרנקנשטיין קיימת בי תחושה קלה של הקלה ושחרור לא ברורה.
מגיע הביתה מחנה את הרכב בחניון מעשן בחוץ סיגרית "תחילתה של דרך חדשה" פותח את דלת הבית . נעלי הבית מחכות לי מקשקשות בזנבן כמו גור כלבים שמחכה לבעליו. הספה רק מחכה שהתחת הלבן שלי יבוא להתחמם בחיקה והשולחן הקטן מבקש ממני להניח את רגליי עליו בזמן שאני נרגע על הספה. המקלחת מחממת את עצמה בזמן שהצינור של הדוש עושה מתיחות והשמפו בונה לעצמו תוכנית פעולה מבצעית לשטיפת ראשי הקריח.
המקרר צועק הבית ערוך ומוכן לפקודתך המפקד, אני מודה לו אני פה בעל הבית
אני האחראי ,המפקד, העריץ, הפריץ לובש את גלימת המלך שמורכבת מבוקסר קרוע בשילוב אופנתי מיוחד של חולצת מסייעת 101 של צנחנים מתהלך בהוד והדר בבגדי המלך החדשים שלי.
"אחחחח... בית אני אוהב אותך אהבת אמת אתה יותר מאח אתה" אני אומר לו והבית יודע ומקשיב.
מחמם מים ומכין לעצמי קפה מתיישב ונענה לבקשתם של הספה והשולחן שלושתינו רואים משהו לא באמת מעניין בטלוויזיה יותר מידי ראילטי בעולם ווירטואלי אני כבר לא מפריד בין דמיון למציאות שולח לעצמי הודעות לפלאפון עם מספר תעודת הזהות שלי על מנת שאף אחד לא ינסה בטעות להדיח אותי מהבית, האי, מתוכנית ריקוד ,בישול, שירה או בכלל מהכדור הזה. נגמרה עוד תוכנית של טלוויזיה שבה רוקדים כוכבים תוך כדי שהם עונים על שאלות טרוויה ומבשלים קינוח על רגל אחת. אני קם מהספה אחרי שהזרקתי לתוכה כמה גזי חממה אורגניים והולך לכיוון המקלחת (הליכה לא נמשכה הרבה זמן הטווחים הם קצרים) פושט את בגדיי מביט זריז במראה ועושה קצת שרירים לוודא שאני באמת בן אדם חזק ולא סתם איזה רכיכה, מקבל בטחון עצמי ונכנס למקלחת החצי חמה חצי קרה מקפיד לשמור על איזון הקסטה.
מתנגב, מביט שוב במראה כשמשהו בי נראה טוב יותר כשאני רטוב יותר סקסי יותר חלקלק יותר טבעי הבטחון העצמי שלי כבר בשחקים.
בדרך מהמקלחת אל המיטה אני חולף על פניי המקרר הוא קורץ לי מנסה לפתות אותי אבל אני לא נענה לפיתוי של לפתוח אותו ולנשנש משהו כי השינים שלי כבר נקיות כולי סטרילי ממשיך ישירות למיטה. הכרית מחכה לי כבר שאני יזיל עליה ריר והשמיכה רק מצפה לעטוף את גופי החטוב ולהגן עליו מקור והאפלה ששוררת בחוץ.
עוד יום נגמר.... מה שאומר בחישוב מהיר מבלי לנסות ולנתח יותר מידי את המצב שיום חדש מתחיל אצל מישהו אחר

נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים