“#
בספרייתי יש כמה וכמה ספרים של קסטנר, חלקם לילדים חלקם למבוגרים. דווקא הספר הזה אחד הידועים של הסופר, נעדר ממנה. לכן שמחתי מאד שילדה ששמה עדי התבגרה, כנראה, והניחה אותו על הספסל. בעבר קראתי אותו כמה פעמים והתענגתי. הקריאה עכשיו, לא בעיניים של ילד, גרמה לחוויית קריאה שונה, אם כי קסטנר והאופטימיות עדיין היו שם.

תאומות שהופרדו בינקותן על ידי הוריהם שהתגרשו וחיים היום בערים שונות, נפגשות במקרה בקייטנה. האחת שקטה ואחראית, האחרת שובבה ונלהבת. הן מחליטות להתחלף וכל אחת מהן מגיעה אל ההורה הלא-מוכר לה. המצב הזה מייצר די הרבה רגעים קומיים (וגם קצת רגעים מזילי דמעה) בעיקר כשמדובר בשנות הארבעים של המאה הקודמת, כאשר הקשר הוא באמצעות הדואר (מכתב בתוך מעטפה עם בול). והאמצעי הזה, שהתרגלנו להתייחס אליו כארכאי, הוא התמיכה היחידה שיש לכל אחת מהתאומות החיה במקום זר לה ונתקלת בבעייה שהיא לא יודעת לפתור. קסטנר, מצד שני, פתר את הדילמות בסיפור במחלה קשה של אחת הילדות וסוף שקושר את הקצוות. (הספר נכתב תחילה כתסריט והדבר ניכר)

אמה של אחת התאומות מפרנסת את עצמה ואת ביתה מעבודה, ומבלה שעות רבות מחוץ לבית. בארצות הברית של שנות ה40-50 של המאה הקודמת, זה לא היה עובר. רוב הנשים באותה תקופה יכלו להיות מזכירות או מורות, ויכלו לעשות את זה כל עוד לא היו נשואות. או, בדוחק, נשואות עד שהיו בהריון עם ילדן הראשון. אולי באירופה זה היה שונה? אולי נשים יכלו לעבוד גם אם היו אמהות? אולי קסטנר היה פמיניסט? ובכן, אני לא יודעת את התשובה, אבל לפי הסיפור קסטנר לא היה פמיניסט.

הספר שברשותי הוא בתרגום אלישבע קפלן, שתירגמה את הספר מגרמנית בשנת 1951, כלומר שנתיים אחרי שיצא לאור. מסתבר שבשנת התרגום לא היה לגיטימי להכניס אלמנטים גרמניים בספרות בארץ. המתרגמת עשתה לאורה ולאמה רילוקיישן ממינכן לציריך, ולי ואביה חיו בוינה ולא בגרמניה. המתרגמת גם "הכשירה" צלעות חזיר והפכה אותן לצלעות עגל, עם כשרות מקובלת. בין האיורים (המקוריים) המופיעים בספר, יש איור של הקצב. את האיור הזה מחקו מהגירסה בעברית, מחשש שהוא מציג משהו לא כשר... היום זה קצת מצחיק, כשמתפרסמים מתכונים לא כשרים בעליל גם בעיתונים רגילים. יכול להיות שב 1951, בלי חוקים ותקנות, אנשים פשוט כיבדו את רגישותו של הזולת? יכול להיות.”