אוקטובר, עלים ראשונים של סתיו נשרו על אדמת טאיוואן כשסין פלשה. ציר הרשע רוסיה-סין-איראן סוחף את האנושות אל מלחמת עולם שלישית. יוסיריאן חדש מגויס ונשלח אל מותו. מלכוד 22 חי וקיים.

היצירה מגוללת את קורותיו הצבאיים של יוסריאן, בחור צעיר שכל מבוקשו הוא לחיות. הבעיה היא שכולם מנסים להרוג אותו – מדינות הציר, מפקדיו, עמיתיו, חבריו ואפילו מספר רופאים וזונות רחוב.
יוסריאן מוכן למות, אך לא במלחמה, במשאלה בלתי אפשרית זו, הוא עתיד ללמוד מחדש את גבולות האובדן, הכאב, החברות והשיגעון.

ג'וזף הלר גרם לי לצחוק בקול, מעללי האבסורד שתיאר התעלו לרמת הפיוט. כתיבתו מדויקת ורווית דימויים.
ריבוי הדמויות מקשה תחילה על הקריאה, כמו גם המעבר בין הזמנים, אולם בסוף, הקורא מוצא עצמו מחובר לדמויות עד שברון לב.

יוסריאן לא יכול לשכב עם אישה מבלי להתאהב בה, אך רומנטיקה ופמיניזם לא תמצאו פה. הרוב המוחלט של הדמויות בסיפור הוא גברים, והמעטות שאינן, לרוב נטולות שם ומתפקדות כשפחות מין. היחס המבזה והמחפיץ של יוסריאן וחבריו כלפי נשים, ומחשבותיהם הכחולות המוקצנות, מתארות נאמנה את הלך הרוח של לוחמים צעירים אבודים, גם אם לעיתים אינן קלות לעיכול.
בהקשר הזה, אני מאמין שהסיפור היה סוג של פורץ דרך, ומסקרן לחשוב כיצד היה נתפס לו פורסם כיום.

הספר עשה לי סדר בהיררכית הדרגות בצבא האמריקאי. השתעשעתי מכך שיוסריאן נמלט לבית החולים מאחר ששם המוות פחות נוכח ויותר אלגנטי. הדמות האהובה עלי הייתה כנראה הכומר.

מלכוד 22 הוא מוטיב חוזר לאיגיון הכאוטי שמנהיג את הצבא ואת העולם.
מקורו בכך שעל מנת להשתחרר מהשירות עליך להיות משוגע, אך אם אתה אכן מנסה להשתחרר (בשל הסכנה), אתה בעצם שפוי.

על פני השטח סצנת המאבק המופתית בין יוסריאן והזונה של נייטלי, נדמית גרוטצקית ברמה של פיטר גריפין ותרנגול ענק, אולם מתחתיו מבעבעת הקינה על עוד מוות מיותר.

מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך, אמר צ'רצ'יל על חיל האוויר המלכותי, אולם הסיפור סב סביב קציני הטייסת האמריקאית וניסיונם להשתמט בכל עת, שעה שהחוגרים הקרקעיים, בהיעדר חיפוי אווירי, מאבדים את חייהם.

מלאך המוות רודף את יוסריאן, נדמה כי כולם סביבו מתים, כל אחד בדרכו הטרגית.
שיטוטי יוסריאן ברומא העיר הנצחית נגעו ללבי והבהירו כמה היצירה הזו היא קודם כל ביקורת אנטי-ממסדית על עוולות העולם והאדם לעצמו.

סיפור ציני, עצוב, מגוחך ונוגע ללב,

חמישה כוכבים,
מופת.

הרומן עוקב אחר טייסת הקרב הבדיונית 256, שהוצבה באי בדיוני, במהלך שיא מלחמת העולם השנייה. צוות גדול של דמויות מטורפות (גם בגלל המלחמה וגם בגלל שכך נולדו אולי) וחוסר כרונולוגיה תוך שינוי נקודות מבט דרך עיני הדמויות השונות בכל פרק. המחבר ערבב את הסיפורים בצורה מטורפת אולי כדי לגרום לקורא/ת לחוש את חוסר היכולת של הדמויות וכמובן את הבירוקרטיה שבה הפרט הולך לאיבוד.
הגיבור הראשי (נראה לי שאין מי שלא מכיר את שמו) הוא יוסאריאן, טייס מפציצים, שהשאיפה העיקרית שלו בחיים היא "לחיות לנצח או למות בניסיון". הוא אפילו לא מבחין בין "האויב" לממונים עליו. מבחינתו, האויב "הוא כל מי שהולך להרוג אותך, לא משנה באיזה צד הוא נמצא". כדי למנוע את הסופיות הסופית של המוות, יוסריאן מנסה שורה של שיטות מתוחכמות (והיסטריות) להישאר בחיים, כולל הרעלת הטייסת שלו .
הגדרת מילכוד 22:
"היה רק מלכוד אחד והוא מלכוד 22, שטען כי דאגה לביטחון האישי נוכח סכנה אמיתית ומיידית, איננה אלא תהליך שכלי נבון. אור היה מטורף ויכול היה להיות מקורקע. היה עליו רק לבקש; ובו ברגע שהיה עושה זאת, כבר לא היה מטורף והיה עליו לטוס למשימות נוספות. אור היה מטורף בטוסו למשימות נוספות ושפוי אם לא טס, אבל אם היה שפוי היה עליו לטוס שוב. אם טס היה מטורף ולא היה חייב לעשות זאת; אבל אם לא רצה לטוס היה שפוי וחייב היה לעשות זאת."

יוסריאן הוא האיש המוסרי המצפוני בסיפור. הוא זה שמזלזל וכועס נגד המלחמה והביורוקרטיה הקרה וחסרת הפנים. אפילו נגד האלוהים שמאפשר לו להתקיים זוועות כאלה מלכתחילה.

ציטוט מהספר :
"אלוהים אדירים, כמה יראת כבוד אתה יכול לגלות לישות עליונה שמוצאת צורך לכלול תופעות כגון ליחה ועששת במערכת הבריאה האלוהית שלו? מה לכל הרוחות עבר במוחו המעוות, המרושע והסקטולוגי שלו, כאשר הוא שדד את הכוח של זקנים לשלוט ביציאות שלהם? למה בכלל הוא יצר כאב?'
אשתו של סגן שיסקופף התנפלה על המילה בניצחון. ״כאב הוא סימפטום שימושי. כאב הוא אזהרה עבורנו מפני סכנות גופניות״.
'ומי יצר את הסכנות?' יוסריאן שאל... 'למה הוא לא יכול היה להשתמש בפעמון במקום כדי להודיע לנו?'

עוד ציטוט:
"גברת, אדון, עלמה או אדון וגברת דניקה יקרים: מילים אינן יכולות להביע את הצער האישי העמוק אותו חשתי כשבעלך, בנך, אביך או אחיך נהרג, נפצע או דווח כנעדר בשעת פעולה." מכתב כללי למשפחות חיילים הרוגים, פצועים או נעדרים.

אני לא יודע אם תסכימו איתי, אבל אני כמי שצפה בסיינפלד יותר מ 20 פעם (אמיתי), זה הזכיר לי מאוד למרות שכאן מדובר על ספר אנטי מלחמה: סיינפלד היא תוכנית על כלום, הספר הזה בערך על כלום. סדרה של אנקדוטות קטנות , טיפשיות, שבאמת אין להן תפקיד ספציפי. זו סאטירה על מלחמה, שרשרת פיקוד ביורוקרטיה וכו'

אני חושב שזה ספר מעולה וספר חובה. כתוב בצורה הומוריסטית על מלחמה. יש בו כמה קטעים אפלים, אבל אף אחד לא זוכר אותם.

עוד ציטוט אחד שהייתי חייב כי הוא משום מה נשמע לי מאוד ישראלי (אף ישראלי לא יודה בו אבל ככה חושב ישראלי) :
"מה הם יעשו לי," הוא שאל כממתיק סוד, "אם אסרב להטיס אותן?" "אנחנו נירה בך, מן הסתם," ענה אקס-טר"ש ויינטרגרין. "אנחנו?" צרח יוסאריאן בהפתעה. "מה זאת אומרת אנחנו? ממתי אתה עומד לצידם?" "אם הולכים לירות בך, לצד מי אתה מצפה שאעמוד?"

קראתי את הביקורות פה בסימניה, כולם ללא יוצא מן הכלל כמעט מתייחסים לכך שהספר הזה ״ מצחיק״, ״ מבדר״, ״ כייפי״, וכו׳.
הרב מתייחסים לכך שספר זה הוא פרודיה על המלחמה, ספר אנטי מלחמתי , בעל תובנות עמוקות בנושא הפציפזם....
אני , שבדרך כלל לא הולך עם הזרם, אדון בספר הזה מן הזוית הטכנית שבו .
אני לא מתיימר לנתח אותו לעומק, לחדור לתובנות עמוקות שאחרים לא ראו בספר, פשוט אדון בצד הטכני שלו.
ובכן, מטוסי ה B-25 היו מפציצים בינוניים אמריקנים, בעלי טווח פעולה מוגבל (1350miles), לכן הצוותים שלו לא ביצעו הפצצות ארוכות טווח ולא הגיעו לעומק גרמניה ולארצות במזרח לדוגמא , לשדות הנפט של פלויישטי ברומניה.
המטילנים שהיו בדרך כלל קצינים והמפקדים האמיתיים של המטוס היו מצוידים בשתי סוגי כוונות: כוונת לילה , פשוטה שאיפשרה להטיל את מטען הפצצות מגובה רב. וכוונת אוטומטית, להפצצות יום. היא היתה אוטומטית מכוון שמהרגע שהמטוס ניכנס לתחום ההפצצה, טייס אוטומטי לקח את הפיקוד על הכניסה והיציאה למטרה וממנה. תפקיד המטילנים היה להפעיל את הטייס האוטומטי הזה ולנתק אותו ברגע שההפצצה הסתיימה והפצצות שוחררו.
כדי להבין את המצב המטורף הזה, המטוס היה נכנס בגובה נמוך, מאט ככל יכולתו עד כדי הזדקרות,מגיע לאזור המטרה ומשחרר את המטען.
בכל הזמן הזה היה המטוס חשוף לאש נ.מ מסיבית, ולהתקפות מטוסי קרב גרמניים שהיו מהירים ומדוייקים ממנו באש המקלעים שלהם.
לא סתם יוסיריאן חשב שכולם רוצים להרוג אותו, כי יציאה לגיחת הפצצה כמוה כהתאבדות!
לרוב מטוסי ההפצצה יצאו לגיחות מלווים במטוסי קרב, אבל טווח שלהם היה מוגבל וזמן השהיה שלהם באוויר היה מוגבל גם כן.
ברוב הגיחות יצאו לעיתים קרובות כמה מאות מטוסי הפצצה, כשבדרך כלל מספר החוזרים היה פחות בכמה עשרות ולפעמים עד כדי רבע מצי המטוסים היו מופלים.
סיכויי ההשרדות גם כן לא היו גדולים כי המיטצ׳לים היו איטיים להחריד ,(438kmh ), והיו מתפוצצים כאשר נפגעו במיכלי הדלק או באיזור שבו אוחסנו הפצצות.
הסיוט הכי גדול היה תמיד בדרך למטרות והשיא כאמור ברגע ההפצצה עצמו.
מי שסבל ביותר היו המקלענים, שישבו במין כדורים שקופים עשויים פלקסי גלס שאיפשר להם לראות ב 360 מעלות לכל הצדדים, בעזרת מנוע קטן הם יכלו להניע את הכדור לכל הכיוונים ולירות על מטוסי האוייב שהתקיפו אותם. הם היו חשופים לפגיעה יותר מכל אנשי הצוות האחרים, ולעיתים קרובות מנגנון המנוע היה נפגע ואז הם לא היו יכולים להיחלץ מהמטוס ללא עזרה של מכונאים.
תפקיד נוסף של המטילנים היה לעזור לאנשי הצוות להחלץ מהמטוס במידה וזה נפגע, על ידי פתיחת דלתות היציאה מן המטוס.

כאשר בעלות הברית כבשו את דרום איטליה, החלו הגיחות לצאת להפצצות על ערי גרמניה והאזורים המתועשים שלה. מטרות שהיו מוגנות היטב על ידי מערכים של תותחי נ.מ
שהעלו בכמה אחוזים טובים את מספר המטוסים שנפגעו
מאש זו. כמו כן המפציצים היו חשופים יותר להתקפות של מטוסי קרב גרמניים שגם הם חיסלו הרבה תקוות לחזור בשלום מהגיחות.
אינני יודע עד כמה הלר חקר את נושא הפצצות האויר , אך אין ספק שהוא מתאר בספרו בצורה מדוייקת את הפחדים ואת היחסים שהתפתחו בין הדרג המבצע לדרג המפקד.
ג׳וזף הלר בספרו מתאר בצורה מעוררת צחוק את יוסיריאן , המטילן החששן.
אבל אין ספק שחששותיו היו מוצדקים והיה זה רק עיניין של מזל טוב לחזור בחיים ממשימות הפצצה בגרמניה.

בכל הנוגע בתובנות האחרות , אני מניח לקוראים האחרים לדון עליהם בביקורות שלהם.
בקיצור, ספר מעולה שהקריאה בו היא תענוג אמיתי.

אני לא כמו רוב הקוראים פה בסימניה. לא שאני בכלל מכירה כאן מישהו אבל תמיד הרגיש לי שאני לא, שאני לא מספיק בתוך העולם הזה של הספרים, שהלוואי שהייתי אבל אני לא.

לא קראתי כבר הרבה מאוד זמן. הייתי מתחילה ומפסיקה ומתחילה ומפסיקה ונוטשת ומחליפה ספר רק כדי ששוב אוכל להתחיל ולהפסיק ולנטוש ולהחליף. הספרים שלי היו מפוזרים במקומות אסטרטגיים בבית בתקווה שזה ידרבן אותי להתמיד בקריאה אבל האמת היא שזה היה אבוד מראש. הראש שלי פשוט לא היה בזה, לא הצלחתי לשקוע ולא באמת הצלחתי להנות.

מלכוד 22 היה הספר היחיד שהצלחתי לסיים בשנתיים האחרונות והוא הביא איתו רעב לעוד. משהו בו היה קסום, ממכר. הוא גרם לי להתגלגל מצחוק ואז החטיף לי אגרוף בבטן. הוא הטביע אותי במחשבות על צה"ל, על צדק, על גבורה ועל פחד והוא בא בדיוק בזמן שאני וכל החברים התגייסנו.

כמעט כל החברים שלי התגייסו ליחידות קרביות וכמעט כולם לא באמת רצו בכך. היו להם נתונים גבוהים שהביאו איתם תקווה לשרת במודיעין ואם כבר קרבי אז ביחידות העילית של צה"ל. כשהם קיבלו את ההודעה על הגיוס לחי"ר הקלאסי והפשוט זאת הייתה מכה מתחת לחגורה, הם לא צפו את זה.

לפני הגיוס התחילה תופעה לא מדוברת שפתאום כולם התחילו לראות סרטי מלחמה טראגיים או לקרוא על מלחמות ועל חיילים שנפלו בשבי או בקרב. הם נכנסו לדיכאון והסוו אותו בבדיחות שחורות על המוות שספק אם הצליחו להצחיק אפילו אותם כי האמת היא שכולם פחדו, פשוט אף אחד לא הודה בזה. כאילו לתחושה הכל כך אנושית הזאת אין מקום, אפילו לא במעגל החברים.

נראה לי שזה מה שכבש אותי יותר מכל. מתי בפעם האחרונה נתנו במה לפחד - לגיבור שבכלל לא רוצה להיות גיבור? כשיוסריאן מפחד כולם בטוחים שהוא משוגע חוץ מדוק דניקה שיודע שדאגה לביטחון האישי אל מול סכנות ברורות ומיידיות היא תהליך של חשיבה הגיונית אבל דווקא זאת הסיבה שבגללה הוא לא יכול לקרקע אותו וכאן טמון המלכוד.

יוסריאן לא מוותר. הוא יוצא למאבק משלו והמאבק הזה כתוב בצורה מבריקה, בעברית בתרגום פנטסטי ובעלילה עמוסה אירועים אבסורדיים, דמויות הזויות ודיאלוגים מופלאים שלא מאפשרים להניח את הספר לרגע.

ועכשיו כשסיימתי את מלכוד 22, איך ממשיכים הלאה? איך אצליח לסיים ספרים נוספים?

אז תראו. המפגש הראשון שהיה לי עם הספר הזה היה איפה שהוא באמצע שנות ה-70 עת ירדתי לחופשה לחוף ראס מוחמד עם חברתי דאז,ושנינו מתמקמים שם על החול החם ואני שם לב לזוג תיירים שיושבים גם הם ואחד מהם אוחז בספר כיס וקורא בו ולא מפסיק לצחוק. לעיתים צחוקו פורץ והוא נשכב על החול כאחד שאיבד שליטה על עצמו והמראה הקומי הזה נמשך שעה ארוכה. במצב הזה אני מבשר לחברתי דאז שהגיע הזמן לבדוק את פשר העניין. הצגתי את עצמי ובקשתי לדעת פרטים. על הכריכה היה כתוב "Catch 22" והוא התחיל במשפט:"It was love from the first sight". גמרתי אומר לרכוש את הספר מייד לכשאחזור צפונה. ותקשיבו ידידי, הייתי אז חייל משרת ברמה ונאלצתי להזדקק לשרותי אגד. וכמו שאתם יודעים בנסיעות ארוכות יש שנוהגים להפיג את שעממומם בקריאה. הבעיה עם הספר הזה שככל שתתאמץ להישאר אדיש ומיושב כך הולך הדחף והצורך להתפרץ מצחוק. לא יכולתי לעמוד בזה והבושה.. הבושה שאתה לא מצליח לשמור על פאסון ואתה מתגלגל מצחוק לעיתים כה קרובות אל מול קהל טרוד/עייף/אדיש שצריך לספוג באין מושיע התנהגות כה בלתי נשלטת וכה בלתי מתחשבת מותירה אותך חסר ברירה ואתה נאלץ לסגור את הספר ולהמתין למקום ומועד מתאים ושפוי יותר שבו אפשר ללכת לאיבוד בלי לעשות חשבון. אז מי שמחפש ספר מקורי,מטורף,הזוי ומצחיק עד דמעות, מההתחלה ועד לסוף. שכ"כ חבל שבא - מוזמן לבוא עם הספר בזה במגע. אסור להפסיד!!!.

בספרייתי שוכנים כמה ספרים שהם טובים עד כדי כך שאני חוזר וקורא בהם שוב ושוב.
כאלה הם למשל שוגון של גיימס קלאוול, גבעת ווטרשיפ של ריצארד אדמס וכמה ספרי מדע בדיוני. כזה הוא גם מלכוד 22 של גוזף הלר.

לפחות לגבי מלכוד 22 הסיבה לקריאה החוזרת והנשנית ברורה - זה ספר מורכב מבחינת כמות הגיבורים ורצף האירועים הקטוע שלו ורק אחרי הקריאה השלישית בערך כבר זוכרים ממנו מספיק כדי להתחיל לחבר קטעי עלילה לתמונה קוהרנטית. בקריאה השלישית או הרביעית כבר מתחילים סוף סוף להכיר את הגיבורים השונים, להבין את הנדבכים השונים של העלילה ומתחילים להינות מהספר, למרות שהנאה היא אולי לא המילה הכי מתאימה לתיאור תגובה על הזוועה שנקראת מלחמה.

הסופר מצליח להעביר את האבסורד והטירוף שבמלחמה, כל מלחמה, בצורה אפקטיבית ביותר. הוא עושה זאת דרך הדמויות הגרוטסקיות, דרך העלילה המוטרפת, דרך המבנה השבור של העלילה ודרך עיניו של השפוי היחיד, הגיבור שיודע שאויביו הגדולים ביותר הם בני ארצו ומפקדיו ששולחים אותו שוב ושוב אל מול המוות
הספר אולי מצחיק לעיתים אבל זה מסוג הצחוק שקופא לך על הפנים. יש בספר תיאור שאי אפשר לשכוח של רומא המופצצת ושל הזוועות שבני אדם יכולים לעולל לבני אדם אחרים ולבעלי חיים כשהם נדחפים אל מעבר לייאוש.

יש בספר דיאלוגים שנונים להפליא, במיוחד בין יוסאריאן לבין הזקן הזנאי שלא מהסס להגיד לו שאיטליה הרעבה והכבושה ניצחה במלחמה את אמריקה, כי חיילים איטלקים כבר לא מתים בזמן שהמוני חיילים אמריקאים עדיין מתים יום יום במלחמתם נגד גרמניה.

לאמינות הרבה של הספר תורמת העובדה שהסופר שירת במלחמת העולם השנייה כמטילן באותו סוג מטוס ממש שבו טס יוסאריאן וניכר שהוא יודע דבר או שניים על ההווי הצבאי של אנשי חיל האוויר במלחמת העולם.

המלכוד עצמו שהוא גלגל השיניים של הטירוף שבו שרויים אנשי צוות האוויר הוא תרגיל יפהפה בלוגיקה. בלי מאמץ מיוחד כל אחד מאיתנו יכול למצוא דוגמאות למלכוד רגיל, כגון זה שאנחנו מרגישים בזמן שיחה עם נציגי שירות כאלה ואחרים, אבל קשה מאוד עד בלתי אפשרי למצוא דוגמא למלכוד 22 - מלכוד מפואר בהרבה מכל האחרים הכולל בעת ובעונה אחת את המלכוד ואת המוצא חסר המוצא ממנו במבנה מושלם, עגול ומתעתע.

אנקדוטה קטנה – במקור שם הספר היה אמור להיות מלכוד 18 ומי יודע מה היה עולה בגורלו של המלכוד אלמלא עמד ליאון יוריס לפרסם באותה שנה את ספרו "מילא 18" על מרד גטו ורשה. על מנת לא לבלבל בין שני הספרים שונה שמו של המלכוד למלכוד 22 והשאר זו כבר היסטוריה.

אחד הספרים... אם לא הספר.

אז זהו, זהו אחד הספרים הכי חזקים שקראתי אי פעם ואני ממשיך לחזור ולקרוא אותו אחת לכמה שנים.

וואוו, איפה להתחיל ?

אולי באנקדוטה קטנה - בשיחת הטלפון הראשונה שנהלתי עם מי שתהיה אשתי, היא סיפרה לי שהיא קראה את המילכוד, דבר שהעלה את ערכה בעיני. לבסוף התברר שהחבר הקודם המליץ לה עליו, הוא לא מצא חן בעיניה והיא לא סיימה אותו ושהיא בכלל טיפוס של ג'ין אוסטין, ברברה סטרייסנד וכדו'.

יוסריאן היא דמות שאי אפשר להישאר אדיש כלפיה, היא נכנסת לקורא מתחת לעור ודורשת יחס - אני התמסרתי והזדהתי לחלוטין - וכן דמויות אחרות וצבעוניות לא פחות המופיעות בספר.

הציניות הגרוטסקית, ההומור השחור השזור בים עצב על כל כך הרבה צעירים שנהרגים בלי לדעת למה ומדוע, הפער בין המפקדים היושבים ספונים בבסיס לעומת הנערים היושבים חשופים בעמדות המקלעים שבמטוס. הניגודיות בין הקטעים הריאליים לחלוטין לבין הקטעים האקסטרה ציניים (מילי וקשרי המסחר חובקי העולם - כולל השיא של הפצצת בסיסו הוא בכדי לזכות באימון מדינות הציר לדוגמא) - אותי זה קנה.
הספר אינו זורם וקל לקריאה וכל אחד יצא בספר קטעים מסויימים בהם עוצמת החיבור לספר פוחתת אך זה בגלל שבקטעים אחרים הספר תופס אותך ומעיף אותך לגבהים בל יאמנו.

קראתי את 'גולד שווה זהב' והתחלתי את 'רק אלוהים יודע' אך אלו רק עזרו לי להבין שהמדובר ביצירת מופת חד פעמית - בלתי ניתנת לשיחזור כנראה.

חוץ מזה, זהו הספר שגרם אצלי למספר התקפי/פרצי הצחוק הגדול ביותר - לא משנה איפה אתה, זה נופל עליך ואתה תופס את הבטן וצוחק וזה קצת מוזר אם יש אנשים מסבבך אבל לא אכפת לך ואתה חוזר לספר לקבל עוד מנה מהסם הממכר הזה.

מקנא בכל מי שטרם קרא ספר זה...

יוסריאן לא רוצה למות. כולם מסביב מתעקשים להרוג אותו: הגרמנים ממטירים על מטוסו אש נ"מ, המפקדים שלו ממשיכים לשלוח אותו לטוס להפצצות, אויביו בטייסת משבצים אותו למשימות מסוכנות במיוחד, חבריו מסכנים אותו באהבת הטיסה שלהם וגם הזונה מנסה להתנקש בחייו.
הספר עוסק בסיפורו של יוסריאן, מטילן בטייסת המפציצים האמריקאית המוצבת באי פיאנוזה שבאיטליה במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר עוקב אחרי מאמצים נואשים של יוסריאן להתחמק ממוות תוך מפגש מרתק עם מגוון דמויות משונות.
איך אפשר להגדיר את הספר? סאטירה שחורה על האבסורד שבמלחמה. הומור שחור וציניות חריפה, הגזמה והקצנה של מצבים ודמויות מטורפים.
הבטיחו לי שבמהלך הקריאה אצחק תוך דמעות, זה לא קרה! רק פרק אחד הצחיק אותי באמת "מילו ראש העיר", במהלך שאר הספר רציתי לבכות. הבנתי את הציניות, קלטתי את הסאטירה והפנמתי את העובדה שהכל מוקצן ועדיין סיימתי את הספר בתחושה קשה. אחד העמיתים שלי, בחור צעיר שסיים לא מזמן שירות צבאי קרבי, אמר לי שבשביל להבין באמת את הספר, היה צריך לעשות שירות קרבי בשטחים. אם כך הדבר אז המצב הרבה יותר עגום ממה שנדמה לי. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, נשארתי עם תחושה דומה לזו שהיית לי לאחר קריאת "המוות והפינגווין": מרוב שהמצב אבסורדי, בא לבכות.
מעבר לכל התחושות הקשות שלי ברמה האישית, הספר מתאפיין בכתיבה שנונה, אם כי לא חסר תיאורים בוטים, הדמויות מרתקות ומגוון מטבעות הלשון בהחלט מרשים.

כמה ציטוטים נבחרים:
בהקשר למשפטו הצבאי של קלווינג'ר
"לא היה עוררין על התיק שנאסף נגד קלווינג'ר. הדבר היחיד שנשאר היה למצוא משהו להאשים אותו בו."

יוסריאן: "האויב הוא כל מי שהולך לגרום לך לההרג וזה לא משנה באיזה צד הוא (...). וכדאי לך לא לשכוח את זה. כי ככל שתזכור את זה יותר זמן תחיה יותר זמן..."

תעשו לעצמכם טובה - פשוט תקראו את הספר הזה.
הספר הראשון שגרם לי לצחוק בקול רם תוך כדי קריאה! (עניין מביך במיוחד כשאתה קורא בחברת אנשים... :) )
תשמעו, מה לא נאמר על הספר הזה, "סאטירה קומית מבריקה", "גדול מהחיים", "מקורי" - ואף על פי כן אני חושבת שאתאר אותו פשוט כך : "הנאה צרופה".
אל תחשבו פעמיים, פשוט תתחילו ותראו שלא תירצו להפסיק